"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" (קהלת א' 6)

רם פרומן, דרכים אחרות. יצירה עברית, 2025, 127 עמודים

ביקורת קשה על הציונות

נושא הסוגה, בה כתוב כלל הטקסט של 'דרכים אחרות', יידון בהמשך. כאן, בפתיחה, יצוין כי טקסט זה פונה אל הקורא במסווה של סיפור עלילה; אבל חלקים גדולים בו הם מכתבים, יומנים ורשימות שהם כביכול מסמכים אותנטיים מתולדות הציונות. רוח הטקסט היא רוח מסאית של עיון במשמעות הזהות הלאומית. במסווה של סיפור עלילה ריאליסטי, שבעיקרו מתרחש ברובו ממש בשנים אלה, האחרונות, דן כאן רם פרומן בנושא הלאומיות הציונית, מהיווצרותה לפני למעלה ממאה שנים ועד זמננו, כנושא שבו חוליים רבים, שבו ליקויים רבים. לטענתו, ליקויים אלה הם עצם התהליכים ההיסטוריים שבהם החלה הציונות במקומות שונים באירופה, ובהם התפתחה בארץ ישראל, בקבוצות חברתיות שונות, שיצרו, ועדיין יוצרות, אתוסים – סיפורי יסוד – וכללי התנהגות שקריים וגם לא מוסריים.

'דרכים אחרות', כפי שנרמז מכותרתו, הוא ביקורת קיצונית על הדרכים "הלא אחרות", הדרכים שבהם התפתחה התנועה הלאומית הציונית. זהו טקסט, שהכותב אותו רוצה להביא את הקורא למחשבות קיצוניות, על עצם המערכת הלאומית בה אנו חיים.

צורתו הספרותית של הטקסט, שהוא, כאמור, ספק מסאי-מאמרי, ספק תיעודי, ספק מתחפש לנובלה ספרותית, מטשטשת קצת את ישירותה של הביקורת שמותח רם פרומן. אבל קורא יסודי אמור להבחין מהר כי  בסך הכול הוא טקסט ביקורתי מאוד, שבעיקרו הטענה כי היהודי-עברי-ישראלי מרשה לעצמו יותר מדיי, על פי היבט מוסרי; וזאת, משום שהמערכות החברתיות הישראליות לא בודקות עצמן, נוהגות ללא דין וחשבון, מלאות סתירות פנימיות ללא ביקורות.

הדיון בציונות כאן הוא מתוך הנחת יסוד כי הציונות בעלת בסיס דתי. בעיניו של רם פרומן יסוד הזהות הלאומית שלנו הוא דתי. לטענו, כך גם התפתחה הציונות, וגם כאשר לכאורה התווכחה עם המקורות הדתיים שלה, בעצם נשענה עליהם. הוא טוען כי היהדות, ממקורה והלאה, קיימת מזה אלפי שנים כמערכת דתית. ואילולא זהותה הדתית לא הייתה שורדת מאז ועד היום. זו, בעיניו, בעיית הזהות הלאומית בהווה של מדינת ישראל – בפניה הנוכחיים, הציוניים, היא ממשיכה, בעצם, להיות כתנועה דתית ביסודה, שפמיה הדתיים משתנים, אבל הם תמיד דתיים ביסודם.

כבר מן הפתיחה מציין הכותב, שוב ושוב, כי נקודת המוצא הבלעדית שלו היא תפישת עולם חילונית לחלוטין. משמע, כל ביקורתו על הציונות כתנועה היסטורית, על הציונות כהתמסדות פוליטית שיצרה את מדינת ישראל בין מדינות העולם – כל ביקורתו נמתחת מנקודת מבט חילונית מוצהרת בצורה קיצונית מאוד. הוא מדגיש שוב ושוב כי הדת היא יסודה של התנועה הלאומית, מראשיתה, משורשיה לפני אלפי שנים, ועד ההווה, בו נכתבים דברים. לכן, הדת היא "אם כל חטאת" של פניה השונים של הלאומיות העברית-יהודית-ישראלית, והיא, בעיניו, בעיית היסוד בפניה השונים של הציונות הממוסדת במדינת ישראל היום.

מצד אחד, חיבור זה שכתב רם פרומן מבוסס על הצהרה שלו, שבאה לשכנע את הקורא, בחיונית העיסוק במשמעות הזהות הציונית, כבסיס לריפוי בחולשות שונות של המדינה הציונית.  מצד שני, הבעיה כאן היא שהדיון בציונות בסיפור שהוא כותב שלפנינו הוא דיון לא שיטתי ולא מנומק. השימוש של פרומן בטכניקה של ספרות אינו תורם להבהרת הציונות. כל הנושא מוצג כאן באי-סדר. לא ברור אם אי-הסדר נובע מרצונו של הכותב להמחיש את אי-הסדר כמאפיין את הציונות או שמא אי-הסדר נובע מחולשותיו של הכותב. בכל מקרה, בלשון הסלנג – ולשון הסלנג שגורה בפיו של פרומן, והיא הולכת ורווחת כאן מחלקו הראשון של החיבור אל חלקו השני – בלשון הסלנג אפשר לתאר את 'דרכים אחרות' כספר של בָּלָגָן.

בָּלָגָן

הבלגן בספר זה הוא עצם תיאור ההיסטוריה הלאומית כולה – ובפרט, תיאור ההיסטוריה הציונית עד להווה. בין אם יתואר הבלגן כמאפיין הציונות, בין אם הוא דרך היצירה בספר שלפנינו, בכל מקרה הוא חולשת היסוד של הספר. להלן יוסבר מה חולשותיו של הבלגן בצורות הביטוי השונות שלו כאן, ב'דרכים אחרות.'

אחת מצורות הבלגן, אולי צורת היסוד שלו, כפי שכבר הוצג בקצרה כאן, למעלה, היא העירוב שבין מאמר עיתונאי, לבין מסה ולבין סיפור. 'דרכים אחרות' נחלק לשני חלקים, עירוב זה נכון בשני החלקים. הוא קיים בשניהם, אבל בולט בעיקר בחלק הראשון בו – בעירוב שבין הדיון בדמויות מציאותיות, היסטוריות, ובפעילותן ההיסטורית, לבין דמויות בדויות ושילובן באותה היסטוריה. עירוב זה מנוהל לא פעם בהתערבות ישירה של הסופר המספר, בנוכחותו הישירה של רם פרומן, בפנייתו הישירה אל הקורא, שוב ושוב,  בכל נושא ובכל תיאור במהלך כתיבתו.

צורה שנייה של בלגן הוא העירוב שבין עיון בנושאים היסטוריים לבין הצגת תסכולים אישיים של הכותב. הוא מציג עצמו כחילוני בעצם יסודו, בעצם צורת ההכרה שלו, בעצם התייחסותו אל המציאות שחווה, מילדותו בבית הוריו ועד חייו הבוגרים בהווה. מבחינתו, זהות הלאומיות העברית, מיסודה ההיסטורי ועד היום, היא  קודם כל זהות דתית. ולדעתו, תפישת העולם הדתית היא תפישה מוגבלת, שפוגעת גם בו, אזרח מדינת ישראל היום. ברור לקורא שרם פרומן חושף את מצוקותיו האישיות בנושא. ודווקא משום כך, חובה הייתה על הכותב להסביר מהי דת, מהי הדת היהודית, ומה הביקורת שלו על זהותה-זהויותיה של הדת היהודית. הוא ממחיש את החוויה החילונית האישית שלו, מבלי לנסות אפילו להסביר אותה ולהפוך אותה משנה מסודרת – מהי דת? מהי דת יהודית? מהן פניה השונות? מה כוחה ומה חולשתה? ביקורתו חסרה ניתוח מסודר, מנומק, של עצם זהותנו, של לאומיותנו כתופעה היסטורית.

השפה בחלקו הראשון של הטקסט

בנוסף לחוסר ההעמקה הפילוסופי בדיון במשמעות של עצם דת, ובפרט במשמעות הדת היהודית בהיסטוריה של ישראל, חלק אחר של בעייתיות טקסט זה הוא לשון הסלנג, שבה כתובים בו חלקים גדולים – עברית של סלנג. גם בקטעים בהם הוא  מפגין הסתכלות בנושאים לאומיים, העברית שלו, העברית הספונטנית, בה הוא מנסח את חוויותיו ואת מחשבותיו, היא עברית עילגת.

התופעה הלשונית כאן מעניינת. כשפרומן מנסה לחקות לשון עברית בתקופות שונות של התנועה הציונית הוא עושה זאת בצורה אמינה. הוא יכול לחקות לשון עברית מדוברת או לשון עברית כתובה בתקופות שונות של הציונות. כך, כשהוא בונה כאן, בסיפור, דמות בדיונית כאילו היא דמות היסטורית, הוא מפגין יכולת בעברית.

דוגמא מרכזית כאן, לדיוק הלשוני ההיסטורי, הם דבריו המדויקים כביכול של משה צוקרסקי, הדמות הספרותית ה-כאילו-היסטורית, שהוא "סבא של בוניאק", עוד דמות בדויה. אלה דמויות המוצגות בצורה פסבדו-ציונית, ומתוך אירוניה מדגיש המספר כי הם עִבְרְתוּ את השם מצורסקי לצבר. מעמ' 17 והלאה, לאורך דפים רבים בחלק הראשון, לשונו של צוקרסקי מתבטאת על התכתבות, בדויה כמובן, עם יוסף חיים ברנר בעברית תואמת את התקופה. כל מחשבותיו מובאות בלשון רהוטה היסטורית זו.

כך נפתח הנושא בלכאורה-מכתב של יוסף חיים ברנר שלכאורה-נשלח אל צוקרסקי. אותו מכתב מובא בראשית העלילה. הנה מספר מילים מהצגתו בסיפור: "…מצאתי מכתב ארוך שמוען לברנר, ורק מכתב תשובה קצר ויבש ממנו. איזו אכזבה! התחלתי בתשובה של ברנר: 'תודה לנכבדי על רשימתו מאירת העיניים. [—] גם כיום מכלה אני את ימיי בכתיבת ספר נוסף פרי עטי [—] אמנם לעצמי ציינתי זה מכבר שיש הכרח ברשימה נוספת בענייני שעה, שרק הולכים ונעשים דחופים'…" (עמ' 17). שמונים ושתיים המילים של המכתב מובאות בלשון יבשה, אבל הן מחקות היטב את העברית המליצית-משהו של ראשית המאה העשרים בארץ-ישראל.

כך נמשכת והולכת העברית של פרומן, כשהוא מתאר את הצורך בחילוניות מראשית הציונות, מראשית הציונות של העלייה השנייה, בה מתיישב בארץ ברנר. כאן הוא יוצר שפה עברית במושגים מדויקים למדי של התקופה ההיסטורית אותה היא מתארת, גם אם, כאמור, אין גם כאן התמודדות של המספר עם משמעות העומק של מרד החילוניות מהעלייה השנייה ואילך.

השפה בחלקו השני של הטקסט

מצד שני, כשהוא עובר לעברית העכשווית, בחלקו השני של הסיפור, זו עברית שבורה, סלנגית, שמשולבים בה מושגים מקובלים, שטוחים, חלקם מובאים בלשון משובשת. לכאורה, אפשר לחשוב שכאן ישנה ביקורת אירונית על הסלנג העכשווי ומשמעותו. אבל מהר למדיי רואה הקורא כי אין כאן משחק רב-משמעי, אלא זו בעצם לשונו השטוחה של הכותב. שטחיות לשונית זו היא חלק מחוסר העומק המושגי שבטקסט כולו. כלומר, חלק מאי-הדיון במשמעות ההיסטורית של הלאומיות היהודית, מעבר לביקורת המתמדת לאורך הטקסט כולו על הלאומיות מתחפשת.

מפעם לפעם, ניכרת שטחיותו של הטקסט גם בחלק הראשון, שכאמור, מובנה כשפה גבוהה, שהיא תופעה היסטורית אבל אינה ערך כשלעצמו. גם בחלק הראשון, כשהוא עובר מהסקירה ההיסטורית של הציונות אל קיום הדת בציונות בהווה, הוא משתמש בסלנג שלא מוסיף. כשרם פרומן משוחח עם בְּנָיָה, נכדו של יַאפּ, המתנחל בשומרון, מסביר בְּנָיָה לסופר את החייאת בתי הכנסת על ידי תנועתו המתנחלת, ואומר כי "יש מלא בתי כנסת שאין בהם מניין" (עמ' 54) – הוא אינו כותב: בתי  כנסת רבים, אלא: "מלא בתי כנסת."

הרדידות הלשונית מתגלית במלואה בחלק השני של הסיפור, תיאור ההווה שאחרי השבעה באוקטובר. שבעה באוקטובר 2023 מקובל היום כתאריך מכונן של משבר עמוק בציונות במדינת ישראל. אולי משבר הלאומיות העמוק ביותר, ממנו לא יצאנו עד היום. כשהוא עובר להווה שאחרי השבר במדינת ישראל, מדבר המספר-הסופר באופן חופשי, באופן ספונטני, ובו שגיאות לשון רבות. הנה מספר דוגמאות מסוף  חלקו השני של הטקסט, חלק שכולו, כאמור, מתנהל בהווה שלנו,  שלאחר המלחמה הנוראה: "המלחמה הזאת הראתה שיש בצד אחד את הלוחמים [—] ומצד שני את החרדים. [—] נגיד – לבנות ברית אתם נגד החרדים. [—] סיריוסלי? לחזור לשיתוף הפעולה בין החילונים לציונות הדתית, כאילו…" (עמ' 104 – ההדגשות אינן בטקסט כפי שהוא כתוב, אלא אני מדגיש כאן את השגיאות ואת הסלנג).

גם בצורה הטכנית בה מוגש הטקסט מתבטא חלק מהרשלנות הלשונית. הנה מספר דוגמאות ששכל אחת בעלת משקל שונה: בעברית כותרת היצירה היא 'דרכים אחרות', ובאנגלית – 'THE OTHER WAYS'; אותו סלנג שמוריד, כאמור, את ערך התוכן, ניכר גם בתודות שבסיום, כשהוא כותב כך…"דניאל מילוא חזר אליי [—] משתי הקריאות שעשה…" (עמ' 127) – עשה קריאות, ו-חזר אלי מהקריאות…

חיבור ללא תכנית

הבעיה של אי-יצירת מבנה מקיף במדינת ישראל לחילוניות ולצורך בה ליצירת זהות חדשה, כנגד הזהות הדתית של התנועה הלאומית הציונות עד כאן, ניכרת בטענה המהותית של המחבר כי ההתפצלות הפוליטית בחברה הישראלית היא ללא היגיון, ללא תכנית. הוא מציג את ההתנהלות הפוליטית כמעין משיכה של "חבל הזהות" לכיוונים שונים,  על-ידי קבוצות שונות, מטעמים שונים. בכך, הוא טוען, נפגעת המהות החילונית שצריכה להיות מהות המדינה. החילוניות נפגעת בשל חוסר היכולת של תנועות ציוניות שונות להיות גלויות במשחק הפוליטי, ולומר כי היום יש צורך בחילוניות כדי לשמור על הקיום הלאומי של ישראל. רם פרומן טוען כי המפלגות החילוניות משתמשות במטבעות לשון דתיים ריקים, במס שפתיים דתי קבוע, מתוך הנחה כי לציבור החילוני, עליו הן בנויות, יש בעצם דימוי דתי. רם פרומן טוען כי מפלגות רבות, שהן חילוניות ביסודן, אינם ממצות את הפוטנציאל החברתי, עליו הן באמת בנויות. הוא טוען כי לו היו ישרות יותר וישירות יותר בבסיס החילוני של תפישותיהן, הן היו גדולות יותר וחזקות יותר משהן היום. טוען כך בסיפור אותו הוא מספר כאן, אבל לחלוטין לא מוכיח את טענתו.

לסיכום, יש טעם בדיון במרכיב החילוני במאפיינים של הלאומיות העברית הציונית, מראשיתה ועד התפוגגותה ההולכת ונמשכת בהווה. יש טעם בדיון, אבל טקסט שיוצר כאן רם פרומן אינו מקיים דיון רציני זה  – גם בחוסר השיטתיות שלו, וגם בהבעה השטוחה של המושגים הלאומיים.  חבל.

סיכום – הדיון החשוב נשאר פתוח

ומספר מילים על הכותרת למאמר הנוכחי. כאמור, הביטוי "סובב סובב הולך הרוח" מקורו בספר קהלת (א', 6), והוא מתאר את תנועת הרוח המחזורית, התנועה ההולכת וחוזרת. תנועת הרוח, אם כן, היא תנועה חוקית, אבל האדם אינו חווה את מחזוריותה, אלא רואה אותה מקרית. וכך, הרוח הולכת וחוזרת בעוד האדם הולך ועובר. יש משהו מזה בספר שלפנינו. הוא מציג את הבסיסיות של הסמלים הדתיים בזהות הציונית, בעוד, לתפישתו, הציונות הייתה צריכה להיות חילונית. הוא רואה ראייה חילונית, אבל אין בכוחו להאדיר את חשיבותה של החילוניות הבסיסית – משמע את הצורך להיות מודעים לה ואת הצורך להבין אותה.

וכך, ספר זה, אמנם, מצביע על בעיה בזהות הציונית אבל אין בכוחו לפתור אותה, מכיוון שאינו מתמודד עם סמליה ומהותם. כך, אינו מתאר יכולת אפשרית של תנועה חילונית יהודית לקיים זהות לאומית. נושא חשוב זה של זהות לאומית, משמעותה והדרכים הטובות לממש אותה נשאר פתוח גם לאחר קריאת ספרו של רם פרומן. הוא מצפה להתמודדות אחרת מזו הנוכחית. נצפה יחד להתמודדות אחרת, לבמה אחרת.