"ביני לבין מקומו" | דורון מנשה
סלונט – בית הוצאה לאור, עורכת: לילי פרי, 2022, 103 עמ'. 

עיון בשירו של פרופ' דורון מנשה "לַיְלָה אֶחָד"

השירה העברית ידעה שירים לא מעטים, הנסבים על דבר הקשר הטרגי בין המשורר לשירו ובין המשורר לקהל-קוראיו. בכמה מן הבולטים בהם קובל המשורר על המנהג האדיש של הקהל, מנהג שעומד בניגוד גמור לחוויה, שהיא הורתו ולידתו של השיר.

בשיר, "לא זכיתי באור מן ההפקר", כותב ביאליק: "ומחרוזי יתמלט ללבבכם/ ובאור אשכם הצתיו יתעלם/ ואנוכי בחלבי ודמי/ את הבעירה אשלם". רחל מחרה- מחזיקה אחריו ובשיר , "ספר שירי" כותבת: " צריחות שצרחתי נואשת כואבת/ בשעת מצוקה ואובדן/ היו למחרוזת מלים מלבבת/ לספר שירי הלבן / נגלו חביונות לא גיליתי לרע/ נחשף החתום בי באש / ואת תוגתו של הלב הכורע/ יד כל במנוחה תמשש". גם ארז ביטון, משוחרר כמעט מן המליצה, כותב: "הוא הולך בשקט/ אומרים, הוא ודאי מחבר שיר, / הם לא אומרים/ אולי דמיו שותתים".

הטענה בדבר אדישותם של הקוראים הולמת את הממד הרטורי של השיר, שנועד לחדד את המסר ולעורר עניין, אך בבסיסה מונחת דווקא הבנה ללב הקורא, שנחשף אך לקליפת- המלים ונהנה מחסד- הצורה, שחוצצים בין המשורר עצמו ובין "עולם התוהו"  הפנימי (כמאמרו של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון"), כל שכן בין הקהל ובין החוויה ההיולית, שהולידה את השיר. העובדה שהקורא אינו יכול להתחקות אחר העולם הפנימי של המשורר נובעת הן מהפונקציה הפסיכולוגית של המלים, ש"תוכן נאכל וכוחן הנפשי פג" כתוצאה ממעשה הכיסוי על החרדה הפנימית (ביאליק) והן מהאסתטיזציה שנוקט המשורר, שמעניקה לכאוס מימד של סדר ומשמעות ולסבל – מימד של יופי. כאן נעוץ ההיבט הטרגי שבכתיבה: אם ישמור המשורר את לשון הייחוד הנפשית, הרי שישקף את האמת, אך השיר לא יצא לעולם. לעומת זאת, אם יוציא, הרי ששפת ההכללה וההפשטה והתבניות האסתטיות, ירחיקו את הקורא עשרות מונים מן 'האמת'. "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר" כותב משה אבן עזרא ("ספר העיונים והדיונים") ומוכרת המימרה "מיטב השיר כזבו", שמקורה באריסטו ("מטאפיסיקה"). מימרות אלה מתייחסות למימד המטאפורי של השירים, המסלפות את משמעותו הראשונית.

שירו של פרופ' דורון מנשה, "לַיְלָה אֶחָד", הוא שיר ארס- פואטי, שכורך כמה מן הרעיונות שנדונו אלא שחל בו היפוך מרתק שבו דווקא השיר, הזוכה להנפשה, תובע את עלבונו ואינו "חי בשלום" עם מנהגו של המשורר, המנכס אותו, מקטלג אותו ומעניק לו צורה ויחוד, כאלה שזרים להווייתו המקורית.

לַיְלָה אֶחָד

כֻּלָּם שִׁבְּחוּ אֶת הַמְּשׁוֹרֵר
אֲבָל אֶת הַשִּׁיר
אִישׁ לֹא הֵבִין

לַשִּׁיר הָיְתָה נְשָׁמָה שֶׁקּוֹנְנָה
מִבְּלִי עַרְכָּאָה וְקוֹל
שֶׁצָּעֲקָה בְּקוֹל אִלֵּם וּמִתְלַגְלֵג
בְּעוֹלַם הַצּוּרוֹת וְהָאֲשָׁפוֹת הַשְּׁקוּפוֹת

הַשִּׁיר דָּפַק כִּמְשֻׁגָּע
עַל פִּתְחֵי לִבּוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר
אֲבָל הַמְּשׁוֹרֵר לֹא הָיָה שָׁם
הוּא חָגַג בִּמְסִבּוֹת
עַל צֵאת סִפְרוֹ הֶחָדָשׁ
מְסֻבַּל שִׁכְחָה וְכִבּוּדִים.

