ערות בחיי היומיום

סטיבן פולדר, הוצאת פרדס, 2016

פולדר הוא יהודי שגדל בבית אורתודוכסי בלונדון, ועשה את לימודיו באוקספורד. הוא עבד כחוקר וכתב במהלך הזמן כארבעה עשר ספרים שעסקו בגישה מדעית לרפואה ההוליסטית ולצמחי מרפא. בארבעים השנים האחרונות הוא חי בישראל, ומוביל בה יוזמות שונות. הנושא המרכזי והרציני של ספרו הראשון בעברית הוא האפשרות לחופש פנימי בזמננו ובמקומותינו.

פולדר כותב בהקדמה: "המאמרים בספר סוקרים היבטים שונים של חיי היומיום ומתארים שינויים רדיקליים שיכולים להתרחש באופן בו אנו חווים את קיומנו. המסע הפנימי המתואר כאן אינו התרחקות מהעולם… זהו מסע להגשמה עצמית אמיתית בעולם המערבי העסוק בו אנו חיים."

הספר מצהיר על עצמו במידה רבה של צדק, כנראה, שהוא איננו ספר בודהיסטי; עם זאת, נקודות המוצא לדיון בסוגיות בהן הוא עוסק שוכנות תמיד בתוך השדה של ה'דהרמה', שהיא דרך הלימוד והתובנה שהתווה מי שכונה 'בודהה' – 'זה שהתעורר'. פולדר, שמבטא יחס קומי במקצת לדבקותם ונהייתם של אנשים אחרי מורים נערצים ו'גורואים', מצהיר כי עבורו אין האמור בדת, אף כי מצוי בזה רכיב של קדושה עמוקה.

הדהרמה היא עבורו מערכת של הנחיות מפורטות וענייניות לצלילה אל עומק התודעה – מדריך אתי ומעשי לחירות, שאינו מחייב וויתור על זהות דתית או תרבותית נתונה, אבל מציע הצעה, רצינית ואקטואלית מאוד בזמן זה מן הסתם, לריכוך היאחזות כאובה ומכאיבה בזהות אפשרית כזו.

הספר עשוי מאמרים קצרים בנושאים שונים; הוא מחולק לשלוש חטיבות גדולות: הראשונה מביאה מבחר של נושאים שהדיון בהם מיועד "להביט במציאות היומיום שלנו, לבחון אותה ולהכשיר את הקרקע לשינוי באמצעות הרהור בחיים מיטיבים והרמוניים" (למשל: "רגישות מוסרית כתנאי וכתוצאה של התפתחות…"); החלק השני עוסק בפרקטיקות של פעולה ושל התבוננות שמכוונות ליצירת "תובנה ושחרור" ("אמפתיה: לזרום עם האחר"); והשלישי מורכב ממבחר מבטים הגותיים ומעמיקים בטבע המציאות והחיים כמות שהם, אולי, לאמיתם. ("אהבה היא המהות"; "האם אלוהים קיים או שהקיום הוא אלוהים?").

בתורה המקורית של בודהה עצמו ("היו אי עבור עצמכם"), כך מספר פולדר, באה לידי ביטוי חכמת עולם ואדם אוניברסאלית, שהיא מסע אל מרחב פתוח, "דרך ללא דרך": היא עוסקת בשאלת האפשרות של חירות ממבוכיו של העצמי "הנפרד… הטרוד בדאגה לעצמו". בחירות מאינדיבידואליזם קיצוני, ומקשיים לוחצים ומרובים בחיי בני אדם, המפורשים כאן כקשיים שהם במידה רבה עניין של תפיסה, גישה ופרשנות.

נימתו של הספר היא אישית ואמפתית, והיסוד האתי שגלום בו מבוטא בדרך כלל לא בצורה צוננת וקרה כמקובל לעתים קרובות, אלא מתוך תבונה והבחנה במה שנעשה בחייהם של בני אדם, ובליווי דוגמאות אישיות וקונקרטיות שיש בהן מן החכמה הספרותית.

פולדר מספר כי הדהרמה משכה אותו באופן אישי בזכות כוחה של "הטכנולוגיה המנטלית" היעילה שהיא מציעה, ככלי לצמיחה ולזיקוק של תובנה. 'תובנה' מתוארת כאן כראייה ישירה ומתעצמת של מציאות העולם, ראייה שמעבר לדימוי ולהמשגה, ברוח הדומה לעתים מאוד לאופן בו ניסחו זאת למשל אפלטון, או לודוויג ויטגנשטיין, להבדיל.

