במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, סופרים רוסים גדולים קנו לעצמם שם בזכות רומנים מפולפלים ועבי כרס. מאז כמעט כל סופר מנסה לחקות לפחות פעם אחת בחייו, במודע או שלא במודע, את המוזיקליות הפנטסטית של ענקי ספרות אלה. עם זאת, אני סבור ששיאם הספרותי אינו בא לידי ביטוי דווקא ברומנים, אלא בסגנון המתומצת – הסיפור הקצר.

מה בכל זאת מבדיל את הרומן מהסיפור הקצר – מלבד אורכו? ומדוע אני טוען שסופרים טובים מגיעים לכתוב סיפורים קצרים בשיאם? זאת משום שהסיפור הקצר דורש דיוק ספרותי רב יותר, בדומה לכתיבת שיר. משום כך, אפשר למצוא בגדולי הסופרים הרוסיים רגישות שירית, אף אם מעולם לא פרסמו שיר. רגישות ועדינות הכרחית זו, היא שהולידה את שלושת הסיפורים עוצרי הנשימה שנכללים ברשימה הנ"ל – והמשותף לכולם הוא האימה.

בעולם נהדר ואכזר, אנדריי פְּלָטוֹנוֹב

הוצאת עם עובד, תרגמה מרוסית: נילי מירסקי, 403 עמ'

על מעט מאוד סיפורים אפשר לומר שקריאתם הופכת אותך לאדם זר לעצמך. בכל זאת, נהוג לחשוב שאין בכוחו של הסיפור הקצר לחולל תמורות אמִתיות בנפש הקורא. ואז קוראים את הסיפור "סמיון", על הילד הפלטונובי בן השבע, הזקן מאוד והעני המרוד עד מחנק, לו שלושה אחים גוועים ברעב. מן הרגע הראשון מסתער עליך הילד כחיית טרף על חיה פצועה. משפטיו הקצרים והבהירים של פלטונוב, בשל עבודת התרגום המופלאה של מירסקי, מפלחים את רגשי החירות של הקורא, ומייסרים אותו. חווית הקריאה בפלטונוב היא כמו התנגשות בין שני רכבים, הדוהרים אחד כלפי השני, ואין הצפצופים או הבלמים מצליחים להאט את קצבם ולו במעט.

לא מפתיע שמלבד פרוזה כתב פלטונוב שירה. הרגישות הפואטית שלו נוכחת ומועכת את העצמות. ב"סמיון" מגיע פלטונוב לשיא ספרותי. הסיפור עוסק בענייני החיים ובמגדר, בלי טיפה של ביקורת ארסית כלפי הדמויות שלו. בכך הוא אף מקדים את זמנו הרעיוני של הסיפור, שמציג גישה ליברלית – וכלל לא רוסית במהותה.

פלטונוב נולד בסוף המאה ה־19, ונפטר בשנת 1951, לאחר שנדבק בשחפת שהרגה את בנו שנתיים קודם לכן. עמלו הספרותי כמעט ונשכח ברוסיה הסובייטית, ורק משנות השישים ואילך כתביו החלו להתפרסם מחדש. הסיפור הרוסי הזה, בעיניי, הוא הסיפור הקצר הטוב ביותר שנכתב אי־פעם עד היום.

בעולם נהדר ואכזר, מקדים את זמנו

סיפורים אוקראיניים, ניקולאי וסילייביץ' גוגול

הוצאת עם עובד, תרגמה מרוסית: נילי מירסקי, 172 עמ'

הסיפור הקצר הטוב ביותר של גוגול, בעיני סופרים גדולים רבים, הוא סיפור "האדרת" הנוגע ללב (מתוך סיפורים פטרבורגיים). אבל לדעתי הניצוץ הספרותי הגוגולי המבוהק ביותר נמצא כבר בקובץ הסיפורים הראשון שלו – זה שפושקין חיבב במיוחד, ובו הוא משתעשע בגוגוליות מובהקת במעשיות עם אוקראיניות. הכוח הסיפורי של גוגול מתגלה דווקא בעל־טבעיות העממית של חייו ושל סיפוריו. בסיפור "ויי", אחד מסיפורי האימה המוצלחים ביותר שנכתבו אי־פעם, מתאר גוגול מפגש בין תלמיד בית־ספר לכמורה, לבין מכשפה. המפגש ביניהם מוביל את פרח הכמורה לחוויית אימה וייסורים בלתי נמנעים, שמדירים שינה מהריאליסטיים שבאנשים. כוח השכנוע הסיפורי של גוגול, הוא זה שמניע את כתיבתו לאורך כל הקריירה הספרותית שלו, שמגיעה לשיאה ברומן הגדוע "נפשות מתות".

נכון, גוגול היה אנטישמי לא קטן, אך רצו החיים וייסרו אותו עינויי אימה. לצער עולם הספרות, גוגול מת בייסורים קשים בגיל 42, לאחר שחי חיים מלאי חרדה והזיות קשות. הוא השאיר חלל עצום של דמיון וכוח סיפורי, שנשאר בלב ובמחשבות הקוראים הרבה אחרי שנגמר הסיפור. כל הסיפורים של גוגול הם חוויה ספרותית מופלאה – אבל במעשיות העם האוקראיניות מרגישים את הנאת הכתיבה הגוגולית בצורתה הטהורה ביותר. האימה, לצד ההומור המוגזם, הנפלא והמצחיק, משלבים ידיהם זה בזה, ומוציאים את המיטב ממעשיית העם האוקראינית ומהסופר עצמו.

