על ספרה של לילי פרי "דני-אל מלאכי" | הוצאת טוטם

הדברים שאכתוב להלן, אינם מתיימרים לערוך ניתוח ספרותי לספרה של לילי פרי. אני רוצה פשוט לשתף אתכם בחוויית הקריאה הסובייקטיבית שלי.

את הספר חזרתי וקראתי שנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. ולא משום שהוא דק, אלא משום  שלעיתים, די נדירות, קשה לי להתנתק מספר ואני רוצה לשהות עוד מעט במחיצתו..

האווירה הקסומה שיוצר הספר  המיוחד הזה משכה אותי לחזור ולקרוא בו לפני שאניח לו.

אני מכירה לילי פרי ככותבת פרוזה משובחת, והופתעתי שלפני יש פואמה. במהלך הקריאה התתחוור לי שהבחירה במבע שירי במקום בפרוזה, הולמת מאד את תכני הספר ואווירתו: גיבור הספר, דני-אל, הוא ילד אוטיסט שאינו יכול לתקשר מילולית עם סביבתו. ובשירה, יותר מבכל ז'אנר אחר, השתיקות, הרווח בין המילים לפעמים משמעותיים לא פחות מהמילים עצמן.

לפנינו פואמה דרמטית, יש בה עלילה, קונפליקט, התרה, דמויות מרכזיות ואפילו מקהלה (כמו בדרמות יווניות עתיקות) אבל להרגשתי, היסוד הלירי גובר על זה הדרמתי. הדרמה היא בעצם קולב שעליו מולבשת שירה לירית, שהיא "שיר של תכלת וחמלה" כמו המובאה שבחרתי בה לכותרת.

הדוברים המרכזיים הם האם והאב. שניהם אוהבים את דני-אל וחרדים לו. גישתו של האב יותר קונקרטית. הוא מוטרד מהתחרות ההולכת וקרבה, בה מתמודד דני-אל על תפקיד סולו במקהלת שונים כמוהו. בפי האם שמה המשוררת דברי פיוט נפלאים. היא מדברת על תפילת אימהות "מילים מרשרשות כבאריזת צלופן/הבהוב זהב של פרפרי לילה/ נצנוץ גחלילית יהלום/בליבה של שעת אופל עמוק כמו חלום/ בטרם יעלה היום".

זו פואמה על מילים ושתיקות ומה שביניהן.

אני חושבת שהמשוררת  נהגה בתבונה בכך שהעניקה מילים לכל הסובבים את דני-אל (ההורים, שומר ושומרת המילים, מקהלת החברות הטובות) ולא התיימרה לתת מילים למי שאין לו מילים.

שפתו של דני-אל היא המוזיקה. לחלק גדול מהשירים שהוא שר יש ממד רליגיוזי. אני חושבת שיש מוזיקה גם בפואמה הזו: במקצבה, בחריזתה (הלא סדירה והמפתיעה לעיתים).

מעבר לערכה הספרותי של הפואמה, חשובה מאד בעיני פתיחת צוהר לעולמם של מי שמכונים בספר "השונים" ובינינו לבין עצמנו, במידה רבה כולנו "שונים". ועוד מילה על עיצוב העטיפה. הוא נקי וחידתי ומהווה כניסה נכונה לספר.