אולי הכול רק חלק מתוכנית גדולה

עקרונות ארגון בסיפּורֵי אורציון ברתנא בספר החדש "שיחה עם מוות"

סיפוריו של אורציון בּרתנא היו מאז ומתמיד קיומיים ופנטסטיים עד לשד עצמותיהם. נראה מתוך הסיפורים בקובץ החדש שיצא עתה "שיחה עם מוות" וגם בקבצים קודמים ויפים משלו "שריפות" (ספרית פועלים, 1985) ו"אדום וסיפורים אחרים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003), למשל, כי העולם שלנו, זה הנראֶה בעין וזה המוחש בחושים, לעולם אינו מספיק, כי קיימים מֵעֵבֶר לדלת ולא במקומות רחוקים שבַּכּוכבים ובגלקסיות גם עולמות אחרים, מישורים אחרים לשוטט בהם, אופציות קיומיות, ואנו נמשכים אליהם מתוך המאוויים שלנו, ללכת שמה אנחנו מבקשים ואסור לעכּב. הצצה אל העולמות הללו דרך היַלדות האופטימית והזִקנה והמוות המנַוולים, קיימת כאן בסיפורים האלה של ברתנא.

כמי שקורא את הפרוזה של ברתנא מזה שנים ואת כלל יצירתו, שירים ומאמרים, הבחנתי בשוני מסוים של הֶדְגֵּשׁ בסיפורים הנקראים כאן בקובץ החדש למול הקבצים הישנים. אם בעבר הסיפורי של ברתנא המֵמד הפנטסטי הפילוסופי היה גלוי לעין ועמד בחזית הסיפור, למשל, עולם הנשרף בלילות ושב לכאורה בימים להיות כפי שהיה כשרק זוג אחד חווֶה אותו, או משפחה הגרה בדירה שכולה רחם בּריכתי והיא שוחה בו וכך מתַקשרת בּינה לבינה, או יצור מופשט בשם צבעון המוליך אותנו למסע חניכה על פני מישור דו ממדי צבעוני טִקסי דתי; בקובץ הנוכחי, להבדיל, ללא ספק, הפנטסיה נמצאת מאחורי הקלעים יותר ובאה ומתגנבת אל שורות הנרטיב באופן מרומז. אך בּל נטעה בברתנא, האופציות של עולמות אחרים תוך תחושה מתמֶדֶת שהעולם הזה כאן אינו מספיק פושׂות גם בסיפורים החדשים האלה ומחלחלות מאחורי הקלעים של הסיפור אל מרכזו.

תמיד אצל ברתנא, למרות הייאוש של האדם ממצבו הקיומי היומיומי והחד פעמי, מצליחים הסיפורים להיתלות ולהיאחז בערכים, וזה דבר גדול, כי בעקבות האופנות החולפות וחגיגת האני, חגיגת תבניות ההקטנה והפירוק, חשבנו שכל מה שקרוי עֵרֶך סולק כבר אל תחומים אחרים של פילוסופיה, דת וחברה, וכי בספרות היפה אין לזה מקום ויש להתבייש בזה, והנה סיפוריו של ברתנא מתעקשים על ערכים ומהות ולא על ניהיליזם אגואיסטי.

אך אל נא תטעו לחשוב כי הסיפורים הם כּבדים ומייגעים בשל הרעיונות ההגותיים הללו. נהפוך הוא, הם קריאים, זורמים, נוגעים ומרגשים בְּלב ההוויה, בין שמדובר בילד חולם עולמות ב"מה שנשאר לי מקומת המרתף. באמת"; או באיש בוגר שאנו מגלים בהדרגה כי בתוך הוויה אורבּנית שגרתית של בית קפה הוא משוחח עם מוות "שיחה עם מוות"; איש המדבֵּר אל הקיר כי תשובות במקומות אחרים כבר אין, והוא מגיע למסקנה שלא רק טוב לדבר אל הקיר אלא גם לכתוב אליו ועליו; "כבר סידרנו הרכבת?", או אדם ההולך אַחַר הומלס ומתיידד עמו אד הוק כדי להבין משהו על אודות עצמו "רק הלוואה" ועוד ועוד.

זה תמיד הגיבור הכובש הזה, הצליין החילוני, ילד או בוגר, התר כאן ובעולמות אחרים אַחַר התשובה לתוכנית הגדולה של הקיום והיקום והאם יש כזאת בכלל בנמצא. ברתנא מאמין, או רוצה להאמין בכל מאודו, כי היא ישנה והוא מוכן לעמוד עד עולם, עד קץ כל הימים, כדי לשכנע את קוראיו שיצטרפו אליו עם גיבוריו השונים אל המסע הזה שהוא מאוד מקומי ואוניברסאלי בו-זמנית, ואולי הוא קיים אף מֵעֵבֶר לאוניברסאלי במשתנה תדיר ובנזיל. אלה סיפורים מטרימים ומתרימים וזה ספר אחֵר ששווה קריאה דרוכה.

ואי אפשר להימנע מהמסקנה שתמיד אני בא אליה בקוראי בסיפורי ברתנא, שדווקא סופר ריאליסטן מובהק ואקזיסטנציאליסטי כמו ז'אן-פול סארטר, הוא ולא אחֵר, על אף שברתנא יאמר לך בריש גלי כי אם כבר אקזיסטנציאליזם הוא מעדיף את ניטשה וקאמי, דווקא הוא, הבלתי צפוי כאן, שוכב יפה על הקובץ הפנטסטי הזה ברעיונותיו ההגותיים. הרבה סיפורים כאן כמו במסקנות של "היֵשוּת והאַיִן" הנודע בספרי הפילוסופיה של סארטר נוגעים בהרהורי עומק של פילוסופיה בבתי קפה כמקום ארעִי ובשל היותו מקום מעבר ארעִי, גם מקום ודאִי לחלוטין. הרי אצל סארטר ב"היֵשוּת והאַיִן" גם המלצר או המלצרית הם פילוסופים כשלעצמם ובשביל עצמם, רק שאצל ברתנא בסיפור כמו "שיחה עם מוות" הם עוברים טרנספורמציה והופכים גם למלאכים הרומזים על חידת הקיום.

יש כאן כמה עקרונות מחשבה חוזרים בסמנטיקה של הסיפורים, שכדאי לשים אליהם לב כקריאת כיוון וכך ניהנֶה מן הסיפורים האניגמטיים הללו יותר:

הראשון הוא ההנחה כי תנועה היא העולם. בלי תנועה ולוּ זיעַ שבזיעַ אין עולם ואין סיפור "כבר סידרנו הרכבת?". תנועה היא לא רק מעבר בין לבין, שילוב של מקום וזמן, היא מהות בפני עצמה ומקום בפני עצמו. מְקום החלומות.

העיקרון השני הוא הרחמים העצמיים של הגיבור על המצב הקיומי שלו ותודעת החלוף שמלווה אותו. האירוע של הסיפור בדרך כלל, המצב המתפתח, מטרתו היא ללמוד משהו דרך החוויה וניסיון לפתור רגעית את חידת הקיום והיקום: "מה שנשאר לי מקומת המרתף. באמת".

העיקרון השלישי הוא שכמעט בכל יחידת זמן מסוימת, קטנה ככל שתהא, אתה אחֵר. אתה מישהו אחֵר. אתה לא מה שהייתָ לפני דקה, עשר דקות. ברתנא אוהב לומר שהוא תמיד חובש כמה כובעים בו זמנית ומחליף אותם בו זמנית, כובעי ספרות: מבקר, סופר, משורר, חוקר ספרות, כותב על פילוסופיה, על מורשת ישראל. הכול חי וחד בתוכו וכל עשר דקות תדבר לך עם ברתנא אחֵר אם תרצה. כך גם בסיפור הנושא את השם הקסום והלא פּוליטיקלי קורֶקְטי: "עשרה כושונים קטנים".

העיקרון הרביעי הוא שצריך לתפוס פרספקטיבה מקורית אחרת, זווית אחרת, כדי להתבונן טוב יותר על הדברים עצמם. זה קיים בפרוזה עברית ישראלית ובינלאומית שברתנא מעריך: למשל אצל אשר ברש בסיפור "יאנק יונה", יצחק אוורבּוך אורפּז בסיפורי "רחוב הטוֹמוֹזֶ'נה" ועמוס עוז הצעיר ב"ארצות התן", יש דמויות צולעות או ההולכות על הידיים ורואות דברים מזווית אחרת, ואצל סארטר, אני שוב חוזר אליו, ברומן "אַרכּה" שמתרחש בערב מלחמת העולם השנייה, שעות אחדות לפני שהיא פורצת ובתחילתה כמין רומן קולות, מונטאז' סינכרוני, יש דמות של נָכֶה מוחלט ששוכב ואתה מניח כי לא ישרוד את שנות המלחמה, אבל מהזווית שבה הוא שוכב הוא מצליח לראות אחרת את הדברים, את כל הטירוף הזה של יציאת הצבאות וכל העולם למלחמה. מקורי מאוד. כך גם אצל ברתנא כשהוא שוכב על המדרכה בסיפורי הילדוּת ורואה מן הזווית הזאת את כל ההוויה אחרת, או כאשר הוא נחבּא בקומת המרתף ורואה משם את כל המציאוּת אחרת כדי סדק צר הנפתח אל עולמות אחרים של קיסר תל אביבי, או התגנבות בגיל מבוגר אל חצר בית הספר ובית הספר מאחור, מזווית אחרת, כדי לחשוב על הדברים שהתרחשו ומתרחשים שם, קצת אחרת.

המדרכה היא לא רק מקום שבו הגיבור בשכיבה יִראֶה את הדברים אחרת, היא גם אותו מקום מעבָר שהופך להיות, מה שחוקר הספרות מיכאיל בכטין קרא, "כרונוטופּ", איחוד של מקום וזמן שבו מתרחשת עיקר היצירה, בין קצרה או בין ארוכה, כמו הטרקלין ברומנים של לב טולסטוי או הקרנבל ביצירה של פרנסואה רבּלֶה. המדרכה של ברתנא היא כמו החֶדֶר אצל סארטר, מקום כשלעצמו בעולם. היא עולם. ניתן להדגים את הרעיון הרביעי הזה יפה בציטוט מתוך הסיפור החותם את הספר ונקרא פשוט "מדרכה" ופורסם בעבר באתר הזה לספרות "סלונט".

"בסוף יום חם, אחרי כל המשחקים, כשהיה חם, מה זה חם, ואני הייתי מאוד עייף, הייתי שוכב לי לנוח על המדרכה. כן. על המדרכה. קרוב אל גדר האבן של הבניין שלי. מתחתיה. כך שכבתי שם גם בגלל קצת הצל שקרוב לגדר. אבל בעיקר שכבתי שם בשביל הריח. כדי להריח אותו. ובשביל הגרגרים הקטנטנים של חול שנושרים קצת מגדר האבן אליי. כדי להרגיש אותם. אחר הצהריים. עוד מעט ארוחת ערב. אם לא אעלה בעצמי, בוודאי יקראו לי מהחלון או יִֵרדו למטה לקרוא. השמש תשקע והגדר תהיה יותר צוננת ויותר צוננת. זה יהיה ערב. וארוחת ערב. ולהתרחץ. ומחר צריך לקום מוקדם לבית הספר. וזהו".

לבסוף כעיקרון חמישי ומסכם אפשר לומר כי בסיפורי ברתנא, מבחינת העולם, הכול קיים והכול אפשרי ולכן גם עתיד לחזור על עצמו בווריאנטים שונים ולא יהא אובד במרחב הגדול. בעיקר מעניינת בהקשר הזה האהבה לנערה, או לארכיטיפּ של הנערה בסיפורים. האהבה נועדה לחזור על עצמה בווריאנטים שונים גם עם נָמוֹגָה אל תוך הזמן האנושי ברבות השנים. זה רעיון מרכזי שעמד עליו חוקר המקרא יונתן כהן בפרוזה הענֵפה של תומאס מאן ואף הדגים אותו, והוא דומיננטי וקיים לא אחת באופן רומנטי בסיפורי ברתנא בכלל ובפרט בקובץ המרתק, השלֵם והבּוגר הזה.

שיחה עם מוות, אורציון ברתנא, הציור על גבּי העטיפה: רונית עלון, עימוד ועיצוב העטיפה: יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 142 עמודים, 72 שקלים