close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אמנות הפרוזה בכתיבתו של יוסף בר יוסף - Post Image
    • אמנות הפרוזה בכתיבתו של יוסף בר יוסף
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 11.02.20

    “יוֹבּ (ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים)” | יוסף בר יוסף
    הוצאת כרמל, 2018, 161 עמ’.

     

    יוסף בר יוסף, שכבר עבר מזמן את גיל הגבורות, הוא מהמחזאים המעולים שקמו לנו ושמו ראוי לבוא לצד נִסים אלוני, חנוך לוין ויהושע סובּול. המחזה שעליו תפארתו הוא “אנשים קשים”. זוהי דרמה קומית בעלת דיאלוגים חכמים ומבריקים החודרים אל הפסיכולוגיה של הדמויות לעילא. סיימון, יהודי אנגלי, חוזר מביקור בארץ אחרי מלחמת ששת הימים ומביא על חשבונו את לייזר, חתן מיועד לאחותו רחל. רחל, רווקה בוגרת, חייתה עם שני סטודנטים לרפואה ואף פִּרנסה אותם, עד שעזבו אותה כשקיבלו את הדוקטורט. לייזר הוא גרוש, ירושלמי מהיישוב הישן, איש תם, גמלוני ורך לב, שרודף אמת וצדק בחומרה וזה בעוכריו, ולמרות זאת יש בו קסם. בדרך מיוחדת ומוזרה נרקם דבר-מה עדין ושביר בין רחל ידועת האכזבות ללייזר המבוהל והחשדן. אלא שסיימון, האח, שכל חייו היה תלוי-אחות, מתעקש להרוס ולפרק את הקשר שיצר במו ידיו. על איכות מחזותיו זכה בר יוסף ב-2003 בפרס ישראל.

    אמנות הפרוזה עוטפת את כתיבתו הספרותית של בר יוסף, לפנֵי ואחרֵי המחזאוּת. מעטים יודעים כי את דרכו בעולם הכתיבה החל כמספר טוב של סיפורים קצרים שעסקו בהווי הירושלמי בפרט והישראלי בכלל של שנות החמישים. הוא תיאר טיפוסים, קלושרים, אנשים שנוצחו על ידי החיים ומתקיימים בשולי החברה, הכמהים לתשומת לב ואהבה ולא יודעים לקחת אותה ולא יודעים לקבל אותה. לימים הפך כאמור להיות מחזאי נודע בארץ ובעולם, ולפרוזה חזר רק בימי זִקנתו, לפני כעשר שנים, בשלושה רומנים מעניינים: “לא בבית הזה”, “למי אכפת מחלומות” ו”תמרה”, שבליבתם מבנה העומק הקיים כבר בסיפוריו הקצרים, אך בסיפורים הוא חזק יותר מפני שמבנה העומק מודגם בם באופן קצר, קב ונקי, ופחות נוטה ליפול לַמשולש או המרובע הרומנטי שמזמין נימה דקה של קיטש.

    איכות הסיפורים נובעת בעיקר ממבנה העומק שלהם שבמרכזו שתי דמויות גבריות דיכוטומיות, לעיתים אחת מהן היא המספר עצמו, הנפגשות ומשפיעות זו על זו לרגע, ואולי שורטות את הזולת באופן תמידי. בזאת הן משנות את הקיום של זולתן ושוברות משהו משגרת היומיום הסדורה עד לזרא, פוצעות את הקהוּת המאפיינת אותנו ונוגעות בליבת החיים – כאן עוצמתם של הסיפורים. על עטיפת הספר וכן בכותרת המשנה נכתב, כי אלה סיפורים העוסקים במיני אהבות בירושלים של שנות החמישים. זוהי לטעמי הקללה (לשון קלילות ואף קללה) של הסיפורים ואין זה מיטיב לתאר אותם. יכול להיות שהיוצר סבר כי המילה אהבה תמכור עותקים מהספר, אבל הסיפורים יש בהם הרבה יותר מאשר ההכְללה הלא מחייבת הזאת, שאומרת מעט מאוד על כל סיפור וסיפור שעיקרו, כאמור, מבנה העומק שצוין לעיל.

    באחרית הדבר של הספר מתוודה בר יוסף כי ערך את הסיפורים הישנים עריכה מסיבית. מה זאת אומרת ערך – ממש כתב אותם מחדש בחזקת תיקון עצמי, ולכן ניגשתי לסיפורים מעט בחשש כי שלושה מתוך שבעת הסיפורים שמפורסמים כאן עכשיו הכרתי בגרסתם הקדומה ואהבתי. חששתי שהסופר עשה מעשה קיצור בחזקת כל הקוצץ גורע, אבל לא כך הוא. גם בגרסה הרזה שלהם הסיפורים עוצמתיים בשל ליבתם. דווקא הסיפור הפותח, “מלכה וג’ונה”, הוא החלש שבקובץ. הסיפור מעמת בין מלח שבא מנמל חיפה, משתקע בירושלים ומתגלגל לאילת ובין המספר שעבד אף הוא כנער אונייה (בר יוסף עצמו היה כזה בצעירותו), כשברקע סיפור אהבה מוחמץ בין ג’ונה למלכה שבן זוגה הוא דוד שור המסבך את העלילה. עם זאת, הסיפור ארוך ופזור דעת ונראה כי הנראציה נוזלת ממנו לכל מיני כיוונים וגורמת לחוסר מיקוד וגיבוש.

