close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האילם ומפוחית הפה - Post Image
    • האילם ומפוחית הפה
    • מישל גרינברג
    • התפרסם ב - 04.03.17

    “האילם ומפוחית הפה” | צדוק עלון
    הוצאת עמדה, 2015, 133 עמ‘ 

    ספרו הרביעי של צדוק עלון, קובץ הסיפורים “האילם ומפוחית הפה”, הוא ספר שאלות על אפשרות של תמימות מחודשת בעולם שהשתנה ואיננו נאיבי עוד.

    עלון כותב  ספר געגועים לעולם פשוט בעל צורות קיום פשוטות ובלתי אמצעיות.

    מסלול  הכתיבה והנדודים מתובנה לתובנה תר אחר ביטחון  בבסיס מוחלט על-זמני ומעיד מילה במילה – על אף הקונפליקטים – על אוריינטציה ברורה בין אדם לבין עולם.

    העולם הוא כזה שאפילו לעננים ולפסלים יש רצון משלהם במסגרת המציאות הלגיטימית, אם כי פסיביים, עדיין הם שואפים למימוש רצונם.

    בכוונה, השפה חורקת בעודה מייצגת את העולם המתואר בכל אחת מן הסצינות.

     השפה חורקת משום שנפער פער, על הדרך, בהתפתחות משפה בלתי אמצעית וקיום שלא חושב יתר-מחשבות על מידת קיומו לתודעה רפלקסיבית שלא מרפה מן המחשבות והן לא מניחות לה בתורן.

    כמו מעבר מתודעת ילד לתודעת מבוגר מפוכח, מנוסה וגם – איך, לא? מאוכזב.

    דבר תמיד מופיע עם היפוכו, חום וקור, חושך ואור, סבל ויופי, אהבה מלווה באובדן ומסביב לכל אלה יוצק רעיון האמונה באלוהים שרשרת של צידוקים. הללו אינם בהכרח גלויים לאדם, אבל בעומק האינטואיטיבי של תפישתו את החיים, אזי האירועים והמקרים ראויים ויש משמעות לאמונה בכוח החיים המיטיב.

    הספר נפתח ב”מלחמה וסרטי המלחמה” בהעדר סנכרון בין הכתוביות בתרגום לבין ההתרחשויות על גבי המסך.

    "אני מהרהר על ההווה ומתנחם במחשבה שאולי משמעותו היא בהיותו מצע לזכרונות נעימים..." [צ.ע.]

    כריכת הספר האילם ומפוחית הפה

     היבטים שונים של העדר הסנכרון הזה זוכים לאורך הספר לטיפול מעמיק שמעניק מקום של כבוד מיוחד לפוטנציאל הגלום בפשטות רוחנית טהורה.

    ישנו ביטוי של געגוע לעולמות שמעשי אמנות, למשל, יכולים  לפתוח אליהם פתח: “ללא השירה עולמנו לא היה כמות שהוא, אפילו היה נחרב”, אומרת לו אמו. והמספר מבין שמדובר בכוחה של האמנות להוביל את האדם באמצעות געגוע יסודי שמצוי בנפשו, היישר לפתחם של עולמות אפשריים כאלה, של טוב מוחלט.

    יחד עם השאיפה לאחדות ועם הראייה החובקת את הטוב והרע בנשימה אחת אנו עדים לעוצמת קול פנימי כה חזקה עד שכל חוויה שאותו מספר חווה מתנהלת בה בעת, באותה מידה של נוכחות  במישור המחשבה המודעת אודות החוויה. יתרה מזו, כל אירוע נושא בחובו סוגייה הרת-גורל.

    כוחן של הנסיבות מומחש כבר בתחילה בתקציר אובייקטיבי לכאורה של סרטים תיעודיים שבאחד מהם: “ילד שהיה עד למה שחווה כהתעללות של חיילים במחסום  בעיוור חסר ישע, הפך להיות מתאבד ופוצץ עצמו בקרב אזרחים חפים מפשע, בני העם הכובש ואילו הסרט השני המחיש כיצד ילד שקיבל שוקולד מחיילי צבא הכיבוש הפך להיות במאי סרטים תיעודיים…”

    כל אחד מן הסיפורים הקצרים  והאנדוקטות מוביל להרהור  בשאלות גדולות על  דטרמיניזם, חופש בחירה, קביעתם ומהותם של דברים כאשר מרכז הקשב מופנה לעבר השאלה הפילוסופית: “למה?”

    האם ישנם צירופי מקרים סתמיים, ללא תכלית? מדוע קורים דברים? מדוע הם מתרחשים בדרך אחת ולא בדרך אחרת?

    הסיפורים הקטנים מוגשים בעדינות, כאילו רק במקרה מישהו מספר אותם כשהוא מודע לכך שיכול להימנע  מפעולת הסיפור ובו בזמן מרגיש שעל אף שהעובדות פשוטות, הסיפור חזק ממנו כי הן מובילות אותו תמיד ממקרה של אירוע פרטי,  למחשבה מסקנית כללית וחשובה שתהליך גיבושה נחוץ לו כדי להבין את הקיום בכללותו ואת קיומו כפרט.

    פנחס מתאהב באלישבע על שום נעליה, אבל פנחס ואלישבע מתחתנים כי מאחורי הקלעים ישנו “מזווג זיווגים שמכריז על  כאלה חיבורים ברקיע.”

    כשהם נפרדים, הדבר מנומק בכך שלעיתים השטן פולש לנעליו של האלוהים.

    בשמחה, בכל רגע נתון, היה המספר מוותר – לו רק יכול היה – על המחשבה האינטנסיבית המודעת וחוזר לימי ילדותו: “נשמתי נשימה עמוקה, ובשקט שאפפני חשבתי כי המירב שאותו יכול אני לומר כי נקודת מבטי כילד לא הומרה כיום בנקודת השקפה אחרת, ובכל זאת צר לי. צר לי שנאלץ אני להחזיק בה עתה לא כילד המרגיש שהמים המרווים את הנפש בעושר־אונים באים מגן עדן אלא כמבוגר שעדיין מרגיש שהמים באים מגן עדן אך יודע שהם באים מן הכינרת.”

    בהתאמה עם קו זה של התפכחות ריאליסטית, כלפי  ילדיו הוא מרגיש שהם ניחנים בזכות שהוא מתאר כ”רעננות מתפרצת” . רעננות זו  ניזונה משימוש בחושים בצורה אינסטנקטיבית ומובילה להתמצאות חסרת רפלקטיביות בעולם ולהתמצאות זו, מוצמד ערך מוסף בשל העובדה שהיא מנטרלת משהו מן העול  שבחשיבה הבלתי פוסקת ומכובד החיים.

    אנו פוגשים שאלות נוספות, דילמות מוסריות בנוגע לטבע ולטבע האדם כאשר בשורה התחתונה ברור שכבר קרה תהליך בלתי הפיך שלאחריו, אין ולא ניתן יהיה, להשיב את המצב לקדמותו.

    ישנה תשוקה אנושית-טבעית לחזור לאחור, למצב בראשיתי, פחות מודע, פחות מוצף מחשבות,  כדי להקל  על הפיצול בין ההימצאות הנוכחת בעולם האנושי, ממש כפי שהוא כאדם ממשי, לבין המחשבה או הרוח המכוננים את נוכחותו הפיסית של האדם ואת האירועים שנוכחותו כמו יישות קיומית וקיימת, לוקחת בהם חלק.

    ואחרונה, הדומיננטית ביותר, סוגיית השקט, החוויה הראשונית של השקט  לפני ההזדהות של האדם בינו לבין עצמו בהיותו בנו של אביו, בנה של אמו, אותה חוויה אמורפית ומטושטשת אבל מלאת טעם הנאה חופשית והנאה פיזית  מכל פעולה פשוטה ומן ההוויה של האדם כשהיא נקייה ממחשבה מורכבת, פותחת פתח לשער קיומי מיוחד.

    לכן, אולי, הספר נחתם בסיפור הנושא את שמו “האילם ומפוחית הפה”.

    חירש אילם שניגן במפוחית פה כדי לשמח אחרים, אבל למעשה המושג שהיה לו על נגינה לא היה מושג קונקרטי פיזי. הוא לא היה מצויד ביכולת לשמוע . המושג שהיה לאילם על הנגינה הוא מושג האפקט הרגשי. בהיותו אילם וחירש הוא הקשיב לתגובה של  הסובבים אותו. משמעות המנגינה היתה במשוב מן החוץ, בשמחת האחרים השומעים.

    וכוח בלתי אמצעי זה שהעביר אל המספר בהיותו ילד, ללא תיווך של קול אנושי או מילה מדוברת, חוויה רגשית מטלטלת, גרם לו אחרי שנים רבות להכיר בערכה של החוויה והתקשורת הבלתי אמצעיות: “אך עתה כשאני שומע בעיני רוחי את צלילי המפוחית, חש אני כי תיווכם של הקול ושל המילה, הם מגרעת כשם שמחיבוקי אותך נגרע דבר… לא אניח לקול ולמילה לגרוע מאום מחיבוקי אותך.”

    האפילוג מאופיין בהשלמה משכנעת.

    הציר ההגותי מסתיים בהתמודדות עם פרידה של המספר מאביו “והעכשיו” יושב שלם על הציר הזה שמכיל בשקט את הניגוד בין החיים למוות. עיטור “יקיר ירושלים” שקיבל  האב, מתורגם לזיכרון הדרכים ורחובות העיר את צעדיו.

    הרחובות באפילוג, בדומה לעננים ולפסלים  שקראנו מתוך ההקדמה, הם חלק אינטגרלי מעולם חי, מקיים תקשורת, נושא משמעות בשביל מי שהולך בתוכו, מעצם הצטלבותם הם מלמדים את תפקיד השקט בנפשו של האב.

    השקט טוב ומיטיב כדממת הבריאה אבל יחד עם זה, מורכב, כמו התנועה ממחשבה עמוקה על האב שכבר אינו בחיים עד למרחק העצום שהמספר מתמסר לעשות בצעדים מדודים כדי לבקר בבית האבות בו שוהה אמו.

    סיפור אחר סיפור, עמוד אחר עמוד מראה שהמרחק בין הניגודים הוא מרחק לכאורה.

    הכול יוצא מאותו מקום . מאפס מרחק.

    כל פרק פועל לכיוון המאחד את כל הניגודים עד נקודת מפגש בעד המציאות בכללותה.

    בסופו של דבר, הרושם שנוצר בעקבות הקריאה תומך באמונה שאין דבר בכלל הבריאה שהוא מקולקל . ולמי שאינו מאמין הסבר יבוא אחר כך.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית