close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • דברי הימים של האהבה - Post Image
    • דברי הימים של האהבה
    • בלפור חקק
    • התפרסם ב - 14.07.20

    “ערב של פריז – מבחר שירים” | עדנה מיטווך-מלר
    הוצאת צבעונים, 2020, 196 עמ’.

     

    משוררות ומשוררים מבקשים לפענח את הסוד, הם שואלים את עצמם בכתיבתם מהי אהבה. ביאליק בשיר “הכניסיני תחת כנפך” שואל: “מה זאת אהבה”. יהודה עמיחי  נחרץ בקשר שבין אהבה לבדידות: “אהבה היא להשחיל בדידות בבדידות”. לאה גולדברג מרחיקה לכת, והיא היחידה, שמגדירה את האהבה כקללה: “קללה נמרצת זו שבה קוּללתי/ שהתמימים קוראים לה אהבה” (“אהבתה של תרזה די מון”).

    עדנה מיטווך- מלר אינה מנסה להגדיר את האהבה. היא כותבת אותה:

    בּוֹא וְאֶכְתֹּב אוֹתְךָ
    בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל הָאַהֲבָה (ע’ 103)

     

    עדנה מיטווך-מלר בפסטיבל מראר. צילום: הרצל חקק

     

    אסופה צבעונית ורומנטית

    המשוררת עדנה מיטווך-מלר קיבצה את שירי האהבה שלה לאסופה צבעונית ורומנטית, ואנו נשאבים אל עולם של מילים מכושפות, נושמים קסמם של ימי האהבה על יפעתם ועצבותם, על היחד שבהם ועל בדידותם.

    לפעמים התחושה היא שההתחברות היא גורלית, דטרמיניסטית. היא נכתבה מראש, והיא קורית, עוד טרם שהאוהבים נפגשו:

    מֵעֵץ נוֹטֶה לִפֹּל
    עַל שְׁאֵרִית גְּזָעָיו נִשְׁעָן
    מִדַּף שִׁירָה צָהֹב בַּסֵּפֶר הַיָּשָׁן
    מֵעֹמֶס הַסַּלִּים עַל תְּאוּצַת הַזְּמַן
    מֵעֹמֶק הַכְּאֵב הַנֶּחְרָט עַל דַּף לָבָן.
    עוֹד טֶרֶם נִפְגַּשְׁנוּ
    הַכֹּל הָיָה מוּבָן. (13)

    בהקדמה לקובץ השירים כותבת המשוררת, ששמו של הספר הוא בהשראת הבושם הצרפתי “ערב של פריז” ( Soir de Paris), שנחנך ב-1928 בפריז, והוא מסחרר ומשכּר בקסם שבּו. המשוררת הסירה את הלוט וחשפה את הרקע לשירים, מארג של חוויות שחוותה, שהיה בעיניה כניחוח בושם צרפתי מעודן זה – סואר דה פארי. הקסם לא פג, וכל זה העניק לה את ההשראה הגדולה של פריז, עיר האוהבים. הצירוף הזה Soir de Paris הוא גם שמו של שיר אהבה צרפתי של לואי פרארי (Louis Ferrari, 1910-1988).

    האהבה מפעמת בשלל שירים ססגוניים הכתובים מתוך סופה חזקה, אשה הולכת לאיבוּד דרך מרפסת האהבה וגם דרך חדרים חשוכים, מיטה וסדינים.

     

    קשר סימתפטי: אדם וטבע

    אנו חשים את הקשר שבין הטבע וסערותיו ובין מצבי נפש של האוהבים. האשה האוהבת “טובעת בנחשול” (20), ובהמשך השיר:

    אַךְ רַגְלַי שׁוֹקְעוֹת כְּבָר בְּעֹמֶק
    קְנֵי סוּף מְלַטְּפִים אֶת גֵּוִי
    דְּקָלִים וּסְלָעִים תּוֹמְכִים בִּי
    פָּן אֶמְעַד וְאֶפֹּל עוֹד בַּשְּׁבִי. (20)

    המטפורה אינה מקרית: המצב של היסחפות, של תחושה של היקלעות למערבּולת – כל זה יוצר קשר סימפתטי בין הההתמוססות הפנימית ובין המפולת של הסחף בנהר. הסערה הפנימית היא “שושנת רוחות”:

    הוֹ, שׁוֹשַׁנַּת רוּחוֹת
    אַמְּצִינִי, עִצְרֵי אֶת דָּמִי
    אֲנִי מְעוֹפֶפֶת רָחוֹק
    הָשִׁיבִי אוֹתִי לִמְקוֹמִי. (20)

    האהבה מתגלה כסבך מפותל של תשוקה, פחד וערגה ללא כלות. ובתוך כל אי הוודאות שיש באהבה, תמיד יש שיכּרון ותקווה, שיר הלל לאהבה: ציפייה מתמדת לנֶצח של האהבה, של הסְערה ההִיוּלית, שלא תפוג לעולם.

