ספרה של רותי זוארץ רותילֶנד (הוצאת עמדה 2023) מציג טון מפוכח מאוד, בלתי נוסטלגי ולא מתגעגע או מתבכיין ובכך כבר יש בו רעננות גדולה. השירים קצרים בדרך כלל ומהווים מעין כמוסות מרוכזות של תובנות והצהרות בעניינים שונים. במובן מסויים היה זה אבידן שפרץ דרך לסגנון שירי שכזה בעיקר בספר האפשרויות – שירים וכו' מ-1985, ספר שהחלק השני של כותרתו, "שירים וכו'", כבר רומז על תפיסת שיר רחבה מאוד שחותרת לעסוק בכל, דהיינו לערב את השירה בכל דבר מתוך הכרה בעליונותה של ההתנסחות השירית על כל צורת התנסחות אחרת. נחזור לאבידן בהמשך.
הטון הצונן של רותילֶנד מכה בקוראים מייד: "הַזְמַן לֹא/ הֹולֵך עָלֶיך/הוּא הֹולֵך/מִמְךָ/הָלְאָה/הוּא עִם יֹותֵר/חָכְמַת חַיִים/שֶאַתָּה רַק/נִפְטָר מִמֶנָּה." (ע' 7). השורות ברוב השירים קצרות מאוד, לעתים קרובות הן כוללות רק מלה אחת או שתיים, וכך נוצר אפקט סטקטו חד ומעברים חדים שמאפיינים את הפואטיקה שלפנינו. הראיה המפוכחת היא לעתים קרובות גם מקורית מאוד: "בַּמַצְנֵם/קֹופְצִים/הַחַיִים.ַ/דּּי, הֵם כְבָר/מְחֻסְפָּסִים/הֵם רֹוצִים/שֶיִמְרְחוּ עֲלֵיהֶם/מַשֶּהוּ/שֶּיִהְיֶה צְנִים/וְנָעִים/רַק לִשְמֹעַ אֶת/אֶת עַצְמְךָ/נִלְעָס/כְּאִלוּ/הָיִיתָ עָסוּק,/שֶּצְנִים זֶה מָה/שֶהִסְפַּקְתָּ/לָצֵאת/אִתֹּו לָעֹולָם הַגָּדֹול." (ע' 14). הרי לפנינו שיר מעולה ממש שמשתמש בצליל של המלה "צנים" בצורה מתוחכמת אבל לא מתחכמת. החזרה על המלה "את" יוצרת הדגשה באמצע השיר, מעין שבירה מכוונת של הסטקטו החותך, השהייה קצרה של הקצב המהיר. כל זה מהווה מעין הכנה לקראת מתח פנימי מפתיע, לא נעים במיוחד אבל מוכר לרבים: "לשמוע את עצמך נלעס". בסוף השיר ישנה שוב תמונה צוננת למדי של סך כל הדברים שאיתם באנו לעולם, תזכורת לעירומנו הקיומי בשעת הכניסה והיציאה מהעולם הזה.
אולם יש גם לא מעט הומור, הומור עצמי והומור שחור וקריצות עין שובבות בשירים של רותי זוארץ: "כְמֹו זַרְנוּק/אַתְּ יֹוצֵאת אֶלְ/חַיַיִך,/מַאֲמִינָה שֶהוּא/לֹא יְכַבֶּה/מַאֲמִינָה/שֶּיֵש עֹולָם/שלא צָרִיך לִישֹן/בֹּו/עֹולָם שִטְחִי הַמָלֵא שְקֵדי מָרָק." (ע' 56). העולם של רותילֶנד הוא עולם סוריאליסטי למדי, עם אלמנטים נאיביים ופרימיטיוויוּת מודעת. אני חושב בהקשר הזה על הציורים של אנרי רוסו, משהו מהיופי הנאיבי, התמים והמודע כאחד מצוי בשירים של רותי זוארץ. יש בשירים שלפנינו חתירה לבהירות, לאמירה ברורה, לאיזה לקח עבור החיים. מבחינה זאת השירים כאן באמת מנסים להיות שירים שימושיים, עוד כותרת של ספר של אבידן שרלוונטי לדיון הזה.
רלוונטית לא פחות היא רשימה מבריקה אחת של אבידן, למעשה שתי רשימות מתוך רצף של שלוש-עשרה רשימות שהופיעו בעיתון "מעריב" בשנת 1990 תחת הכותרת 'טיפים למשורר צעיר', שעסקו בשירת נשים. אבידן חומק מאלגנטיות מכל הפכים הקטנים והצפויים מן הצירוף 'שירת נשים', וקובע שלנשים יש נכסים טבעיים משלהן, דהיינו מאגר חוויות נשי ייחודי ואותנטי שנבדל באיכותו ממה שאבידן מכנה "התפיסה החווייתית הסינתטית של הגבר" (דוד אבידן, טיפים למשורר מתחיל, הוצאת דחק 2021, ע' 36), כלומר, אצל משוררים גברים מאגר החוויות הוא נרכש ולכן פחות אותנטי בבסיסו. על כן, אליבא דאבידן, הכרזת מלחמה על המין הגברי וניסיון לכתוב שירה גברית במופגן בנוסח יונה וולך הוא פיתרון קל מידי שמבטא בריחה והתחמקות. לדעתי רותי זוארץ בוחרת בפיתרון עליו ממליץ אבידן: להישאר בתחום שירת הנשים ולהתמודד (כל משוררת כמידת כישרונה) עם הדימויים השונים שנקשרו בשירת נשים. היא עושה זאת באומץ וביושר ובכך חומקת מעוד פכים ומלכודות המצויים בדרכם של כותבים וכותבות כאחד.
השירים בספר הנוכחי עובדים על אינטואיציות בסיסיות מאוד: "לֹא עֹומֶדת/בַּפְּרֵדָה/שֶל הַלַיְלָה/וְיֹום./כָל בֹּקֶר מִתְנַפֶּלֶת עַל/הָאֹור בְּגַעְגּוּעִים/מַחְלִיקָה, נֹופלֶת/צָרִיךְ לְהִפָּרֵד/אֹו מֵהַבֹּקֶר/אֹו מֵהַלַיְלָה." (ע' 42). בתשתיתם של שירים רבים מצויה כאמור איזו תובנה: "מֶזֶג הָאֲוִיר/ מְגַלֵף אֹותְךָ/מֹורִיד קְלִפֹּות לֹּא רֵלֵבַנְטִיֹות,/שָּם כּאֵלֶה שֶלֹא רָצָה קֹדֶם,/ מְגַלֵף אֹותְךָ/ וּמַשְאִיר אֹותְךָ עִם פנְטַזְיָה/ שֶּל הִתְכַרְבְּלוּת/מוּל אָח שֶבָּהּ יֹורֵד/ שֶלֶג." (ע' 53). התנועה בשירים היא בין דימויים מקוריים וראייה טרייה מאוד לבין גלישות מפתיעות לדימויים צפויים ואף בנאליים: "אח שבה יורד שלג" הוא דימוי שמגיע בסוף, הוא מוצב במקום ששוב יש לו משמעות כי מזג האויר כבר גילף את כל הקליפות הלא רלבנטיות. כך רותי זוארץ מחזירה לחיים דימוי שבדרך כלל איבד את משמעותו כי בתוך "פנטזיה של התכרבלות" לשלג ולאח יש משמעות. גם זאת תפקידה של השירה: לבדוק את הרלבנטיות של דימויים שונים, להחזירם לחיים או להמיתם לפי הצורך, לבדוק את גבולות השפה, את הפער בין מלים לבין מציאות, ובדיקה שכזאת נערכת בלא מעט שירים בספר הזה. מאחר ויש כאן הקפדה על שורות קצרות הרי שאת התמונות השלמות או הדימויים יש לבנות מחדש תוך התגברות על השורות הקצרות שפירקו אותם. במיטבם, השירים של רותי זוארץ הם שירים של מעברים חדים ומהירים: "אוּלַי/זֹו אַתְּ/אֹו כֹוחַ/עֶלְיֹון,/בַּטֵלֵוִיזְיָה/ַמְדבְּרִים עַל מָה/שְֶתָּהִית עָלָיו, בָּרַדיֹו רֹועֵם/הַשִּיר רַעְיָה/רְצֹונִי מֵאָז וּמִתָּמִיד/אוּלַי כִי אֲנִי רֵיקָנִית/וְהַכֹל נִדבָּק/אֹו שֶמָא אֲנִי/הַמּוּצָרִים הַיְקָרִים בַּקַּלְמָר/מְחוּגָה, מַצְפֵּן, עֵט פַּרְקֶר/רַק הַמַחַק/הוּא הַזֹול שֶבֵּינֵיהֶם." (ע' 54). הנה לפנינו פירוק של האני לחומרים המצויים ביותר, הכי זמינים, שהם למעשה היקרים מכל.
תרבות הצריכה הנכפית באלימות על כולנו מקבלת תגובה פיוטית הולמת הכוללת ואריאציה על שיר ידוע של חנה סנש: "אֵלִי אֵלִי/שֶּלֹא יִגָּמֵר לְעֹולָם,/כָּכָה/הָרֶגַע/שֶּל הַקְּנִיָה/לִפנֵי קַבָּלַת/הַנִּקְנֶה./לֹא יֹודעַת/מָה לַעֲשֹות/אִתֹּו/מִלְבַד/לְבַקֵּש לְשַּלֵם/וּלְהַשְאִיר/שָם." (ע' 62). רותי זוארץ מצליחה להעביר תחושות חזקות של דחייה ושאט נפש מהקרקוש הבלתי פוסק שמסביבנו. כשיש לה סוף סוף רגע שקט היא נזכרת לצחוק: "אַתְּ/מַכְתִּירָה/מַלְאָכִים/רַכֶּבֶת/הִיא רִקּוּד/שֶׁל עֶשְתֹּונֹות./קְחִי נְשִימָה/ְלִפְנֵי עַל/הַפָּנִים,/אֶפשָר/גַּם אִינְסַיְד/אָאוּט." (ע' 71). שאפו!