הצגת יחיד? שעתיים בלי הפסקה? בגרמנית? ועוד עיבוד לספר ועוד של גראס? כנראה שאיבדתי באופן סופי כמה דעות לכל הפחות. ואולי זה קורה בגלל שהתחלתי להתקרב לגיל 40 ואני מתחיל להסתכל אחורה ולהתחרט על הרבה רגעים שביזבזתי בחיים.

חברים, אפילו המשכילים ההארדקוריסטים ביותר צחקו עליי כשסיפרתי להם לאן אני הולך ובאיזה אופן, אבל ההצגה היתה שווה, ולו רק בכך שהיא מעוררת את הסוגיה החשובה של עיבוד ספרות לבמה וגם לקולנוע במקרה הזה.

באותו ברלינר אנסמבל מוצגת בימים אלו הצגת יחיד, עיבוד ל"תוף הפח", ספרו הקלאסי של גינטר גראס. ההצגה מלווה כיתוביות לאנגלית שלא פשוט לעקוב אחריהן.

לפני הכול, היתה זו קודם כול חוויה מעצם מבנה התיאטרון וההיסטוריה שלו: האולם שמור להפליא ושופע עיטורים דקורטיביים המחייבים סוג של צעדים היוצאים בשקט, ברוגע, או שמא בחרדת קודש. כאן, במקום הזה, עבד ברכט על "אמא קוראז' וילדיה". כאן ביים ביד רמה צוות שחקנים שזכה בתחרויות בינלאומית ובפינה אחרת של הבניין התנה אהבים עם השחקנית קת'ה רייכל ובכך הכניס אותה להיסטוריה. זה היה כמו לצעוד, בדומה למקומות אחרים בברלין, בהכרה שכאן התרחשו, , דברים נוראיים שקשה להעלותם על הדעת, אך גם אירועים נשגבים בעלי חשיבות היסטורית אמיתית. פעם אמרו לי שהדרמה מתחילה בלוקשיין של ההצגה, בצעדים שעשיתי לפנים והלאה הבנתי למה.

הרומן של גראס ממוקד באוסקר מאצרט שהחליט להפסיק לגדול בגיל 3 ועל התבגרותו הגרוטסקית בזמן עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בזמן המלחמה ואחריה, תוך כדי שהוא מתופף על פח ושובר זגוגיות בקולו הצווחני. לאורך הרומן אנחנו נחשפים לחיים בעיר דאנציג (היום גדאנסק) שהיתה, אם אפשר לנקוט ביטוי בהקשר הזה, סמל לדו קיום גרמני-פולני, לאמו אגנס, לאביו האמיתי ולאביו המשוער. חיי היום יום בעיר מתוארים על רקע התקרבות המלחמה, אך כאן זה לא נגמר, אוסקר בן העשרה נשלח לחזית הצרפתית וחוזר ממנה עם המפסידים. אחרי המלחמה הוא עובד בעבודות שונות, ביניהן בתפקיד סתת בבית קברות. הוא קורא, מבלה ולבסוף מחליט להגיע לבית המשוגעים.

השחקן ניקו הולוניקס עומד באחד האתגרים הקשים ביותר בחיי שחקן, להחזיק קהל לבד במשך שעתיים. והוא עומד באתגר, מדלג, קופץ, צועק, מתופף ומגלם את אוסקר ואת הדמויות השונות בחייו בצורה משכנעת, תזזיתית וחיננית. מה שמלווה בבחירות משחקיות וסיפוריות מדויקות.

אז מה בין ספר, סרט והצגה המנסים לספר את אותו הסיפור, למה לא לכתוב מחזה חדש וטוב לבמה או תסריט במקום לעבד ספר? כבר אין מחזאים ו/או תסריטאים טובים בימינו? האם האנשים שהרימו את ההפקה הזאת, הבמאי אוליבר ריז'ה שעיבד את הטקסט של גראס בשיתוף עם ניקו הולינקס והדרמטורגית סיביל באשונג, רצו לשנות את המסר או עשו כך מחוסר ברירה? שכן כמו בסרט שנעשה על פי תוף הפח, אי אפשר היה להכניס את כל 700 העמודים (בגרמנית, בעברית רק 500) ליצירה שאורכה שעתיים בלבד וקשה לבחור את האפיזודות הרבות והדחוסות שיש בספר.

בהצגה  אפשר לזהות התעלמות, אולי מכוונת, מהעובדה שהמקור נכתב כשהדמות הראשית כותבת את הספר מבית המשוגעים. זו היתה אמירה של ההתמודדות מצד אירופה (וגם של גראס) עם העבר המלחמתי הלא רחוק, בעוד השיגעון מהווה בו מנגנון התמודדות.

בניגוד לסרט משנת 1979 שבפועל מציג רק חצי מהספר, כאן ההצגה מסתיימת בתחילת השליש האחרון של הספר; הבחירה חכמה אם היוצרים רצו להגיד במסר לפיו 73 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה אירופה התבגרה והצליחה להתגבר על הצורך לתופף על תופי פח או לצרוח בצורה ששוברת זגוגיות, אני בוחר לחשוב שהם עשו ככה ולא בגלל אילוצי במה או זמנים.

חייבים לציין גם את התפאורה המדויקת שעיצב דניאל וולנצין עם ארגז החול המייצג גם את שדות הבולבוסים של קאשוביה מהם הגיעה סבתו של אוסקר, גם את החוף של הOstsee וגם מקומות בדאנציג עצמה. הדלת התחתית מרתקת בעוצמתה – היא משמשת מרתף אליו כביכול נפל אוסקר הקטן שבדיעבד החליט החלטה מודעת לא לגדול עוד, אבל גם בתור קבר, לאמו, לשני אבותיו ובסוף לכל תופי הפח.

במהלך ההצגה נחשף קיר מלא תופי פח מצופים בלכה לבנה-אדומה, מראה שלא חוזר יותר, אולי היתה כאן אמירה על כל תופי הפח הנסתרים שעוד קיימים באירופה או לסמל בכך את החשיבות שהעניק אוסקר הצעיר לתיפוף.

שווה לראות את ההצגה, בעיקר בגלל הביצוע, מי שבברלין ב20.6 במקרה, יוכל לראות את הולוניקס מבצע את הצגת היחיד הזאת, כולה בשפה האנגלית, שהיא לא שפת אמו, ואם יצליח גם בזה יוכל להגיע לגבהים אליהם בגרמניה הגיע רק קלאוס קינסקי.

צילום:  Birgit Hupfeld