    היא חוֹוה את המראות ואת הקולות בעוצמה רבה, ושכרון החושים מכסה על העצב, שיבוא לפעמים בכלות האהבה. תמיד יש ציפייה לָאור שיפציע שוב, לאהבה שתתחדש, לגעגועים שנוסקים מעלה, ואִתם נפשה של הדוברת השירית. כאשר הגוף ניעור ממכאוביו, היא מצפה ל”כוכב זהב ראשון”:

    גּוּפִי נֵעוֹר מִמַּכְאוֹבָיו
    רוֹקֵד בְּלִי חַת עַל הַחַלּוֹן
    וּשְׁחוֹר הַלַּיְלָה לִי מַמְטִיר
    כּוֹכַב זָהָב רִאשׁוֹן. (33)

     

    אהבת מלאכים ושׂרפים

    לא פעם האהבה נחווית כהתגלות אקסטטית של אהוב בדיוני. הדו שיח עם האהוב מתנהל כסיפור אגדי, כמעשה, שלקוח מסִפְרות המלאכים הקדומה. כביכול, לא אהבת בשר ודם בין גבר ואשה, אלא אהבה בין מלאכים ושרפים:

    אֲנַחְנוּ לֹא בָּשָׂר וָדָם
    אֲנַחְנוּ מַלְאָכִים.
    מִתְנוֹעֲעִים בַּנְּשָׁמוֹת
    כְּהֶרֶף הַשְּׂרָפִים
    בְּתוֹךְ עַלְוַת הָעֲנָנִים.
    אֲנַחְנוּ מִתְחַבְּרִים שְׁקוּפִים
    אַל נֹגַהּ מַרְס וְנֶפְּטוּן
    מְרַחֲפִים מְעוֹפְפִים
    שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ
    בְּנֵי אֱנוֹשׁ צְרוּפִים. (45)

    האהבה מתקיימת לא כאהבת בני אנוש, אלא כאהבה המתקיימת בגלקסיית שביל החלב, בין מלאכים ויצורים שמימיים.

    וכך גם בשיר אחר:

    שְׁנָתְךָ בַּחֲלוֹמִי
    שְׂרָפֶיךָ בִּשְׂרָפַי. (47)

    אך בשיר זה, יש בהמשך מעבר מן הרוחני אל הארצי, מן השמימי אל האהבה החושנית, אהבת בשר ודם:

    שְׁתִיקָתְךָ בִּשְׁתִיקוֹתַי
    דָּמְךָ בְּעוֹרְקַי
    עַד עוֹרִי, עַצְמוֹתַי וְנִימֵי נִימַי. (47)

     

    ההפלגה אל האגדה והמעשייה נאחזת לא פעם במיתוסים ספרותיים. כך הוא המיתוס של בת- הים, המסחררת את האוהב ומתעתעת בו:

    קַח אוֹתִי לִמְחוֹז מַשְּׂאוֹתֶיךָ
    שָׁם חוֹפִים לְבָנִים נְמוֹגִים
    אֲנִי בַּת יָם בִּרְמַ”ח אֵיבָרַי
    נוֹשֵׂאת צְדָפִים וְאַלְמֻגִּים. (66)

    ובהמשך עוברת ההיסחפות מן האגדה והדמיון על האהבה הארצית בין סדינים וכר:

    אֱסֹף אוֹתִי מִן הַצְּדָפוֹת וְהַיָּם
    אֲנִי סִירוֹנִית מִשֶּׁכְּבָר
    אֶשָּׂא לְךָ מִכְמַנֵּי הַיָּם
    עַל לֹבֶן הַסְּדִינִים וְהַכַּר (66)

    את ההוויה האגדית-הפתיינית של סִירונית היא תביא אל האהוב במיטתם, והַים האגדי ומכמנָיו יהיו בָּעולם החושני-הארצי לים רוחני מיתולוגי, עָצְמה של אֶרוס, כוח סוחף ומשכּר.

     

    המיניות כשולחן ערוך

    השיכּרון שבאהבה ובתשוקה מתעצם בגעגוע לאהוב, כשהוא איננו, והיא נעצבת שהוא במקום אחר. גם אז האוהבת מעלה את הקשר ביניהם למדרגות רוחניות של הֶארה בחייהָ: היא מדליקה את נרות השבת, ונכספת, שאהובה יראה את הנרות מרחוק, שיוקסם ממרחקים מן הניחוח שלה, מן השלהבת:

    הַאִם אַתָּה מֵצִיץ בִּשְׁקִיקָה בַּשַּׁלְהֶבֶת
    הַאִם אַתָּה חָשׁ בְּנִיחוֹחַ אֲמִתִּי
    עַל תּוּפִין הַשַּׁבָּת מִן הַיָּד הָאוֹהֶבֶת…
    הַאִם אַתָּה טוֹעֵם תַּבְלִינַי בִּסְעֻדָּתְךָ
    הַאִם אַתָּה צוֹפֶה בְּשֻׁלְחָנִי הֶעָרוּךְ
    בְּאֵיזוֹ קְפִידָה הֵכַנְתִּי לְךָ
    צְלוֹחִית מַטְעַמִּים בְּחֶסֶד צָרוּף. (92)

    בשפה נקייה של יחסי מין ביהדות, ביאה בין גבר לעלמה מתוארת כשולחן ערוך, ואם הגבר בא שלא כדרכו, האשה באה אל רב בשאילתה כנגד בעלה:

    “אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן וַהפכוֹ!”- תלמוד בבלי, נדרים כ’ ע”ב.