לַיְלָה אֶחָד
קָם הַשִּׁיר מִמַּרְתֵּף הַסִּפְרִיָּה הַמֶּרְכָּזִית
בָּהּ נִטְמַן וּמִסְפָּר קָטָלוֹגִי עַל גּוּפוֹ
קָם עַל יוֹצְרוֹ, שָׁב
לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִבְרְאוּ הַמִּלִּים
שֶׁמֵּהֶם נוֹצְרוּ עוֹלָמוֹת

גם בשירו של מנשה מתקיים המשולש עולם- משורר- שיר. כפי שניבט משמה של היצירה, המאזכרת את "הגולם קם על יוצרו", השיר משתלט על המשורר, שנתפס, בשונה משיריהם של ביאליק, רחל וביטון, לא כבורא וכבעל הדבר אלא כאמצעי או כלי בלבד, שאדיש לשירו ו"מסובל / בשכחה ובכיבודים".

חשוב להבחין בין האופנים השונים שבאמצעותם מאופיין השיר בשיריהם של המשוררים שהובאו ובשירו של מנשה. אצל זה האחרון השיר המונפש מאופיין כ"נשמה עצובה שקוננה/ מבלי ערכאה וקול" , כצווח "בקול אילם ומתלגלג" , דופק "כמשוגע על פתחי לבו / של המשורר" – איפיונים אלה הולמים את אותם מקורות -שיר בשירתם של המשוררים שהובאו ("צריחות שצרחתי" של רחל, "דמיו שותתים" של ביטון וכיו"ב). מנשה מתייחס אפוא לשיר לא כתוצר האסתטי המוגמר אלא כגילום מואנש של המקורות הבראשיתיים שהנביעו אותו, כביטוי של אותה 'אמת'. הממד הטרגי מוקהה, שכן השיר בשירו של מנשה אינו "מחרוזת מלים מלבבת" (רחל) או 'חרוז' (ביאליק) אלא כאמור "קול אילם ומתלגלג" ,ישות השרויה באומללות, טמונה כבקבר ומספר קטלוגי על גופה.

בכותבי "טרגי", כוונתי לומר, שהשיר בשירו זה של מנשה נחלץ מן הטרגי דווקא משום שהוא ניצב בעמדה נטולת ברירה (ההכרעה מובהקת וברורה), שכן מן השיר ניטלת הנחמה של האסתטי, והוא לא מתקיים כאוקסימורון של "סבל יפה" או "כאוס מאורגן" כאשר הסבל הוא 'אמת' ו'היפה' הוא בבחינת כזב. צורת קיום כזו, עפ"י הגיון השיר, היתה מפילה עליו תרדמת עולם. במלים אחרות, היתה ניטלת ממנו הנחמה של האסתטי. גם הצעקה המתגלגלת למרתפים נותרת כשהיתה. לא זו בלבד אלא, שהשיר מתואר כמי שנמצא ב"עולם הצורות והאשפות".

מבחינתו של המהלך האומנותי, תיאור זה מכשיר את המרד של השיר כנגד עושו כאשר הוא מבקש לחזור אל ראשית החיים, אל טרום בריאה, "לפני שנוצרו עולמות/ ומשוררים". השורה החותמת של השיר מערערת על המיתוס של המשורר כבורא ומעמידה  אותו כחלק משרשרת- הבריאה, ככלי ההופך חומרי -בראשית שמימיים לישות חנוטה ב"מרתפי הספרייה המרכזית".

אם בשיריהם של ביאליק, רחל וביטון המשורר קובל על "בגידת" הקהל הנוהג מנהג רופף ואדיש בשיר, הרי שכאן, המשורר הוא שמתנכר לשירו ובזמן שנשמתו של זה (של השיר) מיוסרת בשל משא התצורה וההתרקמות ה"חומרית", בעליו (לכאורה) חוגג במסיבות על צאת ספרו  "והיה כולו מסובל / בשכחה ובכיבודים". ניסיונותיו של השיר לחזור אל יוצרו נתקלים באטימות. דחיה זו נדמית לא כאקט רצוני של היוצר אלא יותר כהיעדר "מקום טבעי" או היעדרו של מושא גופני, שיקלוט את "הנשמה המיוסרת", המבקשת לשוב אל כור-מחצבתה. בהיעדר מושא גופני שכזה , השיר מבקש לחזור אל "עולם התהו", "למקום/ בו נבראו המלים / שמהם נוצרו עולמות/ ומשוררים ". מנשה, נאמן לתפיסת עולם מיסטית, ממשיך את סיפורו של השיר גם לאחר "מותו" (הנוכחות המוגמרת).

מהו אותו "עולם" אליו מבקש השיר לחזור ומהי אותה התנכרות של המשורר?

הדובר בשיר אומר, כי השיר "שב למקום/ בו נבראו המלים/ שמהם נוצרו עולמות/ ומשוררים". מונח כאן אזכור מפורש של "בעשרה מאמרות נברא העולם" (מסכת אבות, פרק ה, משנה א).עפ"י הגמרא ולפי דברי חז"ל, נבראו בצד היצירה של מעשה בראשית גם יסודות של כוח החיים וכוח העשייה בעולם , המהווים את גורם ההנעה לכל יצירה אנושית. כל 'מאמר' כולל בנוסף לבריאה החומרית גם בריאה של אותם כוחות, שעומדים לרשותו של האדם, כדי לברוא וליצור בעולם העשייה.

בין הכוחות החומריים המניעים את עולם היצירה ומעצבים אותו ניתן למנות את כוח ההפרדה (ביטוי חומרי – ההפרדה בין החושך ובין האור וביטוי בעולם העשייה האנושית- יכולת ההבחנה בין בהירות לספקות, למשל ), את הרוחניות (ביטוי חומרי- הבדלה בין המים העליונים והתחתונים, ובעולם העשייה- הבדלה בין רוחניות מנותקת ובין רוחניות, שיש לה אחיזה ארצית). כן ניתן למנות (לפי סדר בריאת העולם) את החלוקה בין רוח וחומר המעורבים יחד לבין חומר בלבד, את יכולת הצמיחה והתנועה, את כוח הפריון, את הזמן וכן את הכנסת הרוח לחומר ואת ההכרח לשלב את הרוח, ככול שהחומר מתגבר, והאדם נתון לסכנת התבהמות. בריאת האדם משלבת את כל אלה ומסמנת אותו כמי ש 'נברא בצלם' וככזה שהוא בעל "כוח עליון", המסוגל לחבר בין כוחות הרוח והחומר. מייעודו של האדם להשתמש בטבע ולהכלילו בעולם היצירה. עשרת המאמרות שבאמצעותם נברא העולם מהווים אפוא יסוד- מוסד בכל עשייה אנושית, ובתוכה היצירה האומנותית.

שיבתו של השיר היא שיבה מן 'הבפועל' אל 'הבכוח', מן הצורה אל היסודות המעצבים של הבריאה. השיר מתפרק מעול הצורה ושב אל העולם האידאי, הבלתי מתהווה ובלתי כלה, שעולם העשייה הוא התגלמות ייחודית שלו. אידאות אלה, שבפרספקטיבה של עולם היהדות מכונים  'מאמרות' ובתפיסה הניאו- אפלטונית קיימות א- פריורי, הן נעדרות מובחנות ב'אחד'. האינטלקט הוא זה שגוזר את 'הנשמות', שהן ייצוגים של הצורות שקיימות בו. 'נשמות' אלה שואפות לחזור דרך האינטלקט ל'אחד', אך תהליך זה אינו חד- כיווני, שכן הן ממשיכות בחומר שהוא נעדר צורה אל  "עולם הצורות והאשפות", כמאמר השיר.

גם ביאליק כותב במאמרו, "גילוי וכיסוי בלשון", כי "מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד" וכן: "כול דיבור, כול נדנוד של דיבור הוא כיסוי של משהו על קורטוב של "בלימה" קליפה סוגרת בתוכה טפה אפילה של 'תיקו נצחי'……שתי אחיות צוררות, משתי קצוות מקבילות, המוסיקה האילמת והמתמטיקה המסמנת מעידות באחת על המילה, שהיא 'לאו דווקא' , שאינה אלא מין רקמת תוהו…כך המילה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התוהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה" (פרוייקט בן יהודה). ביאליק אמנם בוחן במאמרו את הפונקציה הפסיכולוגית של הלשון (יצירת חציצה עם 'עולם התוהו' – הכיסוי) ומנשה בהיבט מטאפיסי- מיסטי, אך ההיבט הפסיכולוגי הוא אך מקרה פרטי של עיקרון- על של התרקמות הצורות מעולם בלתי מובחן בתהליך הכרוך בהתמעטות האור. מקורות השירה מתוארים אצל ביאליק כ"עולם אפל" וכעולם של תהייה מתמדת ועם זאת, הוא מתאר אותו כ "גילוי נפשי עצום ונורא" וכ"ניצחון נשגב של הרוח". מכאן שזהו עולם ניטראלי מבחינה ערכית והעובדה, שהוא מאיים ודורש כיסוי, נובעת מהיעדר המובחנות, שהמשורר כורע תחת נטל העוצמה שלה.

כאמור, אצל ביאליק ב"לא זכיתי באור מן ההפקר" ואצל רחל ב"ספר שירי" מחזור- החיים של השיר כשיר מסתיים בקליפת- המלים, שקהל הקוראים מתקשה להתחקות מבעדה אחר כוחות- הנפש , שהניעו את המעשה השירי. בשיר שלפנינו, התנועה היא מעגלית והשיר חוזר אל מקורותיו ומתפרק מרכיביו. תפיסה מיסטית מעגלית זו של שיבה אל המקורות הנצחיים מתגלה גם בשירים אחרים של מנשה, כמו בשיר "נשמה": "גם לנשמה/ יש געגוע/ ואם תזנח את אהבתה/ היא תחורר בתוכה מחילות / ונקבים להמטיר/ את עצבה בעולם" וכן בשיר "פיסות נצח": פיסות נצח/ חבויות  / בזמן הציבורי / ובהן התאריך / בו תאסף באהבה/ אל מקורך הנצחי".

ההשקפה המוסרית של מנשה, שיש לה ביטוי בכמה משיריו, היא כזו שרואה גם בעולם הרוחני "חוק שימור" כאשר דחיקה, הזנחה או התנכרות העומדים בדרכם של האהבה, החמלה או החסד יוצרים שינוי צורה או מציאת ערוצים חלופיים כאשר לכל גילוי אנושי או לכל מעשה יש השפעה על היקום כולו. הגילויים הטהורים, כמו בשיר שלפנינו, הם גילויים נטולי- צורה, שהתפרקותם מוליכה אותם אל מקורותיהם. בשיר "יפה הבלורית" כותב מנשה: "חמלה היא דבר נפלא/ כל עוד היא חסרת צורה" ובשיר "בשביל להבין מילה": זה אולי ההסבר/ מדוע אוהבי / אמת/ לא אוחזים במלים/ או משפטים/ אלא באהבתם."

התנכרותו של המשורר היא ההתנכרות לרגע ההתגלות השירית, אותו 'רגע' שבתווכו של האינטלקט הוא מתחבר אל 'האחד', אל אותו עולם אידאי, המניע את היצירה. הוא עושה זאת באמצעות ייצוגי הנשמות , השואפות לחזור אל אותו עולם. אותן אידאות מתורגמות לגילומים נחותים יותר אל תחתית מדרגות ההאצלה. לאחר אותו 'רגע' הנאמנות הפנימית הראשונית נעלמת ומפציעה השכחה. השיר כבר נעדר מושא גופני ובשלב הראשון של מחזור- החיים החדש הוא בעל מובחנות. השלב הבא הוא שלב המרד והיעדר המובחנות, השלב של 'המה' המתנער מן ה'איך' וככזה חוזר אל מקורותיו השמימיים.

את אובדנם של ה'חלום' ושל רגע ההתגלות ואת הפצעתה של השכחה היטיבה לתאר יונה וולך בשירה "מפלצת האיילה". לאחר תיאור ההרמוניה של שירת החיות ב 'גנה' כאשר מעל כולן מפליאה לשיר האיילה…"והאיילה נפלה מהגג ושברה את הראש/ ואני ברחתי ובגן אהבתי סוגרת מפלצת/ גורילה שחורה ורעה כשכחה"(שירה,1976).

אובדן הרגע הזה וחמקמקותו מתוארים בשיר אחר של מנשה, "איש הרגע" : " אין לנו בעולם/ אלא את הרגע הזה החמקמק…/ וגם איני דורש מהזולת דבר/ פרט לכך שיניח לי ולא יבקש לשדוד את הרגע / הנחווה שלי בעולם".

שירו זה של מנשה הוא אפוא שיר , שמצד אחד ממשיך מסורת ארס-פואטית, המתארת את מקורות היצירה ואת הטרנספורמציה מלשון הנפש הייחודית שהיא כאוטית בטיבה -אל לשון המובחנות והצורות. יחד עם זאת, יש בו מן החידוש, כזה הטמון בתפיסה ממותנת, לשון המעטה, של דמות המשורר ורואה ביצירה ישות המתעלה על יוצרה.