סיפורים אוקראיניים, האימה וההומור משלבים ידיים

דו־קרב וסיפורים אחרים, אנטון פבלוביץ' צ'כוב

הוצאת כרמל, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, 248 עמ'

בדידות היא בדידות היא בדידות. בסיפור הקצרצר "יגון", צ'כוב מגיע לאחד משיאיו הספרותיים. הוא כמו חוזה בחוש את האוניברסליות של הבדידות ואת התגברותה בעידן החדש. והסיפור הזה אינו דורש סנגור. דורות של בוגרי מערכת החינוך יעידו על כך. לעומת זאת, ייסורי בדידות החייל בסיפור "נשיקה" לא פחות מאמללים מזה של יונה העגלון. בריגדת התותחנים שחונה בעיר N מוצאת את עצמה מתארחת אצל בעל אחוזה מקומי, וגיבור הסיפור זוכה במקרה לנשיקה לא לו. הנשיקה הזרה הזאת, שכמו הוגנבה לחייו, מלווה אותו בדרך הייסורים הארוכה לעבר המלחמה, והיא הדבר שמחזיק אותו מאושר ומצפה לסופה. האהבה המדומיינת של התותחן מעניקה לו חבל הצלה בחוסר ההיגיון הכאוטי של הקרב. וכמה יפה צ'כוב יודע שהאכזבה הריאליסטית של החיים חזקה בהרבה מהסיפוק הרומנטי. הוא לא נותן לקורא להיאחז במה שהוא רוצה כל כך – ובכך מאמלל, ביחד עם גיבור הסיפור, גם את מי שחווה אותו בקריאה.

צ'כוב, אחד מגדולי כותבי הסיפור הקצר בהיסטוריה אי־פעם, נפטר ממחלת השחפת בגיל 44. הוא, וקודמיו ברשימה זו, מתו בטרם עת בעוד הם מעבים את המסורת הספרותית, והופכים את אומנות הסיפור הקצר לכלי הפואטי המרכזי שביצירתם – ולא כי יצירות אחרות שלהם נופלות באיכותן מהסיפור הקצר, אלא כי הסיפור הקצר הוא כוחן המניע.

בספרו של אנטון צ'כוב – ייסורי בדידות

*הַקָּצָר הגדול

שלושת הסיפורים שונים זה מזה באופיים, אך כולם אוחזים במשותף: בהירות הסיפור. גם הגוזמה של גוגול, גם הצער העמוק של פלטונוב, וגם ייסורי הנשיקה של צ'כוב – כולם בהירים, אנושיים, ומלאי אהבה לספרות.

מלבד מהסיפורים לעיל, גדולתם של סופרים אלו היא בכך שאפשר לשים את האצבע כמעט באקראיות על כל סיפור אחר ביצירתם, ולפגוע בסיפור ענק, נוקב, משעשע, מעורר חרדה או מצמית. שירתם הסיפורית מעניקה עד היום לעולם הספרות נקודת ייחוס לשאלה מה הופך סופר טוב לסופר ענק, והספקטרום הנושאי הרחב שמתפרס בין שלושת היוצרים כולם מוכיח שגדולתם היא לא בבחירת הנושא – אלא בכוחם להעניק עוצמה לסיפורם.

לא בכדי, אחד משיאיו הספרותיים של דוסטוייבסקי, עוד סופר רוסי קטנטן, שהושפע רבות מגוגול, מגיע למיצוי דווקא בסיפור הקצר שמספר איוון לאחיו אליושה, ברומן המופת "האחים קרמזוב" – סיפור האינקוויזיטור הגדול, שמראה את כוחו של הסיפור הקצר, בתוך המחשבה הסיפורית.

למרות הכותרת היומרנית של כתבה זו, כמובן שאין לי הזכות לקבוע מהו הסיפור הקצר הטוב ביותר, וזאת מכמה סיבות עיקריות. ראשית, והחשובה מכולן, לא קראתי את כל הספרות הקצרה הרוסית, ולאור מגבלות תוחלת החיים, כנראה גם לעולם לא אספיק. שנית, את הסיפורים הטובים אינני מודד זה ביחס לזה, אלא אך ורק ביחס לסיפורים קצרים אחרים, פחות טובים. כלומר, הסיפור הקצר של X אינו טוב יותר מהסיפור הקצר של Y, אם שניהם נכללים ברשימה זו, אלא שניהם טובים בדרכם. חשוב לזכור שישנם עוד סיפורים קצרים נפלאים רבים, עליהם לא אכתוב ברשימה זו, ולא משום שהם פחות איכותיים.

ועכשיו תורכם: פנו לעצמכם שלושים דקות (או פחות), וקראו סיפור שישנה את חייכם. אם יש לכם אומץ.

*בתמונת הכותרת משמאל: אנטון צ'כוב, ניקולאי גוגול, אנדריי פלטונוב