    השולחן הערוך כאן הוא דו משמעי: שולחן ארצי של מאכלים, לפתותו לבוא אליה. אך יש כאן משל למיניות שנאמרת בלשון נקייה. ניחוחות הגוף נטעמים גם ממרחק, והם מתוארים כ”תבלינים”, שהוא נושא אותם אתו, גם בהיעדרה של האהובה.

    האהבה מתוארת כחוויה של אובדן חושים, אובדן הזיכרון. בסחף האהבה, האוהבת אינה יכולה לשחזר את דיוקנו של אהובה כשהוא אינו אִתה. הערפל מפרק לגורמים הכול:

    השיר נקרא “שחזור”:

    שׁוּב רָאִיתִי פָּנֶיךָ בִּזְהַב צָהֳרַיִם
    וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְשַׁחְזֵר דְּיוֹקָנָם
    רַק אוֹתוֹ הַזִּיק הַיָּרֹק בָּעֵינַיִם
    הַמְּפָרֵק לְגוֹרְמִים בְּנוֹת חַוָּה וְאָדָם.

    בַּשְּׁבִיל הַיָּרֹק הַמּוֹבִיל לְבֵיתִי
    הֲדַר צְעָדֶיךָ עַל כֹּסֶף עַרְבַּיִם
    אֵינֶנִּי יוֹדַעַת בְּאֵלּוּ שְׁחָפִים
    אַתָּה מִתְרַחֵק לָאֹפֶק בַּמַּיִם.

    מָחָר תִּקְרַב וּזְהַב צָהֳרַיִם
    יַזְהִיב מִתָּמִיד עַל הָעִיר הַיְּגֵעָה
    שׁוּב עוֹלָם יֵעָצֵר מוּל אֲנִי וְאַתָּה
    עֵת רִגְשָׁהּ בִּי תֹּאחַז כְּכַלָּה בְּחֻפָּתָהּ. (123)

    בערפל המְטַשטש הכּול שנרקם כחלום במצב של אהבה, אין האוהבת יכולה לשחזר דיוקנו, ואף מְדַמה אותו כדמות אגדית, יצור פלאי שנישָׂא על שחפים אל “האופק במים”, כשהוא רחוק ממנה. המוטיב הפולקלורי של האהוּב הנישָׂא מעלה לשמיים באמצעות בעל כנף (נשר, שחף, עיט וכיו”ב) מוצא מקום בשיר זה. התמורות בטבע ובעולם, והמעטפת האגדית מחזירים את המצב הרומנטי לקדמותו, ועִם בואו של האוהב היא תהיה לו שוב “כְּכלה בחופּתה”

    כפי שהאוהב הופך לדמות אגדית, הנישאת על בעל כנף,  האִשה באהבתה עוברת מטמורפוזה מיתית, היא עצמה מוצגת כבעלת כנפיים , ובו זמנית היא גם נימפה מן הים:

    מָחָר אֲנִי אֶהְיֶה אִשָּׁה רַבַּת כְּנָפַיִם
    בִּשְׁעָרֶיךָ תַּעַל נִימְפָה מִתּוֹךְ הַמַּיִם…
    מָחָר אֶהְיֶה אִשָּׁה שֶׁל מַפָּלִים
    וְאֵיבָרַי אַדְווֹת עַל מֵי הַנְּחָלִים.
    מָחָר אֶהְיֶה אִשָּׁה מִמִּסְתּוֹרִין
    מֵאֶלֶף אֲגַמִּים, מִזְּקִיפִים וּנְטִיפִים (144)

    כאמור, היא אינה מגדירה מהי אהבה, אלא מכושפת בכוחותיה, ואין לזה סוף – עם אחר פעם – וכל זה כדי לא לבטל את הקסם שבה. תחושה של “כל משבריךָ וגליךָ עליי עברו.”

    ואת השיר החותם קובץ זה, היא מסיימת במילים המתארות מהי האִשה המשוררת באהבתה:

    הִיא רַק אִשָּׁה מְיַחֶלֶת לַחַג בְּלֵב הַחֹל
    מְנַסָּה לְהַמְתִּיק יְמֵי לַעֲנָה
    לָעוּף עִמָּם בִּמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים
    בַּמָּחוֹל. (193)

     

    עדנה מיטווך-מלר עם הרצל ובלפור חקק. צילום: תפארת חקק

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית