מסע פואטי אל לב נשיות נושאת-עולם.

"יֶשְׁנָהּ אִשָּׁה/ שֶׁשְּׁמָהּ מִתְאָרֵךְ עַד בְּרֵאשִׁית בָּרָא." 

הספר בת עין הרקיע מאת סול יצחק רון, הוא מסע שירי נדיר ביופיו ובתעוזתו העדינה. כתיבה אקו-פמיניסטית, המוצאת חיבור עמוק בין האישה, גופה והטבע. שירה שאין לה התחלה וסוף, מתבוננת בעין רכה בחומר החי ובחיבורים, בתנועה של אהבה וסקרנות. מבע פואטי שיש בו שורשיות, עוצמה וקדושה של משורר המקשיב לנשים, ובורא מקולן. כל שיר בספר הוא צעד במסע אל לב נשיות נושאת-עולם. שירה שהיא מקום וזמן אחר, הכמוסה בספר ביכורים בשל, ייחודי ופלאי.  

קול נשי אותנטי מפי גבר
השירים נכתבו תוך כדי הריונה של בת זוגו והפיכתה לאם, אשר סחפה אותו והעלתה מתוכו קול נשי, מרפא. בקול זה, אב טרי מהלל את פלאי הבריאה וההשתנות. הבחירה בלשון נקבה איננה רק בחירה לשונית אלא עניין פיוטי, רוחני ופוליטי. בלשון העברית, בה המגדר מוטמע במבע, זהו מהלך רדיקלי של התמסרות לקול אחר, פנימי, נקבי, היוצר קול פואטי חדשני מרגש, המצליח לבטא חויה נשית מורכבת עמוקה.

שירה כהתגלות: מיסטיקה גופנית ורוחנית
האישה בספר היא היוצרת, החולמת, המחוברת ברחמה ובפועלה. תמונות של מים, לידה, אדמה, אימהות – מוטיבים נשיים קלאסיים, הופכים בשירים למציאות פנימית חיה ונושמת שושלת דורות. השירים מבטאים התגלויות אינטימיות, אישה היולדת ונולדת תחת עץ ונהר געגוע.

שירה כהקשבה וכתיבה כנכתבות
המשורר מתאר עצמו: "אינני כותב, אלא נכתב”. בחירה של כניעה והתמסרות לתנועה פנימית שנובעת מאהבה. הקריאה היא עצמה כהשתתפות בתפילה, כל מילה נובעת מתוך שקט עמוק ומבקשת את עצמה מבין קפלי השפה.

אהבה, אימהות וזוגיות: ציר משולש
הקשר החזק בין שלושה דימויים חובקי-עולם: בת הזוג, הבת, והאם (בה שזורים גם סבתא והשכינה). שלוש הופעות של הנשיות שהמשורר מבקש לעטוף ולהיות עטוף בהן: האהובה כמקור השראה וחיים, הבת כהתגלמות ההמשך, והאם/שכינה כמקור בריאה עילאי.

הלשון: שירה וצלולה
המבע הלשוני מתאפיין בצלילות, זיקוק ועומק. הלשון פשוטה אך רב-שכבתית, כנה וספוגה ברוח. הבחירה בלשון נקבה היא בחירה אותנטית, כנה.

הצבעים, החושים והטבע
הטבע איננו רק תפאורה, הוא משתתף פעיל בפואטיקה. מים, עצים, שמיים, אדמה – כולם מדברים, שרים, מהדהדים. נושאים את הדמיון והכמיהה של הדוברת, שהיא בו-זמנית אם, נביאה וילדה.

 מבנה ועיצוב הספר

הספר נפתח ב"בקשב ליופי/ ראשית דבר”, ציטוט מיוכבד בת־מרים – הצהרת כוונות אישית והזמנה להרהר באופק: “"מֵאֲחוֹרֵי כָּל מֶרְחָק/ מֶרְחָק יֵשׁ שֵׁנִי/ אֹפֶק לִפְנַי וְלִפְנִים אֳפָקִים".

בת־מרים, משמשת כהשראה וכמצפן פואטי: תו רועד, צלול, שדרכו המשורר מתכוונן. אוזנו כרויה לקול הנשי והוא כותב:" הכל נמצא בשירה מתמדת. כך לב תבל וכך לב האדם. כשם שהקצוות מתגעגעים למרכז, כשם שהמרכז כמהַּ לקצוות, כך אנו נשפכים אל חיק יופיו של עולם והוא אל חיקנו. בקשב ליופי התמסרתי ואף אעז לומר כי נכנעתי. נכנעתי לעול מלכות המים, לשיר השר אותנו לידי חיים – השר דרכי". ואולי ה"אופק" שלו, שם נוסף לנשיות: נראה קרוב אך אינו ניתן להשגה, הוא נשגב, משתנה, גולש למרחב שבין שמיים לארץ – כמו השירה, כמו האהבה.

הספר מחולק לשערים הנושאים שמות פיוטיים: בקשב ליופי, אבנים כמוסות במעגל, בראי את העולם, מעמקי האבל ואחרית דבר. המשורר יצר מעין פואטיקת סף, שערים שאינם מבדילים אלא מזמינים ושמותיהם יפים כשירים. העדר כותרות לשירים, מייצר רצף וזרימה שאינה מתחלקת לחלקים מובחנים. השירים מתקיימים כמו נשימות של ישות שירית רחבה, המתפרשת על פני הספר כולו. כל שיר יכול להיקרא כהמשכו של הקודם. יוצרת תחושת רצף חיים ותנועה מתמדת בין מצבים, כמו נשימה, כמו הריון, כמו גלים. זו אמירה אנטי-היררכית: כל השירים חלק מהשלם. ובהתאמה, אין תוכן עניינים. הספר מוקדש למשפחתו האישית ונמשך בברכה למשפחות המתהוות לחיים של יחד.

הכריכה
הכריכה מעוטרת בציור מופשט מעשי ידיה של טליה חלמיש, מנהלת הוצאת חד-קרן. במרכזה, דמות בהירה מחובקת ע"י דמות כהה. כחיבוק בין עולמות אור וצל. הבחירה בציור היא חלק מהשפה נשית, המשלבת קווים מעוגלים חופשיים בגווני חום וירוק, היוצרים תחושה של רוח וטבע במילים. הדמות הבהירה נדמית כאישה הריונית, כמו מחזיקה בתוכה רכות חשופה ותחושת אור זהוב, הדמות הכהה נדמית כגבר מחבק. שילוב עולם של רוך ופגיעות עם עולם של יציבות ותמיכה, שישתקף בשירה הכמוסה בספר, זירה בה מתקיימת תנועה של רגשות שונים מתחברים.

הכותרת "בַּת עַיִן הָרָקִיעַ", כהזמנה לנוע מגבולות המוכר, ומתחתיה שם המחבר "סוֹל", ללא שם משפחה. בגב הכריכה, על רקע סגול-כחול כהה, יתכן כדימוי לרקיע, מצוטט שיר המתחיל במשפט "בְּעֵת וּבַנְּשָׁמָה אַחַת/ נְטוּעִים כֻּלָּנוּ"… ומסתיים ב: "הַבֹּקֶר, כָּל שֶׁנּוֹתַר/ מֻתָּר לְיֹפִי".

ניתוח מקבץ שירים שאהבתי:

• "השמיים קוראים לי מכל כיוון" (עמוד 43)

הַשָּׁמַיִם/ קוֹרְאִים לִי מִכָּל כִּוּוּן// אֲנִי רוֹקֶדֶת/ וְגוּפִי עָנָן וְגוּפִי/ צִפּוֹר כְּחֻלָּה// אֲנִי שׁוֹתָה/ מַיִם מַיִם מַיִם/ וְהֵמָּה לִי/ שִׂמְלָה שְׁקוּפָה// לֹא פָּחוֹת/ וְלֹא יוֹתֵר"

שיר הנפתח בקריאה עוצמתית של השמיים מכל כיוון, פנייה של אישה אל היקום והטבע. כשהיא רוקדת ומתאחדת עמו. התמזגות עם טבע הבריאה, בתודעה הנעה בין פרטי לקוסמי, משוחררת מגבולות נוקשים של זהות פיזית. השיר עשיר בדימויים ומטאפורות של דרור והתעלות: הריקוד הופך לתנועה חופשיה ממגבלות. "גופי ענן וציפור כחולה", דימוי כפול, בו הגוף הופך לאלמנטים מהטבע: הענן מסמל קלילות, ציפור כחולה מסמלת חופש, יופי ותקווה. היסוד הנוזלי מים, המשתנה, שחוזר שלוש פעמים, הופך לסמל של טוהר, שמלה שקופה. מחול קוסמי ושירי במעט מילים, בו השמיים הופכים לזירת הוויה שלמה, מסופקת, שאין בה צורך להוסיף דבר.

