close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • “אנשים מיוחדים מאין כמוהם” - Post Image
    • “אנשים מיוחדים מאין כמוהם”
    • דורון בראונשטיין
    • התפרסם ב - 21.07.20

    “אנשים רגילים” | דב בהט
    טוטם ספרים, 2020, 151 עמ’.

     

    מה יש בדב בהט שנכנס היישר לעומק לבו של הקורא? מהו “הדבר הזה” – הבלתי-ניתן להגדרה במלל ובוורבאליות – שלו, שחודר את כל המגננות, מנפץ את כל אותן קליפות עבות, רבות-שנים, ומצליח להמיס את הקורא בצורה כה בלתי-אמצעית, כה ישירה?

    “אנשים רגילים” איננו ספרו הראשון של בהט אותו אני קורא, ולאמיתו של דבר, פעם אחר פעם הוא עושה לי, ובכן, את “הדבר הזה” בדיוק.

    ב”אנשים רגילים” עוסק הסופר – כביכול – במשפחה ישראלית נורמטיבית, ולשם הדיוק, בזוג – ליאת וצחי – ובנם עמנואל, שההתפתחות המוטורית שלו משום מה מתעכבת ויוצרת את הדאגה הצפוייה בחייהם של בני הזוג.

    על פניו, הנושא בו בחר – הגיוני לחלוטין ואף מוכר משהו בסיפורת הישראלית. אך זהו איננו הנושא שמעמיד את הספר במקום יוצא הדופן, המרגש והייחודי שלו. זהו מה שאני מכנה “הנוסחה של דב בהט”: זו המכילה עושר רגשי, צורני ומנטלי, זו הלוקחת דמות, בונה ומעבה אותה, ואז מקרבת באיכויותיה, במורכבויותיה ובדקויותיה את הקורא אל תוך לבו שלו: הרגשות של ליאת, האם הצעירה בספר, מתחברים לרגשות של הקורא. מורכבות אישיותו של צחי בעלה משליכות על מורכבות אישיותם של גברים ישראלים באשר הם, ובהט יודע מתי “לאפק” ומתי “להדגיש” אותם ואת עולמותיהם, ובמשחק היפהפה הזה הזוכה העיקרי הוא הקורא.

    ביטוי רחשי הלב של גיבוריו-דמויותיו יוצא מן הכלל בנוף המקומי. למשל, בציטוט זה, המתאר את אשר מתרוצץ במחשבותיה של גיבורתו, כפי שזה בא לידי ביטוי בעמוד 99: “תמיד היה נדמה לה שהיא בוחרת ללכת אל הטוב והיפה והמושך ביותר, אל אשר רצה לבה יותר מכל, אל המקום הנכסף אשר בו תהיה מאושרת ושלמה עם עצמה.” אך אז, בהמשך ישיר לכך, היא מבינה: “איך קרה מה שקרה – איך זה שהיא מוצאת את עצמה עכשיו במקום הלא טוב הזה, שבו היא אישה סתמית וחסרת ייחוד בתוך קהל סתמי עצום ורב שכולו חסר ייחוד כמוה, שכולו חי חיים סתמיים וחסרי ייחוד כמו חייה שלה עצמה…”

    כל כך אמיתי, כל כך אותנטי, כל כך פרונטאלי.

    כל כך נוגע בכולנו – באופן העמוק, ואף המפחיד ביותר.

    בהט כותב על “אחרים” שהם בעצם “אנחנו” מבחינות כה רבות – ומכאן כוחו. גווניהן של דמויותיו כמו קורנים מהן ומצביעים על כולנו באור המלנכולי, העגום משהו של חייהם, והעומק שלהם, העל-זמניות והעל-מקום שקיימים בהם, מתחברים בעבותות אל חיינו שלנו.

    בספר בולט הריאליזם החד של הסופר שאיננו עושה הנחות לגיבוריו ומראה אותם הלכה למעשה, כפי שהם: ללא איפור, מרוטים משהו, על קשיי היומיום, הדאגנות היתירה, הפחדים הקמאיים שלהם, ולכן, משהו נוקב בקיומם מעורר כמעין הבזקי זיכרון – תת-הכרתיים במהותם – מן הדברים שכולנו מכירים, מהיומיומיות המתריסה של חיי כולנו.

    אי אפשר שלא להתאהב בליאת, הגיבורה – וליתר דיוק, האנטי-גיבורה – של בהט בספר זה: בתחושותיה, בעלבונותיה, באישה השלמה-החצויה שהיא, על שלל מורכבותה ויופי קיומה.

    לדידי, היא-היא זו אשר מושכת את הסיפור קדימה ואחורה, מובילה אותו בשתי ידיה אל עבר יתר הנפשות הפועלות בספר ומגדירה אותו, אם תרצו, כמעין מופע של אישה אחת אשר חייה שזורים בבן הזוג, ובילד, ובכל מי שחי ומתקיים על ידם ולצידם, אך היא-היא כמעין הפשטה של הדימוי שלה עצמה, של האישה שהיא: החזקה, האצילית, השבורה, הדואגת לעייפה: זו שהכל כמו בא ויוצא ממנה, מ”רחמה שלה” – הסימבולי עד מאוד, לדידי, ברומן זה.

    לסיכום: “אנשים רגילים” הוא פריצת דרך בכתיבתו של בהט, כזו אשר רק מי שיקרא בה יבין את עומקיה, את חוכמתה, את רגישותה הרבה ואת הריתמוס שלה – אם תרצו וללא כל הגזמה, הריתמוס של החיים עצמם – המספר בעוז ובנחישות באמצעות העוצמות הליריות-סיפוריות של בהט את תולדות מרכיב הזמן, הקיום, חיפוש הדרך של האנושות בעת הזו: אחר האהבה, המשפחה, השקט הנפשי והבית, ובה בעת, אודות הקשיים של בני האדם בעת יוצאת דופן זו אכן למצוא את כל אלו: רק לכאורה כה פשוטים, רק לכאורה כה נהירים וברורים מאליהם, כשבעצם – במקרים רבים, רבים מדי -כה קשים להשגה הם, כה נדירים.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית