"אשירה" | יואב חייק
עורך ומביא לדפוס: אורציון ברתנא, עמדה, 2022, 67 עמ'.

הערות על שירת יואב חייק עם הופעת ספרו "אשירה"

א.

הספר הנוכחי, “אשירה”, הוא מעין סיכום של מכלול שירת יואב, משורר ומספר ישראלי מאוד וותיק. לכן, מן הראוי לפתוח בכמה מילות מבוא על היוצר. הוא נולד בבגדד וב-1951 עלה לישראל עם משפחתו. למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, ובמקצועו הוא עורך דין. אחד-עשר ספרי שירה פרסם יואב חייק: “שלא בדרך המלך” (1962) ; “שירים על כפות המנעול” (1967, עקד) ; “קולות” (1973, לוין-אפשטיין) ; “עיגול לפנים עיגול” (1979, ספרית פועלים) ; “צילומי תצפית תלת ממדיים על רובינזון קרוזו” (1988, אלף) ; “חוש שביעי” (1988, ספרית פועלים) ; “לוח מודעות” (1997, ביתן) ; “חילוף חומרים” (2002, הקיבוץ המאוחד) ; “כרטיס ביקור” (2007, עקד) ; “על קו המשווה” (2012, עמדה). “אשירה” הוא ספר שיריו השנים-עשר. נוסף לספרי השירה פרסם רומן, “אני ועוד אחד” (1984), נובלה, “נפשות על הקצה” (2021) וקובץ סיפורים, “שנים עשר סיפורים” (2021). בעבר זכה במספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס טלפיר (1971) ופרס אקו"ם (2016) על הנובלה לילדים “יומן המסע של לורי”.

אתה קורא תקציר זה ותמה – יוצר שקיים כשישים שנים בתוך העשייה הספרותית במדינת ישראל, פעל כאיש ציבור בספרות, יצירתו הופיעה מעל במות מרכזיות, יצר שירה בשפה אקזיסטנציאליסטית, שלפחות בכל המחצית השנייה של המאה העשרים היתה מרכזית בישראל, ועם זאת, יצירתו כל כך לא מוכרת. כשאתה קורא את שיריו, אתה רואה שבמיטבם הם לא רק מצוינים, אלא, כפי שכתבתי, גם תואמים צורות ביטוי שהתקבלו ברצון תרבות הישראלית. אתה רואה את מיטבם המעולה, העולה בקנה אחד עם מה שהיה מקובל כאן, ותמיהתך לאי-התקבלותו גדלה.

בעבר כתבתי עליו לא מעט. בנוסף, אני גם העורך והמביא לדפוס את ספר השירים האחרון, בו מדובר כאן. הדברים שאני כותב כאן הם הבהרה חוזרת של מיטב שירתו, ושל העניין שהיא אמורה לעורר. אני כותב מאמר זה, מתוך אותה סיבה שלקחתי על עצמי את עריכת הספר – זו אותה הערכה עמוקה של שירת המשורר, תרומתה לקורא העברית, הערכה שזו שירה קיימת ועומדת בתוך החלוף וסופה להישמע.

ב.

כאמור, זוהי שירה ברוח אקזיסטנציאליסטית, וחייק הוא קודם כל משורר מתבונן. לדובר בשיריו  יש זהות לאומית יהודית-עברית-ישראלית, והפעלתו את השירה העברית על מטעניה מרשימה, אבל הוא קודם כל "אני" קיומי, החווה את מצב ההווה שלו, את מצב החיים בו הוא נתון, כמצב-ביניים. הוא מסתכל בעצמו תמיד כנתון בתווך, במצב-ביניים, בין התחלה לבין סוף – דמות ילדותו כבר איננה, ודמותו שתהיה בסוף הדרך, עדיין איננה. בספר שיריו הנוכחי, ספר שיריו האחרון, סוף הדרך הולך ומתקרב, הולך ונראה; מתקרבת חווית הסוף. הנה דוגמא מאחד השירים הפותחים: "אָדָם בָּא בַּיָּמִים / וְהַיָּמִים בָּאִים בּוֹ / מָנָה וְעוֹד מָנָה / עֲנָנָה אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הָרִאשׁוֹנָה / [—] אָדָם בָּא בַּיָּמִים / וְאֶת טִשְׁטוּשׁ הַתְּמוּנָה / שֶׁפַּעַם הָיְתָה שְׁקוּפָה וְשַׁאֲנַנָּה / הוּא מְיַחֵס / רַק לְחִלּוּפֵי הָעוֹנָה." (13-12)

התווך הקיומי הוא תווך חילוני של היות בודד, ללא קול מבשר, ללא תקווה לנס. הסתכלות בבדידותו הופכת את השירה לחשבון נפש, לווידוי של אדם חילוני. המשורר משכיל להתחכם עם בדידותו, ובה בעת הוא שומע את קולות זמננו. הוא מעמיד את עצמו משורר בודד בקיומו כבר בשיריו של שנות השישים, והוא מתמיד בכך עד ספרו הנוכחי. בכך, שירתו היא ביטוי לבלתי-נמנע של הזמן החולף, לתודעת הזקנה, למחשבת המוות. כשאובדת הוודאות הדתית, מציקים הספקות של מהלך הדרך ושל סופה הידוע. אם אינו יכול לשנות, הוא מתמקד בהתבוננות, הוא בודק את שפת-ההתבוננות, בדיקה אירונית, וחד לעצמו חידות בשפת-ההתבוננות.

כך עשה במיטב שירתו עד כה, ועל אחת כמה בשיריו ב”אשירה”. הנה דוגמא יפה – השיר "הַכֹּל עַל הַכַּף", המסיים את החטיבה ראשונה בספר שיריו האחרון: "הַכֹּל עַל הַכַּף / אָמַר הַסַּף // גַּם אֲנִי? / שָׁאַל הַקּוֹל // וְהַהֵד הָאַלְמוֹנִי / הֵשִׁיב: מֻתָּר לִשְׁאֹל? // הָיָה טוֹב / אָמַר הַקּוֹף // וּמִי יִשְׁטֹף / אֶת הַדָּם? / תָּהָה הַסּוֹף" (16).

בשני השירים שהבאתי עד כה מהם, בולטים   המושגים הכלליים,  ה"לא מקומיים", במובן היהודי או הישראלי. הסמלים בהם הם סמלים אנושיים כלליים  –  "אָדָם בָּא בַּיָּמִים", "עֲנָנָה", "תְּמוּנָה", "סַף", "קוֹל", "קוֹף", "סוֹף" – סמלי קיום כלל-אנושיים אלה הם המאפיינים את שירתו של יואב מאז שהחל לכתוב, וב”אשירה”, ספרו האחרון, הם בולטים עוד יותר.

כך הוא מתבונן וחוזר ומתבונן בשיריו בפניה השונות של הזהות: הזהות כבדידות, בינו לבין עצמו, זהותו כגבר עם אישה. הזהות בין היוצר לבין היצירה, זהותו של היוצר כמתקיים בשפה. הזהות בינו לבין מוצאו – מוצאו האישי, מוצאו הלאומי. מכיוון שזהותו של המשורר לעולם לא תהייה ברורה לו במלואה, הוא חוזר ומודד את היחס בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם, שוב ושוב. נשארת בשיריו חידה, עמימות. ויש בהם ריק. השירה נובעת מעצם היותו מתבונן בריק שבעצם קיומו, היותו חלל נתון בין מחשבת-חווית-הלידה ובין מחשבת-חווית-המוות. ה"אני" ישנו כאן על דרך ההעדר. משועבדים לראיית-העדר זו גם שאר מרכיבים אופייניים לשירתו: הזמן, המקור, הדואליות והמשחק. כולם סביב קשייו של ה"אני" להתקיים במסגרת שאינו מבין, וכל חייו מתוך ניסיון להבינה, מתוך ניסיון לשנותה, בהנאה ובכאב משולבים. כמשורר מחונן, הוא כותב זאת במיטבו ביופי נפלא. הקורא, שרואה בשירים גם הד לחידה-העצמית שלו עצמו, עשוי למצוא ביופי זה נחמה.

ג.

יואב חייק אינו מתחמק מהמצוקה הקיומית. צד אחד של התמודדות אתה הוא צד המשחק, הפיכתה מלא-ברורה ולא-נשלטת לחידה. צד אחר של התמודדות אתה הוא השכלתנות הציורית שהוא מביע בשירים רבים שלו. השילוב כין החידתיות קיומית לבין שכלתנות זו אינו מאפשר לו לברוח אל פתרון. בשיריו שאלות קיומיות, בהן הוא מְשַׂחֵק מִשְׂחָק כאילו שכלתני, שאינו  בא לענות על השאלות. הרי לפנינו תמצית שירתו – תמצית קריאת שירתו: המשורר והקורא נשארים בדיכוטומיה זו שבין שכל לבין רגש.

ככל ששירתו מזדקנת, השכלתנות הולכת ומטשטשת, הולכת ומוחלפת בחוויית החלוף, הולכת ונעשית הכלת הרגש על הכול, וויתור של חכמת גיל ושל חוסר ברירה. הנה דוגמא מאחד השירים היפים שבקובץ, "מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר בְּחַיָּיו": "מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר בְּחַיָּיו / שִׁיר יְצִיאָה לַקְּרָב / וְשִׁיר הַכְרָזַת שָׁלוֹם //  מָה צָרִיךְ מְשׁוֹרֵר לַיּוֹם-יוֹם / כְּשֶׁהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת מֵעֵבֶר לְכָל / רְעָמִים וְרַחֲמִים / שִׁיר שֶׁל קוֹלוֹת וְשִׁיר שֶׁל דְּמָמָה [—] וְהוּא יִשָּׂא אוֹתָם כְּמוֹ / אַבְנֵי פֶּלֶא בְּחָלָל רֵיק / לְהַצִּיב אוֹתָם בְּמִשְׁבְּצוֹת לַעֲשׂוֹת מֵהֶם / פְּסֵיפָס // הַס / עוֹד צָרִיךְ הַמְּשׁוֹרֵר שִׁיר עֶרֶשׂ / וְשִׁיר לַחַיִּים וְשִׁיר לַמָּוֶת / וְיַסְמִין וְקוֹצִים מְחַפִּים אֶת צַלְמוֹ // וּכְשֶׁנִּטְרָף בַּלַּיְלָה חֲלוֹמוֹ / בַּבֹּקֶר יִפְתַּח אֶת גִּנְזֵי הַמְּגֵרוֹת / לִרְאוֹת אֵיךְ הִתְגַּלּוּ חַיָּיו / בֵּין שִׁבְרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת" (29-28)

ד.

נושא מרכזי נוסף במכלול שירת חייק, והוא קיים גם כאן כחטיבה מרכזית, הוא יחסי גבר ואישה. אין דבר חזק מן האישה בשירתו של יואב חייק, וגם כאן ישנם שירים ברוח זו, כמו "אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק": " אַתְּ אֵינֵךְ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק / אַתְּ מֻטֶּלֶת בַּוַּדָּאִי / בֵּין זְרוֹעוֹת חֲלוֹמִי / [—] בְּהִירָה וּמְמֹרֶקֶת / מְסָרֶקֶת אֶת שְׁמִי / הַפָּרוּעַ [—] אַתְּ כָּל מָה שֶׁבִּי זָרוּעַ" (54). אבל גם כאן נראית התבגרותו-הזדקנותו של הדובר, במרבית השירים המוקדשים לנושא זה ב”אשירה”, ובפרט בשיר המסיים את חטיבת שירי האישה, "בָּאוֹב שֶׁל חַיֵּינוּ", שהוא גם שיר הסיום של הקובץ: "הַשִּׁיר הַזֶּה חֶצְיוֹ שֶׁלִּי / חֶצְיוֹ – שֶׁלָּךְ // מִלָּה שֶׁבִּי שְׁתִיקָה שֶׁבָּךְ / הֵן יַחַד סְפִינָה אַחַת / מַפְלִיגָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב / כְּאִלּוּ הָאָבִיב לְעוֹלָם יַחְלֹף / וְהִבְהוּבֵינוּ עוֹלִים בָּאוֹב / שֶׁל חַיֵּינוּ." אם שירתו נעה מאז היוצרה בין החידתיות ואי אמירה נחרצת, שהיא חלק ממשחקי לשון המאפיינים אותה, לבין הוודאות של גבר הרואה בכוח האהבה וביצירה כוח להיאחז בו, הרי כאן, בשיריו ה"מבוגרים" יותר, הכוח הנחרץ של האהבה נחלש, ומתחזק  החלוף, מתחזק ה"אוב של חיינו". העוצמה של האהבה נחלשת אל מול עוצמת החלוף. אכן, ביחס לשירתו עד כה, פחות שירי אישה בקובץ הנוכחי.

ה.

יואב משורר מצוין. המסתכל במכלול שיריו ימצא בהם מספר שירים שהם מן הפסגות של הליריקה הישראלית בזמננו. אלה שירים שגם נוחים לקריאה, גם מהווים הדגמה ברורה מאוד למהלכים מרכזיים בשירה הישראלית של זמננו, וגם, בה בעת, אינם "מוכרים" את עצמם, אינם משתמשים באותה שפה תקשורתית המחניפה לקורא, העושה את השיר מובן מאוד בתחפושת של סיבוך, כפי שנוקטים משוררים אופנתיים. למה, אם כן, לא זכה אפילו בחלק מן ההכרה שמגיעה לו, ולו גם ניקח בחשבון את ירידת העניין בשירה בעשורים האחרונים?

לשאלה זו מספר תשובות אפשריות וסבירות, מבחינת המודל הסוציו-תרבותי. אענה כאן שתים:

תשובה אחת – עמיחי, זך, רביקוביץ' ואחרים רבים יצרו מסורת בשנות החמישים ובראשית השישים. יואב הוא אחד מאלה שהצטרפו אל המסורת הקיימת. הוא משורר עולה, בא מעיראק, בא מן המזרח ומחברה יהודית מסורתית, אל החילוניות של התרבות הישראלית, לאחר הקמת המדינה. הוא "בנה את עצמו" כשהצטרף אל החברה הישראלית ומסגרותיה, ומהרבה בחינות לא נענה למסורת עדתית. כך התקרב אל שירת זך של שנות החמישים והשישים ולשירת עמיחי של שנים אלה. והוא משלם מחיר על הצטרפותו לנוסח שהקורא מזהה עם משוררים אחרים, משייך קודם כל למשוררים אלה.

התשובה השנייה – יואב חייק התקבל פחות, מכיוון שהוא כותב בסימני שאלה בסופי משפטיו, ואילו "יוצרי המסורת", שהוא מצטרף אליה, כותבים בסימני קריאה. עמיחי פותח ומסיים בהצהרות: "אני נביא עני", "אני רוצה למות על מיטתי". יואב מרבה, לשאול, להסס, להסתיר. סימני השאלה נתפשים מחלישים, פסימיים. הנה מספר דוגמאות משירתו הקודמת: "אֵיךְ אֶרְאֶה אוֹתוֹ מִקָּרוֹב/ וְהַשְּׁקִיעָה כְּבָר/ מַפְרִידָה בֵּינֵינוּ" ; "וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הָיְתָה זוֹ הַמַּלְכֹּדֶת/ אוֹ הָיָה זֶה פָּתַח הַמִּלּוּט" ; "לָמָּה לֹא בִּקַּשְׁתָּ לְמַעַן הַשֵּׁם/ לְפָחוֹת שֶׁיִּתֵּן לְךָ שֵׁם…" ; "כְּשֶׁהַזְּמַן תּוֹפֵשׂ אוֹתָנוּ בְּעִצּוּמֵנוּ/ עוֹלָה בָּנוּ הַשְּׁאֵלָה הַנְּכוֹנָה". השאלה אל מול הזהות, במקום קביעת הזהות.

ועם זאת, כאמור, יואב חייק אינו משורר "מזרחי". שיריו עבריים, והם צלולים, ברורים, במה שהם עוסקים בו ובמה שאינם עוסקים. מיטבם מגובש ומלוטש כיהלום מזהיר בבדידותו.  לא התרפקות עדתית כאן, אצל משורר שהוא ישראלי-מערבי בשירתו, ולא נוסטלגיה דתית, אצל משורר שהוא  חילוני ביסודו, ולא חנופה כיתתית, אצל משורר מתבונן בבדידותו ומקבל אותה באומץ מלוטש. כאן אין התרפקות. כאן קיימים, בעירומם – זמן וזיכרון. נשארת רק חידה. ואין רחמים אחרים. לכן, יואב גם אינו משורר מאמין. העולם לא מובן. אין ערך חיצוני להיאחז בו. העולם לא נשלט, כי השליטה מכילה סתירה פנימית, כי השולט והנשלט אחד הם.

ו.

אביא, כסיום, את "כְּשֶׁבָּאָה הַשַּׁלְוָה", אחד השירים הפותחים את קובץ שיריו האחרון: "וּכְשֶׁסּוֹף סוֹף / בָּאָה הַשַּׁלְוָה לְבַקֵּר אֶצְלִי / מִן הַסְּתָם כְּבָר לֹא הָיִיתִי מוּכָן / אֵיזוֹ בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה / שֶׁלֹּא יָכְלָה לִי / וַאֲנִי כְּבָר לֹא הָיָה בִּי / יָרֹק וְלֹא סָגֹל / וְלֹא הָיָה בִּי לָבָן / כְּמוֹ סוּס פֶּרֶא שֶׁהִזְקִין / אֲבָל עֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְוַתֵּר / עַל צְנִיפָתוֹ מִשֶּׁכְּבָר / כְּהֶרְגֵּלוֹ עֵת דָּהַר / לְסַמֵּן אֶת דַּרְכּוֹ הַבַּיְתָה בִּסְעָרָה // וְאָדָם שֶׁהָיָה עָיֵף / מִכְּדֵי לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַשַּׁלְוָה / לֹא יִהְיֶה שָׁלֵו דַּיּוֹ / לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הָעֲיֵפוּת / וַאֲנִי כְּבָר לֹא מֵבִין / אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה / אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי חוֹזֵר וּמְשַׁנֵּן / אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר / כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר / וְהַתְּשׁוּבוֹת מִתְבַּלְבְּלוֹת בִּי / כְּמוֹ אַרְבָּעָה מַסְלוּלֵי טִיסָה לִיעָדִים הֲפוּכִים / וַאֲנִי רוֹצֶה לָטוּס בְּכֻלָּם // וּכְשֶׁהַבָּשָׂר אוֹמֵר לִי / טְעַם אֶת הַתַּפּוּחַ הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ / אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת / בְּהַזְכִּירוֹ לִי אֶת כּוֹחַ / הַמְּשִׁיכָה / מִי אֲנִי וּמָה כּוֹחִי / שֶׁאֶתְנַגֵּד."  (11-10)

אומר המשורר: נשארתי לבד. נשאר רק העולם הזה. אני יודע שעולם הזה חולף, ויספיק עד כמה שיספיק. אני מוסיף ואומר לו: נשארים גם השירים. החיים בני חלוף, השירה עומדת וקיימת.