המשורר הטוב ערן צלגוב מזכיר לי לא אחת את המשורר והמתרגם משה בן-שאול (בֶּ"ש) ז"ל שהִכּרתי היטב. יש בכתיבה שלו משהו חסכני מחד גיסא, ופלואידי מאידך גיסא, משהו הזורם נכון משורה פשוטה קצרה אחת לאחרת, שמתנדנד בין שירה לפרוזה, והכול מקבל מין מֵמד אקספרימנטאלי תמיד כמעין שעטנֵז המכיל בתוך התרבות העברית-ישראלית תרבויות אחרות רחוקות וקרובות. צלגוב עצמו מכנה עצמו לא אחת מְשַׁרְגֵּם. זהו מעין הֶלְחֵם מצלולי מתוחכם ומאוד נכון בין משורר למתרגם, כלומר משורר מושפע ומטמיע, אבל גם מתרגם מעבֵּד.

כזה הוא בדיוק ספרו הקסום והחדש "קוראים לי טִיּוֹ – שיחות ורישומי מילים", עדינוּת הכותרת ודיוקה מתכתבות עם הרישומים המעולים של צלגוב עצמו על העטיפה ובספר. כדי לצלול אל הצנומון הרגיש הזה מן הראוי הסבֵּר פתיחה: צלגוב הצעיר לפני שנים, תרמילַאי ישראלי, יוצא כמו רבים אחרים, למסע בדרום אמריקה. הוא מגיע לצ'ינצֵ'רו שבעמק הקדוש בפֶּרוּ. שם הוא פוגש דמות של מורה רוחני מסוג אחר המכונֶה טִיּוֹ קִיסְפֶּה, שפירושו בספרדית "דוֹד של אף אחד". לא מדובר פה באיזה חכם שאמאן בנוסח "משנתו של דון חואן" לקרלוס קסטנדה הנודע משנות השישים של המאה העשרים, וגם לא באיזה גורו רב כוח מן המזרח.

טיו בכלל לא זקֵן. הוא בסך הכול בן 32, החיים הקשים והשמש קימטו את פניו. הוא אינו דוד טוב שמספר לנו סיפורים רוחניים בעלֵי מוסר השכֵּל בעקבות שימוש בעשבים הזייתיים. הוא חי בהווה במשפטים קצרים ופשוטים. הוא חי וזועם זעם קדוש ומצוי כולו בתוך החומר והחברה שלו, ורק ככה הוא יכול לדבר על הרוח. הקיצור – דמות כלבבי הכובשת לב. הוא אינו יודע קְרוא וכְתוב ומֵצֵר על כך, אך יודע היטב את ההיסטוריה הטראגית של בני עמו, האינקה. הוא עובד בשיקום אתר התיירים הנודע של האינקה, מאצ'ו פּיצ'ו, בשכר-לא-שכר, וניכר כי הוא חי באמת את האבנים ולא את סמליוּת האתר. הוא כנראה חולה בסרטן סופני.

צלגוב הצעיר וטיו, ב-1996, מטיילים ומשוחחים בשוק, בשדה, על מדרגות המקדש והכנסייה ואפילו במוזיאון, מעין סוקרטס ואפלטון בשמש של פֶּרוּ. יש להם כל הזמן שבעולם, כמה נפלא, להגֵג ולדבֵּר, תוך שתיית צ'יצָ'ה, הבירה המקומית. הם מדברים כנראה בספרדית רצוצה ומתגמגמים בשפת הקֵצ'וּאָה, בעבר השפה הרשמית של תרבות האינקה, וכיום קבוצת השפות האמריקנית-ילידית המדוברת ביותר בעולם; כשמונה עד 12 מיליון אנשים מדברים בה כיום, בשפות וניבים שונים. צלגוב, אגב, הוא מאוד לשון מיינְדֶד, שפות זרות קרובות ורחוקות מגרות ומאתגרות אותו ללוש אותן כפי יכולתו. הוא כל הזמן נלחם בקביעה של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין כי גבולות העולם שלך הם גבולות השפה שלך.

הספר הקצר, מעט המחזיק את המרובֶּה, בנוי כך: השיר בכל עמוד הוא הֶיגד מקורי ומעורר מחשבה של טיו עצמו כפי שרשם מפיו בשעתו צלגוב, המודה בפתיח לספר כי "המילים המנוקדות הן שלו, כלומר הוא אמר ואני כתבתי, גילפתי והבאתי. שלושים שנים אחר כך אני שובר קצת שורות ומביא לכאן מה שהיה שם בפנקס". בתחתית עמוד בכל שיר-הֶיגד שכזה, מביא צלגוב מעין הֶערה-הֶארה, או הסבר בן שורה-שתיים-שלוש באותיות פטיט ולפעמים אפילו שבר דיאלוג נוסף בינו לבין טיו בחזקת מעין נ.ב., נזכרתי בדבר נוסף. כל כך פשוט וכל כך יפה.

הפרגמנטים האלה מספרים לנו סיפור ומלמדים אותנו משהו, ובכלל מעבירים אותנו חוויית קריאה נדירה משורה לשורה. פעם כתב לי במייל הסופר והעורך דרור בורשטיין על ספר שהוצאתי של יפעת ניר בשם "בית ראשון", המתאר בהיגדים קצרים את הפרידה שלה מבן זוגה ופירוק המשפחה, כי לפעמים לא צריך לכתוב משפטים ופִסקאות מרובות כדי לספר את הסיפור האמיתי הכואב והמעניין, אלא מספיקים היגדים שיריים קצרצרים ברצף וזה הרבה יותר חזק, זה בדיוק המקרה של שיחות צלגוב-טיו.

הבה נתחיל כדוגמה מהיגד השירי בלתי נמנע המטפל במקור שמו של טיו "הם קוראים לי / טִיּוֹ קִסְפֶּה, / דוד של אף אחד. // אולי פעם הייתי / תֵיאו / אבל קשה לי להאמין". ולמטה באותיות קטנות: "תגיד, שאלתי אותו, טיו זה שם או כינוי?" ואני, רן המבקר, מוסיף משלי: יפה המשחק בין המילה "טיו" (דוד) למילה תיאו (אל ביוונית).

והנה משהו על השפה וגבולות העולם: "אתה לא מבין. / לא מבין ספרדית / לא מבין קֵצ'וּאָה, / למה אתה מקשיב לי בכלל? // בוא נקשיב לָרוח". ובאותיות קטנות כותב צלגוב: "אחרי ויכוח"; או "למה באתָ הנה / מה חיפשתָּ // תראֶה אותי / אני נולדתי ואמות כאן / לי אין מה לחפש / וכל מה שאני מוצא / זה חרסים שבורים". ובאותיות קטנות כותב צלגוב: "ביקור במוזיאון ההיסטורי. אני מתלהב וטיו כמעט כועס: 'למה אני צריך לשלם?'".

והנה משהו על תרבות, נאוֹרוּת וצביעות: "אנחנו שותים יותר מדי / סוחבים יותר מדי / עובדים קשה מדי / מכּים יותר מדי / שוכְחים יותר מדי // וזוכרים פחות מדי – / אנחנו עצלנים כל כך". ובאותיות קטנות למטה כותב צלגוב: "שאלתי אותו: 'תגיד, איך יכול להיות שכל כך הרבה קוראים לכם עצלנים… ואתם הסבּלים שלהם, המדריכים, הטבחים וכל זה?'".

הנה דבר-מה על דת ואהבה: "הוא תמיד אהבה / בכל צבע שנבחר. // אבל זו לא האהבה שלי. / שלי זו תמיד הנערה / שפגשתי בשוק / והלב שלי בחר // זו שאמרה לי לא / כי היא נשואה לו / ורק לו". ובאותיות הקטנות: "סיפרתי לו על התפילה שנכחתי בה בכנסייה: על ההפתעה שלי מחלק מהתמונות שהציגו ישו שחור, ומהביטוי אֶל סֶניור אֶס אָמוֹר, שלא יכולתי שלא לחזור עליו בעצמי. טיו סיפר לי שהפסיק ללכת לכנסייה אחרי שאהבת נעוריו בחרה להפוך לנזירה"; או "פעם על המדרגות האלה / העלו קורבנות אדם. / היום עולים ובאים תיירים / ואנחנו שקתולים / עד גבול מסוים – / עדיין הקורבן". ובאותיות הקטנות: "ראינו קבוצת נזירות. 'כמו פינגווינים', צחק טיו. 'קתוליות כמוךָ', אמרתי. 'אני לא פינגווין, בזמן אחֵר אולי הייתי אלפּקה, עכשיו אני סתם קורבן של הסיפור".

עוד ועוד, כאלה היגדים והערות נלוות באותיות פטיט יש למכבּיר. יפים הֵמָּה ומעוררי מחשבה, כל אחד ואחד מהם. אם אתם רוצים בכל זאת משהו נתחני מעמיק על ספר הזה, אני נאחזתי במילותיה היפות של המשוררת צילה זן-בר צור שכותבת על גב העטיפה: "כמו השאמאנים, בני האינקה, טיו הוא 'המרפא הפצוע' כפי שניסח זאת הפסיכולוג קרל יונג, והגותו המועברת אלינו בלשונו של צלגוב, היא נוסחה המאפשרת התבוננות בחיינו, טרנספורמציה וריפוי". זה נכון, אבל מדובר בשאמאן מאוד ארצי, אפילו פוליטי וחברתי, כפי שהוכח כאן בדוגמאות מתוך הספר, וזה מה שיפה בו.

אם בכל זאת להשוות את הספר המקורי הזה לספר אחר שקראתי בשעתו, הרי שמצאתי דווקא דמיון בינו לבין הספר "זה מה שזה – שיחות זֶן עם יוֹ" (מתודה) של השחקן ואמן התיאטרון, המשורר והזֶן מאסטר, גיל אלון, כי לפעמים נדמה לקורא מתוך ההיגדים הקצרים שצלגוב לא דן רק עם טיו קיספה, אלא לא אחת גם בינו לבין עצמו, או אולי עם ישות חיצונית פנימית הבוקעת כקול מתוכו.

ועוד דבר קטן, בסוף הספר, צלגוב, שיש בו מִיסוד המורה הטוב והמנחיל, מביא לנו מילון מונחים קצר, יפה, נהיר ולא טרחני, העוזר לנו לחוות את הספר הזה. בדרך כלל לא יאֶה למבקר לכתוב שורות מעין אלה, אבל במקרה הזה עשו לעצמכם טובה, תקנו את הספר הזה ולדעתי תעברו חוויית קריאה זכירה וממלאָה כמוני.

קוראים לי טיו – שיחות ורישומי מילים, ערן צלגוב, עריכה: נוגה שבח, הגהה: מיכל גנזי, איור על הכריכה: ערן צלגוב, פרדס הוצאה לאור, 47 עמודים, 69 שקלים, הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבּינוביץ לאמנויות, תל אביב ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות