49 דברים שכבר ראינו
אומרים שגיל ארבעים הוא גיל התבונה. אז אומרים. אומרים גם שבגיל ארבעים אנשים עוברים משבר אמצע החיים, למרות שארבעים הוא כבר מזמן לא אמצע של חיים. כשנורית הגיע לגיל ארבעים היא לא חשה בתבונה יתרה ולא עברה משבר. לעומת זאת, כשהגיע לגיל ארבעים ותשע הטיפולוגי, התחילו להתרחש במוחה – לא רק בגופה – תרגילים משונים. נדמה היה לה שהעולם הופך להיות פחות פעלתן. לאט לאט הצבעים בחוץ דהו ובשלב מסוים הבינה שהיא עברה לחיות בשחור לבן. מידי פעם עבר אדום חזה והרגיע אותה בהבינה שזה לא שיבוש בשדה הראיה הפרטי שלה, אלא שבאמת, העולם הפך שחור לבן.
בעולם החדש-ישן הזה לא קרה הרבה. מידי פעם עברו משאיות עם סחורה, פה ושם נפגשו ילדים עצובים על ספסל. אבל לא קרה הרבה יותר מזה. מוסיקה חדשה לא נוצרה, ולכן נשמעו אותן מנגינות נושנות שוב ושוב. לא נכתבו סיפורים חדשים כי כולם הבינו שכל מה שהיה צריך להיות מסופר סופר כבר. באינסוף גרסאות. מאכלים חדשים היו בגדר פנטסיה כיוון שמרבית הרכיבים נעלמו מן העולם, כי איך אפשר לגדל ירקות צבעוניים בעולם שחור לבן.
בכל אופן, כל זה לא היתה חוויה פרטית של נורית. יותר ויותר אנשים חוו מה שאנשי מקצוע החלו לכנות "שטף זיכרונות מחליף" – אנשים, צעירים כזקנים, החלו להעלות זיכרונות מבלי להתכוון לכך: זיכרונות מילדותם, מנערותם, מטיולים שעשו, מחוויות שחוו כשעוד היה אפשר. שטפי הזיכרונות הללו, הציעו חוקרים, באו להחליף את האין, את העובדה שבהווה לא נוצרו חוויות ופנימיותם של אנשים החלה להתרוקן באופן מדאיג. הישרדות, כך טענו אותם מומחים, תלויה בעידן שלנו ביכולת להעלות כמות מספקת של זיכרונות עשירים. ועדיין, יש שיאמרו שאפילו אנשים שצברו חוויות עשירות עד מאד, ממרגלים רבי מעללים, עיתונאי מלחמה או מדריכי טיולים, גם אלה ימצו את סיפוריהם והזיכרונות הנלווים להם במהרה.
אך מה שעבר על נורית היה משונה בהרבה, ויש יאמרו אפילו מטריד, במובן הכי פשוט של המילה, היווה מטרד: מיום ליום היא חשה במספר הולך וגדל של רגעי דז'ה וו. אותם רגעים שבשנות חייה הראשונות היוו רגעי קסם חלומיים, רגעים שבבגרותה ייחסה לשימוש עודף בסמים ובתרופות מדכאות דכאון. אבל לקראת יום הולדתה הארבעים ותשע נדמה היה שמספרם של רגעים אלה הולך וצובר תאוצה והם החלו למלא את חלל יומה האינסופי, כאילו כל רגע שחיה נחייה כבר, כל רגע שחוותה, נחווה כבר. על ידה. או על ידי מישהי שהיא היתה פעם. בצבע. כאילו לא די בכך שחוויות חדשות כמעט ולא התאפשרו בעולם השחורלבן, אלא שהלופ אליו נכנסה אילץ אותה לחיות שוב ושוב אותן חוויות, לחוש אותן תחושות. לא היה מנוס אלא לצאת לדרך ולחפש את זה שיתיר את הקשר הגורדי שנוצר בין שני חלקי מוחה התועה.
היא ידעה באופן מוחלט וודאי שעליה למצוא פתרון לבעייתה המשונה עד ליום הולדתה בשביעי ליולי. היא ידעה במה שנשאר לה מהבפנים, שאם לא תפתור את הבעייה עד אותו יום הרי שעניין הדז'ה וואים יישאר איתה לנצח, ובעידן של הארכת חיים מיותרת לא ניתן היה לצפות כמה זמן יהיה עליה לסבול את המטרד הזה שהרגיש כמו עקיצה במח. נותרו לה שבעה שבועות למצוא פתרון.
בבוקר יום ראשון התעוררה נורית רגע לפני שבע וחמישים דקות לפנות בוקר, כאשר ניסתה לשתות קפה, טעמו המוכר היה מוכר מידי, עד כדי מיאוס. בכלל, לאחרונה טעמים שערבו לחיכה בעבר הפכו מאוסים יותר ויותר. אם היתה צעירה יותר, ומקיימת חיי מין תקינים, היתה חושדת בהריון לא רצוי בכלל. נורית לקחה תפוח עם כתם חום בצידו. תחבה אותו לתיק המסמורטט שלה ויצאה לכיוון תחנת האוטובוס, בדרכה לתחנה הראשונה במציאת פתרון למצבה. באר שבע. היא הגיעה למה שהיתה פעם בירת הנגב, עיר שכולה הבטחה לא ממומשת. עיר של מגדלים שמגרדים את השמיים ובכך גורמים להם להתחמם יתר על המידה. למזלה האישה שהיה עליה לפגוש התגוררה בשיכון היחיד שנותר כמות שהוא, כי אפילו בעולם השחורלבן אולטרא מודרני הזה, היו שכונות שהקידמה פחדה לשהות בהן לבד אחרי שעות מסוימות. בבניין רכבת מתקלף, עם חצר קדמית שכל מה שגדל בה היו קוצים וסביונים יבשים, היא חיפשה את כניסה ד' לבניין מספר 12. עלתה שתי קומות, מצאה את הדלת הימנית ללא שלט אך עם המון מדבקות ומגנטים של אנשי מקצוע שלעולם לא יגיעו לפה גם אם יקראו להם, וצלצלה בפעמון שפעם היה אדום. היא נכנסה לדירה חסרת כל מאפיינים המייחדים את זו שגרה בה מכל אחד אחר. היא ציפתה להיכנס לדירה מכוסה בבדי משי וקטיפה צבעים חמים המכסים כל חלקה, היא ציפתה למצוא קריסטלים, קלפים ומקלות קטורת מסריחים. במקום כל אלה היא מצאה דירת שיכון מאמצע המאה הקודמת, עם רצפת סומסום, תריסולים שבורים, ריהוט דמוי עור לבן שנרכש אף הוא במאה הקודמת ככל הנראה, ומטבחון משודך למרפסת שירות. היא אף פעם לא הבינה את הביטוי הזה "מרפסת שירות": האם הוא מצביע על כך שעקרת הבית מקבלת שירות ממישהו או שהיא בעצמה זו המעניקה שירותי ניקיון לבני הבית? בכל אופן נורית התיישבה ליד שולחן הפורמייקה הקטנטן, מול זו שאמורה לתת לה את המפתח לפתרון הבעיה המעיקה שלה.
זוהרה לא היתה מבוגרת במיוחד, למעשה, יכול מאד להיות שהיא היתה צעירה מנורית, אבל ניכר היה שהיא סוחבת מטען של מאות שנים בראשה הענק, שלא מספיק שהיה ענק, עוד נוספה לו רעמת שיער שחור שנורית קינאה בה מייד, ועל הרעמה הזו היא קשרה צעיף כל כך גדול שממש נראה היה שהיא מנסה לגרד את השחקים עם ראשה, כמו אותם מגדלים חדשים שניבנו בבאר שבע המחודשת. ראש כל כך גדול, חשבה נורית, חייב להיות סממן של משהו: או שהיא יודעת המון, או, מה שנראה לה יותר סביר, שהיא סובלת מפגם גנטי כלשהו, מנישואי בני דודים מדרגה ראשונה שירדו מהרים כאלה או אחרים, פעם מזמן. למרות שלא היתה שם קטורת ולא נר ריחני, עמד ריח חזק באוויר, ריח של טיגונים עמוקים, עמוקים הרבה יותר מידי בשביל נורית, שאהבה את האוכל שלה כמה שיותר תפל ופושר. זוהרה נתנה לה חתיכת בדיל וביקשה ממנו ללוש אותו בידיה במשך מספר דקות. לאחר שסיימה ללוש את גוש המתכת הרך לקחה אותו ממנה והשליכה אותו לשמן הרותח תמיד בפאתי הכיריים שבמרפסת השירות.
"ווי ווי ווי," אמרה זוהרה.
"מה מה?" שאלה נורית.
"את כרגע נמצאת מול נקודת מפנה בחיים שלך. שינוי גדול עומד להתרחש אך עלייך לעשות לו 'ואחישנה'. את כבר פה חצי דרך. קחי את הבדיל הזה איתך וצאי לכיוון סיני. שם זה ייקרה."
"מה? מה ייקרה? ולמה סיני? אני שונאת את המקום הזה," אמרה נורית בחצי פה.
"מה שייקרה זה השינוי שהוא בגדר מהפך של ממש. לא סתם לעבור דירה או לשנות מקום עבודה. בשביל זה לא באים לזוהרה, בשביל זה יש את העיראקיות של רמת גן. אני מדברת איתך על לידה מחדש, וכזו מצריכה מוות קודם. יאללה גולם, עכשיו לכי לך, יש לי להכין צהרים לבעלי שעוד מעט חוזר והוא ממש לא אוהב למצוא כל מיני עירוניות בצבע לבן עם פרצוף של סימן שאלה במטבח שלו."
נורית יצאה מבניין הרכבת נטולת שמחת חיים, שלא היתה לה ממנה הרבה גם לפני הביקור שפתאום נראה מיותר ומייגע. היא התיישבה באחד מכיסאות הפלסטיק הצמודים לקפה הטוטו – ממקומות המפגש שהלכו ונעלמו מהארץ שארצה הפכה להיות, בקשה מהמוכר המבוגר מאחורי הדלפק קפה שחור והדליקה סיגריה. בעוד היא לוגמת מהקפה המתוק נראו באופק שני גמלים, והיא תהתה אם הם אמיתיים או פאטה מורגנה, שהיא מין סוג של דז'ה וו, מדברי. המראה היה כל כך הזוי, אפילו בשבילה, שהיא החליטה באותו רגע שאין לה יותר מה להפסיד. בדרך שלה, המוכרת, הראציונלית, המדעית, זו שחיפשה מזור אצל הרופאים והפקידים, בדרך הזו היא הלכה מספיק שנים. ומה יצא לה מזה? באבחה של רגע החליטה שהפעם תנסה את הדרך הפחות מוכרת לה, זו שזוהרה פרשה בפניה. היא סיימה את הקפה, זרקה לשאריות הרטובות שלו את בדל הסיגריה הבוער, מתענגת על צליל הפססססט של סיגריה גוססת בנוזל בכל פעם מחדש, ושאלה איפה סניף הישראמארט הקרוב, שם קנתה לעצמה תיק גב קטן ונוח, מגבת, מברשת ומשחת שיניים, קרם הגנה, סבון נוזלי, זוג נוסף של תחתונים, חולצת טריקו נוספת, ופליז. אמרו לה שהלילות במדבר יכולים להיות קרים מאד.
עם הילקוט על גבה היא החלה צועדת לכיוון שהראה לה הנייד שלה, עד שזה איבד קליטה והיא הבינה שהיא מתקרבת לארץ לא נוגעת, למקום בו יותר הקשר במוחה הדואב. כאשר חצתה את הגבול לתוך סיני חשה ירידה מיידית במשקלה הסגולי. היא עלתה על מונית וביקשה מהנהג שייקח אותה לאן שהוא רוצה. לא היתה לה באמת ידיעה מאיפה עליה להתחיל את מסע החיפוש אחר מה שיביא לה לא רק הקלה מוחית, אלא יאפשר את הטרנספורמציה עליה דברה איתה זוהרה במה שנראה כמו אלפי שנים קודם לכן, למרות שמדובר היה רק בארבעים ושמונה שעות שחלפו מאז עזבה את באר שבע והחלה את מסעה לכיוון סיני. התשישות שלה ניבטה מעיניה באופן כל כך ברור שאחמד – למרות הפיתוי הכלכלי – בחר לקחת אותו למאהל קרוב במיוחד, שתנוח, תאכל משהו, ומשם תחליט בהמשך לאן היא רוצה להתקדם. אחרי 45 דקות בנסיעה לתוך ההרים הם הגיעו למה שנראה כמאהל בדואי טיפוסי: שלושה פחונים, שני אוהלים, כמה עיזות ותרנגולים בחצר וחביות ברזל ישנות המשמשות בערך לכל דבר.
מה שנורית עדיין לא ידעה זה שאחת החביות שימשה מכונה השואבת את כל המחשבות מהראש של זה שיושב בתוכה ומורידה אותן ל"ענן" – שם, אם תחפוץ – תשאיר אותן עד שיורידו גשם, ואם לא תחפוץ, תנשוף עליהן ויתרוקן הענן. מטרת המכונה היתה ריקון המוח ממה, שבמקרה של נורית, היווה מטרד בצורת חיידק הדז'ה וו. לאחר שישנה, קמה ושתתה קפה מתוק ונהדר, מצאה עצמה מספרת את סיפורה לזקנה שהכינה לה קפה. הזקנה, שלא הבינה מילה בעברית, פשוט ספרה לה על החבית. ואיכשהו נורית הבינה. נורית קיוותה שבחבית-מכונה הזו טמון הפתרון, המרפא לבעייתה. אך כעבור 8 שעות במכונה, יצאה ממנה וכרבע שעה לאחר מכן היכה בה דז'ה וו חזק במיוחד. השהות בחבית השואבת לא עזרה מסתבר.
בכל זאת, ומסיבות של חוסר כיוון, עצלות וחיבור לא מוסבר לאותה זקנה שמסתבר לא היתה כל כך זקנה כמו שהיתה חרוכת שמש, מצאה עצמה נורית מעבירה חודש באותו מאהל נסתר מן העין. במהלך אותו החודש ניסתה נורית מיני פתרונות שהוצעו לה על ידי נשות השבט אליו הגיעה ומשום מה נשארה שם בלי להתאמץ לזוז ולחפש. דבר ראשון, בעצת אותן נשים, שינתה שמה לנורה, מילה פתוחה תזמין את השינוי אמרו לה, רה, נורררההההה, פתוח, מזמין. נוריתתתתת סגור יא בינתי, וגם מפזר רסס טיפתי לרוב. בשלב הבא קברו אותה למשך קצת יותר משתי יממות, כשראשה מחובר לבלון חמצן. כך שהתה נורה בלימבו המשונה הזה, השואף להעניק חוויית הנשמה בין החיים למוות, בין הזכרון לשכחה, בין הנחווה לראשונה והחוזר. כאשר יצאה מהבור התאמצה מאד להתחיל דף חדש. לצערה הרב זה לא ממש התרחש. הציעו לה להיות גבר לשבוע.
"זיכרונות של גבר זה אף פעם לא אותו דבר. אלה אין להם הרבה בראש. דגי זהב בלי כסף," צחקו הנשים בחיוכים צחורי שיניים למרות סיגריות החשיש אותן עישנו בשרשרת.
נורה נעתרה וחלמה את עצמה לגבר כבר באותו לילה, ולמחרת קמה ובלי לחשוב פעמיים נעמדה להשתין מחוץ לאוהל. אחרי שניעורה וניערה, או שמא נאמר ניעור וניער – לפחות לשבוע הקרוב – התיישב נורה ליד שאר הגברים, חיכה לתה המתוק של הבוקר ונשען ממתין על הכרים הצבעוניים. במהלך אותו שבוע התנסתה נורה – נאור בשבילכם – בלהיות גבר, חלומותיה אכן הפכו פשוטים הרבה יותר, כמעט מרוקנים, אולי גם בגלל האופיום שעכשיו כגבר הרשתה לעצמה לעשן לאורך היום בו הבטלה המוחלטת היתה המשימה היחידה בה היה עליה להצטיין כגבר. הבעיה היחידה היתה שחלומות פשוטים לא מבטיחים חסינות מפני דז'ה וו, ואלה המשיכו לרדוף אותה, כעת הצטרף אליהם גם מעין זימזום כמעט אילם בחלק האחורי של גולגולתה. והנה זרם נוסף, המסמן התחלה של דז'ה וו, כמו דיגדוג בקצה האף שלא ניתן לעצור, כמו גירוד של עקיצת יתוש שלא ניתן להפסיק.
"נורה, אין לך ברירה, הרי ניסית כבר הכל, להבין את הקשר, לפרום אותו, וכלום לא הצליח. את חייבת ללכת לענק ארוך הזקן. ההלני שחי בסנטה קטרינה הנטושה. הוא מומחה במצבים סבוכים במיוחד, בידיו גם הידע לבצע ניתוחים במידת הצורך, או להיכנס פנימה, כל אחד על פי צרכיו," אמר אחמד, איתו הספיקה לפתח ידידות עמוקה.
באותו ערב ארזה נורה את מעט מטלטליה, נפרדה מהבנות, וכמובן מחבורת הגברים שהיו חבריה למחצלת במשך שבוע, ועלתה לג'יפ של אחמד שייקח אותה לאותו הלני מסתורי.
כאשר הגיעה נורה לאלכס – אותו מנתח הלני – מצאה גבר שבחיים אחרים עשוי היה להיות הגבר של חייה: שיער שחור וארוך, זקן כמעט באותו אורך, גבוה, ועם עיניים שחורות כמותן לא ראתה מעולם. היא לא באמת היתה צריכה לספר לו מה עובר עליה, מבט אחד בעיניו השחורות הספיק לו בשביל לראות הכל, מתנועת כדוריות הדם ועד אחרון החיידקים שיושבים אצלה בבטן. אבל היא סיפרה לו בכל זאת. יותר משהוא היה צריך לדעת מה העניין הוא היה צריך לשמוע אותה מספרת את זה בקולה, דרך המילים שלה הוא למד איזה טיפול ישותה מבקשת, כזה של ניתוק או כזה של הרכבה. או אולי גם וגם? איזה ניתוח יעזור לה לנתק את הקשר המעיק על מוחה, המחבר את חלקיו השונים בצורה לא הגיונית שמביאה אותה לחיות את מה שחייתה כבר, ואולי בעצם את מה שלא חייתה מעולם. ומה יהיה שם במקום מה שינותק? במה חללה הפנימי יתמלא?
כשסיימה לספר לו על מצבה הוא ביקש ממנה לשכב על שולחן האבן שמחוץ לחדר הגדול. "תשכבי פה עד שיצאו הכוכבים הראשונים. השמש חזקה, אני יודע, אבל זה חלק מההכנה לניתוח."
בשעות הבאות שכבה נורה על שולחן האבן ולמזלה היתה כבר השעה קרובה לשלוש אחר הצהריים, שעה חמה במדבר, אך בגובה בו היא נמצאה הרוחות היו קרירות מספיק, והיא ידעה שתוך שלוש שעות תרד השמש והמדבר יהפוך קריר. אחרי כמה שבועות במדבר היא כבר הכירה את מצבי הרוח שלו הייטב.
בשעה כלשהי, כשכבר התחיל להחשיך, וניחוחות מדבריים החלו להיאסף בנחיריה, אלכס התקרב, היא שמעה את צעדיו ואת נשימותיו הכבדות מעישון. היא גם זיהתה את הריח שלו, למרות שבילו רק כמה שעות יחד.
"התרת הקשר מצויה דווקא בחיבור שאעשה לך," אמר.
נורה המשיכה לשכב על הסלע המשוטח וחיכתה לראות מה ייקרה. אלכס טבל את ידיו בקערת מי קרח, ומייד העבירן לקערה עם מים רותחים ושוב למי הקרח, ואז, ללא הודעה נוספת הניח את ידיו הרטובות על חזה, וכאילו לא היתה שם חולצה, חזייה או עור, הוא שלף את ליבה מבית החזה באופן מדויק כל כך שלא חשה שום כאב. הוא החזיק את הלב – שבאופן מפתיע לא דימם כלל – ביד שמאל, ובמקביל השחיז את ציפורן האצבע המורה של ימינו על אבן משחזת כמו זו שהיתה לאביה בילדותה. כאשר הציפורן החלה להוציא ניצוצות העביר אותה סביב כיפת ראשה, הורידה מעם הגולגולת והחדיר לשם את הלב. כשהתעוררה, ממש כמו באגדות או בכנסיות ילדותה ראתה את פניו המזוקנים ומאחוריהם הילת השמש. היא פרצה בצחוק. צחוק כזה, אמיתי, ללא טיפת ציניות, לא צחקה מאז שהיתה בת חמש. אולי אפילו קודם זה הפסיק. מי זוכר. ובאמת היא שמה לב אחרי כמה רגעים שתחושת הזיכרון שלה אינה מגרדת עוד כמו עיטוש בקצהו של חוטם. מדובר היה שוב בזיכרון מוצק שאפשר למקמו בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמקום בסיפור חייה. ככל שחלפו השעות, נטולות דז'ה וו, נורה ידעה שהמטמורפוזה הושלמה. שהיא נרפאה ולא תראה יותר את אותן חוויות שנחוו עד תומן. מהיום חוויותיה יהיו חדשות. בכל בוקר תתעורר ותתפלא ליופי הזריחה, לצבעם של המים, ובעיקר לריחו של הקפה. אולי היא אפילו תשתה אותו עם אלכס, מי יודע.
תגובות