    לעומתו הסיפור הנועל את הקובץ הנקרא “השולחן” הוא מעשה חושב. לטעמי הוא הפסגה והטוב שבקובץ. יש בו תיאור הווי מאה שערים בירושלים. שׂ’רול הנגר נוהג לשתות בחנות היינות של אברהם. אין לו כסף והוא מוהל את השתייה במים. התיאור של שׂ’רול כנגר ההולך ברחוב עם המסור על כתפו בבתי אונגרין ובבית ישראל הוא נפלא. לפעמים הוא מתקן ארון או כיסא. אין לא שיניים לאכול, אז הוא שתה יין מהול. שׂ’רול מספר כל הזמן איזה נגר מהולל הוא היה שעשה ארונות קודש. חי את המיתוס. משפחתו נספתה בשואה ויש לו חשבון ארוך עם הקב”ה. המספר מבקש ממנו שיכין לו שולחן. הוא הולך איתו למחסן בבית ישראל כדי לבחור עצים לשולחן. הם מתקרבים. שׂ’רול מתגורר במרתף ישן בשכונת מוסררה שליד הגבול. דלתו אינה נעולה. הוא כל הזמן אומר למספר תבוא מחר ותקבל את השולחן, אבל תשאיר לי משהו בשביל הפוליטורה. שׂ’רול מפסיק לבוא לשתות אצל אברום וכל כמה ימים מבקש כסף לפוליטורה. הוא כמובן לא מנגר את השולחן, אלא שותה את הכסף עד הסוף הטרגי, אך לפני זה הוא מספר למספר חלום מופלא המנהיר את הסיפור לנו ולו.

    יש כל הזמן תחושה מלווה לסיפור הזה, מעין ארומה, שאי אפשר להשלים את השולחן לא רק בגלל מצבו הקיומי של שׂ’רול, ידיו רועדות והוא אינו יכול לנסר ולהקציע, אלא מפני שהעולם הסדוּר של אתמול חרב. בעצם בר יוסף מיישם פה בלא ידיעה, ולפני שהדבר נֻסַּח, את תיאוריית הצליין החילוני בסיפורת המודרנית של הסופר יצחק אוורבוך אורפז. זהו האיש שמצוי כל הזמן בדרך אל הגאולה, אל האֵינְהֵיכָל והאֵינְמִקְדָּש ואם יתקרב אל היעד יתמלא תִּפלות ומוות. החלום על האידיאל, במקרה זה השולחן המושלם, גדול מן האידיאל, עצמו, במקרה זה חפץ האֻמנות, וכוחו של ההעדר תמיד חזק מכוחו של היש. ההבנה הזאת המחלחלת אל המספר באשר לחייו של שׂ’רול, הנגר האומן, היא רגע התפכּחות מצמרר ומרגש, ולכן הוא משתף פעולה עם הריטואל, עם הטקס, למרות שהוא מרומה ומשמש קטליזטור לאסון, וממשיך לתת לש’רול את הכסף לפוליטורה. הסיפור מזכיר במידת מה ובאופן מנוגד את הפזמון היפהפה של יורם טהרב “על כפיו יביא” שמבצעת רבקה זוהר, כמובן בלי ההיבט המשיחי המסורתי, במקומו בא ניסיון הגאולה העצמי מהביבים באמצעות המקצוע, והכישלון של היחיד, הנגר, וההתפכּחות של המספר המביט בו, כי הסיפור אינו אמוני-משיחי, אלא אמוני-חילוני.

    סיפורים נוספים יפים הם הסיפור העירום “אב ובנו ועוד מישהו” שמתאר לדעתי את יחסיו של בר יוסף בילדותו עם אביו הסופר הנטורליסטי הארוטי הנהדר יהושע בר יוסף שכתב את הטרילוגיה “עיר קסומה” על צפת וכן את הנובלה המצמררת “אהבת נפש” על הומוסקסקואל במאה שערים. בר יוסף מתמקד בסיפור זה באדישותו של האב המרוכז בעצמו ובתחנוניו של הבן לתשומת לב מצדו וכמו בשאר הסיפורים קיימת פואנטה קיומית, לא בהכרח שנונה, אבל מפתיעה מאוד, שמסיטה את הסיפור ושמה את הדמויות במקום אחר ממה שסברנו עד כה, בחזקת החיים זה לא מה שחשבתם. כך גם בסיפור הארוך “יוֹבּ” שעל שמו קרוי הקובץ. יוב לָמֵד בדרך הקשה דרך שתי דמויות נוספות, ידיד בשם יוסל ואיש צללים עטוף סמרטוטים, משהו על אהבת אישה, משפחה וילד. בר יוסף יודע היטב לתאר מציאות של עולמות מנוגדים ומבוצרים, אך באיזשהו שלב בסיפור החַיִץ בין שני העולמות קורס, וממנה בוקעת איזושהי מסקנה רגעית אולי, אבל כנה ורבת ערך, באשר למצב האנושי.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית