או
עצב. ועוד עצב. …ועוד עצב.

---

"טעם של מלח" | איריס קאופמן
עריכה: מירי רוזובסקי, שתים הוצאה לאור, 2023, 185 עמ'.

 

שני חלקים של שלם אחד

הכותרת של הספר היא "טעם של מלח". אתה, הקורא, פותח אותו כדי להתחיל לקרוא, ואחרי עמוד השער, הנושא גם הוא את כותרת הספר, ועמוד ההקדשה, "למיכה", אתה רואה עמוד מוטו, הנושא ציטוט משיר של נורית זרחי, "אִלְמָלֵא עֵץ הַיַּלְדוּת  / גַּם אֲנִי הָיִיתִי מַרְחִיקָה מִזְּמָן", ואז אתה מגיע לעמוד הנושא את הספרה 1, וּמִתַּחְתָּהּ שוב כותרת הספר, "טעם של מלח", ואז, לאחר שאתה מדפדף עוד עמוד, מתחיל הסיפור עצמו. 

אני לא מאריך כך בפתיחה, המתארת את הכניסה הטכנית אל הסיפור, שכן, כקורא, תמהתי, מדוע כותרת הספר, השבה וחוזרת בדף הפנימי, לפני הסיפור עצמו, נושאת מעליה את הספרה 1. אין כאן תוכן עניינים, ומה משמעות ה-1 שמעל לכותרת הסיפור בעמוד הפנימי? את משמעות ה-1 אתה לומד רק לאחר שקראת כמאה ועשרים עמודים מתוך כמאה ושמונים העמודים של הספר כולו. אז נגמר הסיפור, "טעם של מלח", ובעמוד 121 מגלה הקורא עמוד שער חדש, הנושא את הספרה 2 ומתחתה הכותרת "אדמה". משמע, סיפור חדש.  

אם, לעומת זאת, מסתכל הקורא קודם על הכריכה האחורית, הוא רואה שהיא פותחת בציטוט ארוך מתוך "טעם של מלח", ולאחר מכן מצוין כי "שתי נובלות ב'טעם של מלח'…". משמע, תחת הכותרת "טעם של מלח" מופיעות שתי נובלות. אבל גם כאן, על גב הספר, שמה של הנובלה השנייה אינו מופיע. אתה שואל את עצמך, למה מוסתרת 'אדמה' ב"טעם של מלח"? האם זה עניין טכני בלבד? חוסר תשומת לב של ההוצאה? או אולי מקובל היום לפרסם בלי תוכן עניינים, שבו כבר בפתיחה כל חלקי הספר מוצגים בבהירות לעיני הקורא?

אלה אינן שאלות טכניות, ופתיחה ארוכה זו שלי איננה נובעת מקטנוניות כלשהי, או ממשחק שאני משחק. פתיחה זו שלי באה כדי להדגיש כי למיטב הבנתי הספר מוצג כך לעיני הקורא מתחילתו, משום שבאמת אין בו שתי נובלות; משמע, אין בו באמת שתי יצירות העומדות כל אחת בפני עצמה. אלה אינן שתי יצירות נפרדות, כל אחת בפני עצמה. אלה אינן שתי נובלות נפרדות, אלא אלה שני חלקים של שלם אחד. המושג "רומן" אחד נכון יותר ליצירה זו מאשר  "שתי נובלות". 

ושוב, שני חלקיו של הספר אינם עומדים בפני עצמם, אלא אלה שני חלקים של שלם אחד. זהו סיפור אחד שיש בו נושא מרכזי אחד המורכב משני חלקים. ותוך כדי קריאה "בסיפור השני", מבין הקורא כי ה"סיפור השני" מתרחש במקביל להתרחשותו של "הסיפור הראשון". שני חלקי הספר מתארים פחות או יותר אותו פרק זמן של מציאות אחת, ושניהם מסתיימים באותה נקודת זמן, בלוויה אחת. בכל אחד משני החלקים מספר זוויות-מבט, מהן הוא מתואר, וזוויות-המבט של החלק השני באות ומשלימות את אלה שבחלק הראשון. 

 

מה מסופר?

מה מסופר בשני החלקים? 

החלק הראשון הוא, בעיקרו, סִפּוּרָהּ של אבישג, חוקרת אקדמית, שבאה מילדות שבורה של אם חד-הורית, המתייחסת אל הבת שלה, אל אבישג בצורה נוראה, במידה שהיא מתייחסת אליה כלל. הילדות השבורה אינה מתאחה אצל הבת לאורך כל חייה. סיפור האהבה של חייה, הקשר שלה ושל ניב, הוא קצר למדיי, ומסתיים בצורה נוראה. ניב עוזב. בזמן חברותם, ניב מרגיש כי אינו יכול להישאר במסגרת כל זוגיות קבועה. זאת בזמן שאבישג, חברתו, מקווה לבנות עצמה בזוגיות אתו; זוגיות של אם ובת מעולם לא היתה לה. לאחר שניב עוזב אבישג אינה מחפשת בן זוג אחר, אלא מחליטה להיות עצמה אם חד-הורית. מתרומת זרע, נולד לה ילד מיוחד, שמו – עוז, והוא ילד אוטיסט, שאינו יכול לבוא בחברת ילדים רגילים. מרביתו של החלק הראשון מתאר את חייה המיוחדים כאם לילד מיוחד.

הנה ציטוט אחד, דוגמא אחת למצב המתמיד של חיי אבישג: "לקראת ערב קבעה עם יואלה בגן המשחקים. לצערה, עוד היו שם כמה הורים עם ילדיהם. אלעד רץ מיד לכיוון המגלשה ויואלה הזדרזה אחריו [—] ונטשה אותה להתמודד לבד. מעניין איך הם נראים בעיני ההורים האחרים, חשבה. אנשי העיירה מקיפים את הגיבן מנוטרדאם. חוקי העב"מים במפגש מהסוג השלישי עם חייזר." (עמ' 77)

כאמור, לעוז מקדישה אבישג, אמו, את כל חייה, והיא מַבְרִיאָה אותו מחיה אנושית לאדם מיוחד, שאמנם כל חייו יהיה זקוק למסגרת מיוחדת, אבל בה הוא יהיה אדם בעל כוחות, בעל יכולת הבעה ויכולת תקשורת. החלק הראשון מסתיים במות האם ממחלת הסרטן. בהלוויה, עוז, הבחור הצעיר, בנה המיוחד תרתי משמע, אוטיסט בעל זיכרון נפלא, אומר קדיש בעל-פה. חלק ניכר מן החלק הראשון מתאר את החברות המיוחדת של אבישג עם יואלה, בה היא נפגשת בצבא. יואלה באה ממשפחה "נורמלית", ואחר-כך נישאת ומקימה משפחה "נורמלית" של שני הורים ובן יחיד. גם לה יש חסר שממלאת רק החברות המיוחדת עם אבישג.

החלק השני, המקביל, כזכור, בהתרחשותו לראשון, מתאר בעיקר את חיי ניב – אותו גבר, בו אבישג רצתה כל כך, והוא לא יכול היה להתמיד ולהישאר – לאחר שעזב את אבישג והמשיך בחייו. הוא ממשיך בפלירטוטים, ברומנים האקראיים, האכזבים. בהדרגה, אחד מהם, הקשר עם ליאת, מתגלה כחזק, כשונה. לקראת סיום, עולה בשניהם תקווה כי זה יתמיד. כמו החלק הראשון, גם החלק השני מסתיים בהלווייתה של אבישג, בנוכחותו של ניב בהלווייתה. בשורות האחרונות של הסיפור, בדרכו של ניב בחזרה מן ההלוויה אל ליאת, מתואר כי הוא חושב להיכנס אל משתלה, להביא לליאת "משהו ירוק".

כל אחד משני החלקים מתואר מזוויות-מבט שונות, של דמויות שונות המתוארות בו, בהן מעורבת זווית-הראייה של המחברת, המוליכה את שני החלקים. כל אחד משני החלקים מחולק לחלקי-משנה, לפרקי-משנה, רובם קצרים מאוד עד קצרים. בכל פרק קצר כזה, מתוארת דמות אחת מהסיפור, או מתוארות שתי דמויות והיחסים ביניהן. כל הפרקים הקצרים נושאים כותרות, שהן שמות הדמות או שתי הדמויות שלהן מוקדש הפרק. כל פרק כזה מתאר עולם של אחת הדמויות, או את יחסה של דמות אחת אל אחרת. זה המבנה המסודר מאוד של כל הטקסט הסיפורי הנדון כאן. 

 

ילדות שבורה

עד כאן פירוט המבנה הטכני של הטקסט, החושף את משמעות הטקסט כולו, על שני חלקיו. המשמעות העיקרית של הסיפור קיימת בצורה ברורה כבר במוטו, שהוא ציטוט משירה של נורית זרחי, המובא כאן למעלה – "אִלְמָלֵא עֵץ הַיַּלְדוּת / גַּם אֲנִי הָיִיתִי מַרְחִיקָה מִזְּמָן". עץ הילדות שבור, והוא מצמיח חיים שבורים. חיים ללא מוצא אצל הדמויות המתוארות כאן – בוודאי בחיי הדמויות הראשיות. במידה והקורא מכיר חיי דמויות משניות, הרי גם הם כאלה. 

בחלק השני כותבת המספרת כך על מחשבות שעולות בניב, כשהוא שומע מליאת את סיפור חייה: "בהתחלה זה נשמע לו כמו סיפור מדומיין, מה ששמע ממנה על המשפחה שלה [—] והוא ידע עכשיו שהוא לא היחיד. שניהם יתומים, רק בלי שאף אחד מת. והוא לא הצליח להבין איך בתוך אדי הילדות הרעילים האלה היא נרדמת כל לילה בקלות כזאת." (עמ' 162). אכן, הסיפור כולו, על שני חלקיו, הוא סיפור על אדי הילדות הרעילים – מושג שהפכתי אותו גם לכותרת המאמר. כל ילד שואף מאדי ילדותו הרעילים, ונשאר מורעל בכל עצם קיומו.  

אם כך, החיים הם השבר, שמתבטא בילדות והלאה, ככל שהם נמשכים. עם השבר אפשר להתמודד, אבל אי-אפשר לתקן אותו, אי-אפשר לחבר. 

עם הרומנטיקה, שגם היא נמצאת בטקסט, זהו בעיקרו סיפור ריאליסטי, שצדדיו החברתיים, הישראליים, מפורשים על-ידי המחברת וברורים לקורא. בעיקרו, זהו ריאליזם פסיכולוגי מוכר היטב מאז "סבא פרויד". עצם התזה של הטקסט כולו היא תזה ריאליסטית פסיכולוגית – ילדות היא התבנית הראשונית. לתוכה נוצקת הנפש האנושית ובה היא מתגבשת. ילדות שבורה היא תבנית ראשונית שמגבשת נפש שבורה. נקודה.

ניכר מסגנון הסיפור כי הדמות הראשית בחלק הראשון, אבישג, היא הנפש הקרובה לליבה של המחברת. אבישג  היא הנפש שיכולה להתמודד עם הילדות השבורה. עם זאת, לתקן אי אפשר. אפשר לברוח, ובריחה זו התנהגות של רמאות עצמית ופגיעה בכל הסובב. ואפשר לבחור באפשרות הנאצלת – אפשר לבחור בהתמודדות עם השבר. חיים כאלה, על-פי המחברת כאן, הם חיים מוסריים. אלה הם חייה של אבישג. אבישג היא הדמות הראשית בסיפור כולו. היא נוכחת באופן גלוי בחלקו הראשון של הסיפור, ובאופן סמוי – כנפקדת-נוכחת – בחלקו השני. 

אבישג – שבילדותה מתרסקת בידי אמה, ומרוסקת תהייה עד מותה – מתמודדת עם האימהות כשהיא מחליטה להיות אם חד-הורית בעצמה, וללדת ילד מתרומת זרע. הילד מתגלה, כאמור, כאחר, כאוטיסט, כשבור מלידה בעצמו, כמו כל הדמויות המרכזיות כאן, ולתיקון מה שלא ניתן להיות מתוקן מקדישה אבישג את חייה. 

לא פעם אחת, בניסוחים שונים, מופיעים בסיפור הדברים החזקים, שאביא עכשיו דוגמא אחת להם. זו שיחה בין שתי החברות, אבישג ויואלה: "תני לעצמך גם קצת קרדיט, יואלה אמרה. [—] זו גם את שבזכותה הוא מרגיש שייך לעולם ושווה משהו ובן אדם. אבישג ניגבה דמעה [—] בסדר. תרגיעי קצת את ההתלהבות. אין פה ריפוי ולא יהיה פה ריפוי. זו רק החלמה שתימשך כל החיים." (עמ' 97). החלק הראשון של הסיפור הוא תיאור האין-ריפוי המחלים, תיאור השבור השלם. 

בחלק השני, הדמות הראשית, כזכור, היא דמותו של ניב, אותו גבר הנוטש את אבישג בחלק הראשון. בחלק הראשון ניב כמעט ואינו נוכח בפני עצמו, באופן ישיר. הוא מתואר דרך עיני המחברת ודרך עיני אבישג. לעומת זאת, בחלק השני, הוא מתקיים במרכז הבמה, כשתודעתו נעשית פעילה ומובנת לקורא. לכאורה, ולקראת סיום המבנה כולו, כאן הרוח אופטימית יותר. אבל אתה, הקורא, נשאר בספק עד השורה האחרונה, ושואל את עצמך, האם המחברת שכנעה את עצמה באופטימיות היחסית המוצגת כאן? האם העצב, שבו הכול מתחיל, אינו גם העצב שבו הכול יגמר?

 

עצב ואהבה – היכולת של המחברת

על שני חלקיו – בחלק הראשון בגלוי ובחלק השני באופן עקיף – הספר כולו הוא עצב. בסיפור על עצב אין חידוש. העצב הוא אחד המאפיינים היותר "וותיקים" של האנושי. אני, כקורא, מחפש בספרות חידושים; מחפש לראות בספרות מעין חץ שיצביע לכיוון אחר, שיצביע לאיזה מוצא מהנורא הזה של חיים. הסיפור, שבו אנו עוסקים כאן, סגור בתוך העצב, המוכר בחיים ובספרות מאז ומעולם. הוא אינו מחדש. בספרות העברית הריאליסטית, הפסיכולוגית, שנוצרה מאוחרת לזו האירופית, מוכר העצב היטב כבר קרוב למאה וחמישים שנים, מאז ראשיתה, אי-אז במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. 

אני שואל את עצמי, למה סיפור זה קרוב לליבי? למה חשוב לי לכתוב עליו? ואני עונה לעצמי בשאלה – למה אתה חושב, בכלל, שעצב יכול להיות דבר חדש? וממשיך ועונה – עצם העוצמה שבעצב היא בשגרה שבו, בחזרתו הבלתי ניתנת להיעצר. וממשיך ועונה – ככל שהעצב שגרתי הוא עשוי להיות עמוק ומטלטל. וזהו ספר ש"חוגג" את העצב בצורה מרשימה.  

כאן המקום לומר כמה מילים על היכולת הלשונית של המחברת. זהו ספר ביכורים, אבל הוא בשל לגמרי. כותבת אותו נפש שיורדת לדקויות פסיכולוגיות במורכבות של לשון זרם-התודעה. משמע, מכירה ניואנסים, מרכיבים שונים, בנפש, ויודעת לבטא אותם. ישנם קטעי תודעה כאן שנקראים בצורה מרתקת, מצמררת. הם נוגעים שם בדיוק. 

משמע, לא רק יכולת לשונית גבוהה יש כאן אלא גם יושר. המחברת מציגה את הדמויות הראשיות כדמויות ישרות, שאינן מוותרות לשבר, אינן מרמות את עצמן בשבר, אלא חוות אותו, הוות אותו, חיות אותו. באותה מידה, התחושה, המצטברת אצל הקורא בסיפור, היא כי המחברת עצמה כותבת כתיבה ישרה, מוסרית, מתמודדת, מוכרת לה, כנראה, היטב מעצם חייה. לכן, למרות השגרתיות של הנושא המוכר כל-כך, לפחות מאז ראשית הריאליזם, הוא מרשים בצורה שבה הוא מובע – מרשים ביכולת ההבעה ומרשים במוסריות. 

אבישג חיה את המשימה של גידול הילד השבור, האוטיסט, ועצם התמודדותה היא תיקון של השבור שנשאר שבור-מתוקן. וכאן מקום האהבה. נושא האהבה הוא נושא-חיים שני במבנה הספרותי של "טעם של מלח", לצד נושא העצב. זו יכולה להיות אהבה שבין ילד להורה, זו יכולה להיות אהבה בין בני זוג, זו יכולה להיות אהבה חברית. האהבה היא סוג של דבקות מרשימה בטיפול בשבור. בחלק הראשון של המבנה, זו האהבה שבין האם השבורה לבין הבן השבור. בחלקו השני, המשלים, כאמור, את הראשון, זוהי האהבה של ניב, הגבר השבור, שנשאר שבור, שמחפש דרך לאהוב אהבה שבורה בשלמות, וליאת, בת זוגו השבורה משלימה אותו בכך. אתה שואל עצמך, כשאתה מניח את הקריאה ויוצא ממנה, האם המחברת באמת רומזת לתיקון בסיום? ואתה עונה – אולי. אולי התיקון הוא עצם הטיפול בשבר, כשהוא מתמיד חיים שלמים.  

 

פעם ציוונו האל

אני קורא, וחושב תוך כדי הקריאה, כי יוצרים רבים התמודדו, בדרכם, עם המשימה המוסרית הזו של לחיות בכל העצב שיש בו גם כל כך הרבה סתם שבור. אני קורא ב"טעם של מלח", ועולה בזכרוני שיר נפלא של לאה גולדברג, הכתוב, כמו שמשוררת נפלאה ושבורה זו יכלה לכתוב בעצב, במלוא חוסר הפשר הבלתי נסבל של הסבל. ואני אומר לעצמי ולקורא – איריס קאופמן פתחה את ספרה במוטו שהוא נורית זרחי. אני אסיים את המאמר בשיר הנפלא של לאה גולדברג, הכל-כך מתאים לתאר את הבסיס השבור, אותו מנסה איריס קאופמן לחוות במלואו. הנה הוא:

פַּעַם צִוָּנוּ הָאֵל

לאה גולדברג

פַּעַם צִוָּנוּ הָאֵל לַעֲמֹד אֵיתָנִים
מִתַּחַת לְעֵץ-הַחַיִּים הַנּוֹרָא.
וְעָמַדְנוּ מֻכֵּי-צִפְיָהּ בְּרוּחַ שְׁחוֹרָה שֶׁל שָׁנִים-
אוּלַי יִפּוֹל לְרַגְלֵינוּ הַפְּרִי?
וְדָבָר לֹא קָרָה.  

וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁל חֶשְׁבּוֹן-הַסְּתָרִים
שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵינוּ
רָאִינוּ נוֹף כָּפוּף וְעָלִים חוּמִים נוֹשְׁרִים
וְהָרוּחַ עוֹדֶנָּה נוֹשֶׁבֶת לְעֵבֶר פָּנֵינוּ.  

אָז אָמְרָה בַּת-הַקּוֹל: זֶהוּ יוֹם חֵרוּתְךָ,
זֶה הַכֹּל. וְזֶה טוֹב.  

וְאֵלֵךְ לְבַדִּי אֶל מוּל לַהַב הַקּוֹר הַחוֹתֵךְ
רַק כַּמָּה צְעָדִים
עַד אוֹתוֹ הַפָּנָס הַדּוֹעֵךְ
שֶׁבְּקֶרֶן רְחוֹב.

ולסיום: החלק הראשון של הטקסט נקרא 'טעם של מלח', ואתה קורא ואינך יודע באיזה מלח מדובר, אולי במלח ים? ואז אתה קורא את החלק השני של הטקסט, המשלים יצירה זו לצורת שלם, והוא נקרא 'אדמה' ואומר לעצמך – זו לא הַשְׁלָמָה של ים ואדמה, זו הַשְׁלָמָה של דמעה מלוחה ואדמה, המשלימים זה את זה בכך שדמעה נספגת באדמה. ומאדמה צומחים חיים, באופן השבור בו הם יכולים לצמוח.