ה'טכנולוגיה' של הדהרמה מועדפת על פולדר גם משום האלמנט המודרני המפתיע והענייני שבה, והאופן שבו היא משתקפת בהבנת מנגנוני האדם בעידן חקר המוח, הקוגניציה, והלוגיקה העומדת בבסיס ענפים שונים בעולם הפסיכולוגיה והטיפול בימינו.

'תובנה' היא תרגום למילה 'ויפאסנה', המוכרת בוודאי לרוב הקוראים הישראלים היום, מהיותה שיטת תרגול המונהגת במרכזים רבים בישראל, ומושכת אנשים צעירים ושאינם צעירים, המבקשים פיוס, יציבות פנימית והכרה עצמית, ולעתים גם התעלות רוחנית.

הספר לא יוצא בקריאה לקוראיו לצאת לתרגול ויפאסנה מתמשך ורציף ("למרבה המזל, האימון במיינדפולנס מועיל גם במינון קטן"), אך הוא מציע לנסות לשלב אותו בשאון החיים: לעצור. לחוש בתשומת לב אכילת פרי; רצף של כמה נשימות. הוא מבקש להסביר בסבלנות כיצד מימוש משאלות החירות, האהבה והשלווה של אנשים רבים כרוך בהבנת טבעו של ריכוז עצמי אופייני, המלווה לעתים קרובות מאוד בנטילתו של מטען אישי וכבד של חשיבה והתלבטות, של השתוקקות חסרת פשרות, אשמה, ביקורת וביקורת עצמית, ותחושת אחריות מופרזת לנעשה בעולם, שרב כוחה לשתק.

על פי פולדר כל אלה אינם קניינם האמיתי של בני אדם, אינם באמת בבעלותו של איש, והיווכחות חיה בכך עשויה להקל על עומסיו של הלב האנושי.

הרפיה או שחרור מהיאחזות נוקשה בתפיסה מוסרית או בחובות, אם לעולם ואם לתשוקה, עשויה להצטייר כדבר שיוביל בהכרח לרפיון או להיעדר אחריות. בהקשר זה כותב פולדר על אנרגיה של חיים ויצירה, המתגברת דווקא ברגעים של חופש מכבלי ההיאחזות וההתאוות, ומביא כדוגמה לכך את היוזמה וההקמה של ארגון 'תובנה' שיסד, ושהוא עומד בראשו. ארגון זה מקיים ברחביי ישראל, זה עשרים שנה בקירוב, מרכזים שונים שבהם מתרגלים אלפי בני אדם ויפאסנה.

מדיטציית ויפאסנה היא תרגול בשתיקה של מיינדפולנס – תשומת לב מרוכזת וקשובה, קשיבות. פולדר מבקש להסביר כיצד מדיטציית המיינדפולנס מאפשרת, בדרך של "חקירה פסיכולוגית", מפגש אוהד ולא שיפוטי, עם תשוקות ודחיות, תאוות ושנאות, זיכרונות כואבים וקשיי חיים.

השהות השקטה והערנית עם כל אלה, התרגול החוזר ונשנה של אי תגובה נכחם, מאפשר בהדרגה הבנה מרגיעה ומייצבת (שתאורה גרם לי להיזכר בעקרונות הקלאסיציזם המערבי) שכשם שהם מתעוררים, כך הם גם נוטים לחלוף או להתעדן. בדרך זו מתאפשרים בהדרגה ריחוק מה מהם, ומבט רוגע ומאוזן. זהו ריחוק כלשהו מה"אני חייב" לעשות זאת וזאת, או לחשוב ולהרגיש כך וכך, שנדמים לפעמים לאדם כדברים הנכפים עליו באופן בלתי נמנע.

פולדר מתאר זאת כתהליך של 'ניקוי' התודעה מעומס עודף, המאפשר לה להירגע ולהתחדד, וכך לנוע בהדרגה מתוך מצב של שיטפון פטפטני, אל מציאותו העניינית של מצב ההווה לאמיתו. כאן אפשרית יותר ויותר בחינה ערה בזמן אמת, של גישות פנימיות, של התניות ודפוסים וסיפורים, כואבים ונוקשים מאוד לעתים, ולהגמשתם. ("כמה מהנרטיבים הגדולים ביותר שלנו קשורים כמובן למוות. נדמה לנו שהסגידה לנעורים ולבריאות היא מובנת מאליה, אלא שבפועל היא מהווה ביטוי ללווייתן החבוי במעמקי התודעה, שהיא הפחד מהזדקנות.")