• השיר הראשון בספר: “סָבָתִי הַיּוֹם בַּת מֵאָה (עמוד 11)

“סָבָתִי הַיּוֹם בַּת מֵאָה./ שְׂעָרָהּ אָרֹךְ וְלָבָן, כְּמוֹ עֵינֶיהָ./ בְּעֵינַיִם עִוְּרוֹת וּפְקוּחוֹת/ הִיא רוֹאָה אֶת אֱלֹהֶיהָ. אֱלֹהֵי כָּל חַי./ מִבַּעַד לִקְלִפּוֹת עֲצֵי הַזַּיִת שֶׁבְּכַרְמֵנוּ,/ בְּיָדֶיהָ הָרוֹעֲדוֹת הַלּוֹטְפוֹת אֶת פָּנַי…"

שיר על קשר בין-דורי, בו סבתא אישית היא סמל של מסורת, תבונה קדומה. היא נושאת תפילה, מספרת סיפורים, עולה לירושלים יחפה, רואה את אלוהים. הדוברת קוראת לה "סבתא” אך מבקשת דרכה קרבה אל הנשגב: אֲנִי אוֹמֶרֶת: סַבְתָּא, הֲשָׁכַחַתְּ אֶת כְּנָפַיִךְ, כַּנְפֵי הַיּוֹנָה?/ עוּפִי אִתָּן, עַד שַׁעֲרֵי הַשְּׁכִינָה."

המשורר מטשטש את הגבול בין הפיזי והמטאפיזי, בין המקום הגיאוגרפי ירושלים והמקום הרוחני. התחלפות הקולות בין הסבתא והנכדה יוצרת מבנה דיאלוגי, המדגיש את מסירת החוכמה הנשית,  הבין-דורית, בעל פה. הניגוד בין "ידיים רועדות" ו"כנפי יונה" מעצים את התפיסה כי דווקא הגוף המזדקן, החלש לכאורה, הוא רב עוצמה וחוכמה. מערער על הדיכוטומיה בין גוף ורוח, ומציג גוף מזדקן כמקור כוח, המתחזק באמצעות השימוש באוקסימורון "עיניים עיוורות ופקוחות" – עיוורת למציאות החומרית כשעיני הבשר שלה נחלשות, אך פקוחה וחדה למציאות הרוחית.

• יֶשְׁנָהּ אִשָּׁה (עמ' 83)

"יֶשְׁנָהּ אִשָּׁה/ שֶׁשְּׁמָהּ מִתְאָרֵךְ עַד בְּרֵאשִׁית בָּרָא./ כָּל יוֹם בְּעֵת זְרִיחָה הִיא מַשְׁכִּימָה, מִתְחַדֶּשֶׁת בִּשְׁמָהּ וְלוֹקַחַת/ אֶת הַשֵּׁם הֶחָדָשׁ, הֶעָגֹל, הַשָּׁלֵם לִרְקֹד עִמָּהּ אֶל מוּל הַחַמָּה./ בְּסוֹף מְחוֹל הַשֵּׁם הִיא אוֹסֶפֶת אוֹתוֹ לְיָדָהּ וּמְנַקֶּבֶת בּוֹ חֹר, בְּמֶרְכָּזוֹ/ דַּרְכּוֹ נוֹשֶׁפֶת אֲוִיר – לִרְאוֹת שֶׁהוּא חָלוּל וְרֵיק מִתּוֹכוֹ./ אוֹתוֹ הִיא חוֹרֶזֶת לְתַכְשִׁיט־עֲנָק שֶׁעַל צַוָּארָהּ, עֲדִי הַזּוֹהֵר אוֹרָה./ אֶת כָּל שְׁמוֹתֶיהָ נִקְּבָה, גַּם אֶת אֵלּוּ שֶׁדַּרְכָּם רוֹאָה הִיא אֶת עַצְמָהּ; נָהָר, מִרְיָם/ רָקִיעַ, אֲדָמָה. אַף אֶת שְׁמָהּ הַגָּדוֹל הַנּוֹרָא חוֹרְרָה וְהָפְכָה לְתִלְיוֹן/ אֶת שְׁמָהּ הַמֻּפְלָא – אַהֲבָה."

השיר החותם את הספר, מצוטט כאן במלואו – שיר יפהפה המחבר נשיות לבריאה, תוך שימוש באמצעים פואטיים היוצרים תחושת התהוות מתמשכת. "ישנה אישה – "פתיחה בלשון פשוטה, סיפורית, "ושמה מתארך עד בראשית ברא". זהות האישה אינה מוגבלת לשם פרטי אלא משתרעת אחורה בזמן עד לרגע הבריאה, הופכת בהתרחבות דרמטית לארכיטיפ נשי, דמות אם-קוסמית שורשית. "מתחדשת כל יום עם השמש העולה", הכרה במחזורית הנשיות. האישה עדה לזריחת השמש אך גם משתתפת, התנועה הופכת אותה לחלק ממחזוריות היקום, באינטימיות עם הבריאה.

"שמותיה הם תכשיט על צווארה", יש בהם ערך מיוחד כתכשיט. השמות שעל צווארה כסמל לרב-גוניות שבנשיות, המורכבת משכבות רבות של משמעויות וזהויות, או לרבדים השונים ביופי הפנימי האנושי. רמז לתורת השמות הקבלית, הרואה בשפה ובאותיות כוח רוחני. אזכור "בראשית ברא" מחבר אותה למעשה הבריאה, כמגלמת בתוכה יסוד ראשוני מתמשך של יצירה. היא אינה אישה אחת, אלא הנשיות כולה. מפעים בעיניי, החיבור בסוף השיר, לשמה הגדול "אהבה".

• "האבנים יודעות טוב ממני” (עמ’ 16)

“הָאֲבָנִים יוֹדְעוֹת/ טוֹב מִמֶּנִּי// רֵאשִׁיתֵנוּ אֱמֶת/ וְאַחֲרִיתֵנוּ חֲלוֹם//הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע/ חַיָּב לְהִשָּׁמַע// הָאָרֶץ הַזֹּאת אוֹהֶבֶת/ יוֹשְׁבֶיהָ."

מניפסט שירי ופילוסופי. האבנים כדימוי ליציבות, לזיכרון עתיק, מואנשות ו"יודעות” את מה שהמשורר טרם מצליח להחזיק. הכרה באי־ידיעה, בפער שבין ידיעת ההתחלה לבין ערפול הסוף, בחשיבות ההקשבה. במשפטים קצרים ועוצמתיים כדברי נבואה, ארבע בתים בני שתי שורות, מבנה מקוטע ללא סימני פיסוק, וסיום מפתיע של "ארץ אוהבת יושביה" – מייצר תחושה אופטימית מרחיבה ורוח של תקווה.

• "והיא אישה והיא באר" (עמ’ 53)

“וְהִיא אִשָּׁה/ וְהִיא בְּאֵר/ רוּחַ גְּדוֹלָה// כִּתְפִלַּת גֶּפֶן מִתְפַּתֶּלֶת/ אֶל רֹאשׁ הָהָר/ עוֹלָה// וּבְבוֹאָהּ אֵלָיו/ הִיא הָהָר וְהִיא הָרָה"

המלים כמו רוקדות על פני הדף והמבנה הויזואלי מחקה את תנועת העלייה וההתפתלות של גפן העולה אל ראש ההר. הרמוניה מושלמת בין צורה ותוכן, כשכל שורה מתחילה בכניסה פנימה מקודמתה. השימוש החוזר בו' החיבור בתחילת השורות, הבאר כסמל, מקור חיים המתחבר לעומקי האדמה, הרוח הגדולה, הגפן המתפתלת מסמלת צמיחה והתגברות על מכשולים, וההר כנקודת חיבור בין ארץ לשמיים ומקום התגלות.

המצלול בצימוד בסיום: "היא ההר והיא הרה" מטשטשים גבולות בין תנועת העלייה אל ההר, ואחדות הניגודים – האישה היא גם המטפסת וגם היעד עצמו. הסיום כרגע של הארה, בו האישה הופכת בלתי נפרדת מיסודות הבריאה, ההר, בהריונה מתגלמת האלוהות, והמשורר נמצא שם להביט במופלא.

• "נולדתי תחת עץ ונהר געגוע” (עמ’ 62)

“נוֹלַדְתִּי תַּחַת עֵץ וּנְהַר גַּעְגּוּעַ// יָלַדְתִּי תַּחַת עֵץ וּנְהַר גַּעְגּוּעַ// כָּךְ נוֹלָדִים מַיִם כָּךְ נוֹלָד עוֹלָם”//

געגוע בשלוש שורות, על הגוף הנשי הנושא בקרבו את סוד החיים. השיר מציג מעגליות קיומית בין הלידה והיולדת, מעבר מ"נולדתי" ל"ילדתי". מיקום הלידה "תחת עץ ונהר געגוע", העץ כסמל לחיבור בין שמיים וארץ. הטבע אינו רק תפאורה ללידה, אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה. געגוע לראשית הבריאה, מים זורמים בנהר, ככוח המניע את מעגל הלידה. והסיום המרחיב "כָּךְ נוֹלָדִים מַיִם כָּךְ נוֹלָד עוֹלָם". בו, מתרחשת קפיצה מהאישי לאוניברסלי, מגוף אחת לבריאת העולם כולו.

המילה "כך" חוזרת כהדגשה, המעבר בין "נולדתי" ל"ילדתי": האישה היא זו שנולדת וגם זו שיולדת, סובייקט ואובייקט בו-זמנית. דואליות המהדהדת מורכבות, יכולתנו להיות בו-זמנית מקבלים ונותנים. המים בשיר הם שורש מיתי וזיכרון, יתכן בדיאלוג עם סיפור הבריאה: "ְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" או רמז למי השפיר המהדהדים את מי בראשית. השיר יוצר תחושת זמן לא-לינארית – לידה ובריאה כתהליכים מתמשכים, מעגליים, כל התחלה חדשה נושאת בתוכה זיכרון התחלות קודמות.  

אמצעים ספרותיים נוספים החוזרים לאורך הספר:

האמצעים הספרותיים אינם קישוטים לשוניים אלא מהותיים וחלק מהמסר, דרכם מתמודד המשורר עם הבלתי-ניתן לייצוג, דרך פרדוקסים, אוקסימורונים וסינסתזיה, המשורר מצליח לרמוז על חוויות מיסטיות שהן מעבר לפואטיקת המילים. באמצעותם, הטקסט הופך למרחב מדיטטיבי מתבונן, הקריאה הופכת לחוויה רוחנית. כגון:
מרחבים מדומיינים וגיאוגרפיה מיסטית
המשורר יוצר מרחבים פואטיים-רוחניים, מעבר לזמן ולמקום: אופק, ירושלים פנימית, ים של תפילות. הגיאוגרפיה הפואטית יוצרת תחושה של מרחב מקודש שבו הגבולות בין פנים וחוץ, בין מקום פיזי ומקום רוחי, מטשטשים, המשורר צועד מסעות נפשיים דרך דימויים. למשל: "בְּאֵרוֹת כְּחֻלּוֹת נִשְׁפָּכוֹת/ מִנַּפְשֵׁךְ." התפיסה האקו-פואטית: האדם והעולם אינם נפרדים, וכאבו של האחד הוא כאבו של האחר: "בְּרֶגַע שֶׁבּוֹכֶה הָעוֹלָם/ – וְהוּא בּוֹכֶה בְּכָל רֶגַע –/ אֲנִי בּוֹכָה אִתּוֹ// וּמֵי עֵינַי/ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי/ נֶאֱרָגִים בִּתְפִלַּת הָעֶרְגָּה/ שֶׁל מֵי הַנָּהָר אֶל מֶלַח הַיָּם."

ריבוי קולות וטשטוש זהויות
ריבוי קולות – קול גברי, קול נשי, קול ילדי, קול זקן – בטשטוש מכוון של גבולות הזהות, המשורר מאפשר לשירים לחקור את הנזילות של הזהות המגדרית, ולהציע קול שירי על-מגדרי. נע בין עמדות שונות, לעתים בתוך אותו השיר, זהות מורכבת שאינה מצומצמת להגדרות בינאריות .

דיאלוג עם טקסטים קדושים
השירה בספר היא "תפילת הלל" כדברי המשורר, המתכתבת עם טקסט יהודי. הקול הנקבי, השכינה, התנועה של "נכתב ולא כותב", ריבוי השמות – מהדהדים את שפת ספר הזוהר ושירת ר' שלום שבזי. אינטר-טקסטואליות זו מעגנת את שירתו במסורת התפילה ומרחיבה, שואף תיקון עולם. הוא מציע פיוט גברי בשפה נקבית, ויוצר רובד עשיר של משמעויות, בו חוויה עכשווית מעניקה פרשנות מחודשת לטקסטים הקדומים ולהיפך.

תחביר אינטואיטיבי
מרבית השירים קצרים, "מיטב המלים במיטב סדרן". המשורר מפרק את התחביר המסורתי ומחליפו בתחביר אינטואיטיבי, המשקף זרם תודעה ורגש. פסיחות תכופות, מעברים חדים בין משפטים, והשימוש המוגבל בסימני פיסוק, במעין נשימה שירית ייחודית – יוצרים מקצב ייחודי, קרוב לתנועת הנפש ופחות לכללי הדקדוק, מזמין את הקורא לחוות את השפה כזרימה אורגנית של תודעה.

סיכום:
הספר "בת עין הרקיע" נפתח כשער רך נסתר למסע רוחי וחושי. משנכנסתי בו, הרגשתי אהובה ושייכת. התרגשתי לקרוא שירה המשקפת תודעת גבר המחובר לקול הנקבי שבו. גבר הכותב בלשון נקבה כמחיקה של אגו, מאזין לנס החיים הנגלה דרך נשים. שירה זו אינה מתארת אישה, אלא מתאחדת עם הוויתה, במרחב פואטי ענוג מתמסר, המאחד קצוות, מהלל, חומל ומתרכך בתוכו. הלשון לוחשת לקורא: "היכנס, אך של נעליך, כאן מדברים בשפה אחרת." הפואטיקה היא התיאולוגיה. טקסט טהור, שקט, מלא אהבה.

לא כל יום אנו זוכים לטייל בעולמו של גבר המניח את קולו לצידה של אישה, קול של הדהוד, המבטא את ההתרחשות הנשית כתודעה, כהשתקפות פנימית. הכתיבה חובקת יומיום ורוח גם יחד – הדוברת נטמעת בשמיים, בעננים ובאור, יוצרת חיבור הרמוני בין הגוף לעולם, בין תפילה לבריאה. באמצעות דימויים, חזרות מדודות וסמליות עמוקה – נרקם טקסט מיוחד. היעדר שמות לשירים מייצר תחושה שהשירים הם נשימה אחת ארוכה, רצף תפילה. זוהי שירה שאין לה התחלה וסוף, אלא תנועה מתמדת מתפתחת של התבוננות.

וכך יוצא הקורא מבת עין הרקיע, לא כשהוא יודע יותר, אלא כשהוא מקשיב יותר. קולו של המשורר נטמע בקולות רבים – של אישה, ילדה, אם, נביאה, אהובה. שירה מזוקקת הפותחת שערים שקטים בין מבט, נשימה לשפה, כל שיר הוא מדרגה במסע מדיטטיבי בנוף מיסטי. ואולי זו שליחותו העדינה והאמיצה של המשורר סול, שבחר להזכיר לנו שבמילים אפשר לגעת בלי לאחוז, בגוף אפשר לשכון בלי להכניע – ואת הרוח, אפשר לשמוע כשמתמסרים ללחישתה. ספר ביכורים עדין ביופיו, שנארג בחוטי אהבה, מומלץ בחום.

בת עין הרקיע, מאת רון יצחק סול, הוצאת חד-קרן, 2023, עורכת: הדס גלעד, עיצוב וציור הכריכה: טליה חלמיש. 83 עמודים.