פולדר כותב עוד: "יצירת קשר עם התחושות, הרגשות והפעולות של הגוף והנפש עוזרת… לראות שכל ההשלכות, הפחדים מהעתיד, התרחישים, הזיכרונות והדאגות אינם אלא שרשרות של מחשבות חוזרות, גם אם נדמה… שהן כבדות ועמוסות." וכן: "אולי אנו חושבים שמהות החיים היא רדיפה אחר האושר באמצעות מימוש מאוויינו והימנעות מנזק ומקושי, כפי שעושים כל היצורים… כבני אדם יש לנו פוטנציאל גדול בהרבה… מרדף אינסופי, מלידה עד מוות, אחרי המטרות האלו, הוא סוג של עבדות והימנעות מהחיים."

הספר מציג עצמו כהזמנה לחווייה של קשר ושל תנועה חופשית יותר בעולם, ולתחושה המיידית של ההווייה, שאינה שאובה מעיסוק בקניין ובהישגים, או מאושרם החולף של הסיפוקים אליהם בני אדם רבים מורגלים; אך גם מבלי להיקלע לשיפוט פשטני של אלה, אם כי אולי הוא חוטא בכך כאן ושם.

ערות בחיי היומיום. הצעה עניינית

בפרקיי הספר הקצרים מביא פולדר את שאלות הטהרה, האיזון והשלום הפשוט, תשומת הלב ושמחת הלב, למגוון תחומיי ומצביי חיים: משפחה, עבודה, חברה, יחסיי האדם עם גופו ועם אישיותו, חיי הדת, יחסיי האדם והמרחב האקולוגי, כלכלת השוק וגם מצביי חולי ומשבר, הזדקנות, מאבקיי עמים ומלחמות, קשיים נפשיים, ההתמודדות עם טראומת השואה, ועם התמכרויות.

פולדר מקונן כמה פעמים בספר, לרוב ללא נימה ארוגנטית מדי, על אובדן חוויית הקסם, המסתורין והאהבה הבלתי מותנית שבני אדם נולדים איתה. הוא מייחס חלק ניכר מאובדן זה לעוררות יתרה ולא בלתי נמנעת של מנגנונים מוחיים, האחראים בעיקר על ענייני ההישרדות, והתגובה להווייה הישרדותית דרוכה ומתוחה, בסוג החיים שאנשים רבים מנהיגים כיום. באקלים פנימי וחיצוני כזה בני אדם נוטים להבין את עצמם כנפרדים ומובדלים ממרחב עולם, הנחווה כזר וכאחר.

מרחב העולם שמבטיח פולדר לקורא, מרחב עולם קיים תמיד אך 'מכוסה' בעודף רעש מנטלי, הוא רצף אחד, שהאדם הוא חלק חי ואינטימי עד אין קץ בתוכו. האינטימיות האמפתית והעמוקה שטמונה באדם ושקושרת אותו לעולם, לא נעלמת עם התבגרותו, אלא מתכסה באופן חלקי בשכבות של חשיבה הגיונית יתרה, עיסוקים, דאגות, תכנונים, מידע "וכל האלחוש הרגשי שאנחנו נעזרים בו כדי להתמודד עם הדרישות והאיומים של עולם המבוגרים."

פולדר סבור שחשיבות עצמית מופרזת, הגנתית-הישרדותית, נוטה להסוות את מהותו האותנטית של האדם. הגישה האוטומטית המקדשת צרכים אישיים על פני טובתם של אחרים היא כעין "שדה מוקשים אתי. כדי להינצל עלינו לזכור ששמחתם של אחרים חשובה לנו… היא מעצימה את שמחתנו."

זו אינה הצעה לראייה ורדרדה של החיים בנוסח העידן החדש. בדיון שנושאו סיפור יונה הנביא הוא כותב: "השבריריות שלנו היא מוחלטת… עלינו לחוש על בשרנו ממש את… חומות המגן שאנו בונים סביבנו, כדי לא לחוש את התהום הפעורה תחתינו…" וכך, "הפגיעות החבויה תחת חומות האישיות, הסיפורים וההזדהויות, מאחדת בינינו." פגיעות זו היא מקור של "אחווה… ובסיס לחמלה…". וכן: "התמדה בתרגול של הקשבה עמוקה יכולה לרפא באופן דרמטי סביבה הסובלת מניכור ומריחוק."

'ערות בחיי היום יום' היא הצעה עניינית להיווכחות בפיוטם ובקסמם של החיים עבור כל קוראי ספר אשר שבעו די מהנהגת חיים מסוג מסוים, בזהירות ובכבוד, ובמידה מכובדת של חריפות ואינטואיציה. זוהי הזמנה בטוחה בעצמה ואישית, לאפשרות של חיים שיש בהם הרמוניה ושלמות רבות יותר, ולתום הפשוט של הכאן והעכשיו: "לבית הפנימי העמוק… המחסה האמיתי."

ואולי לדבר מה נוסף.