(או לקראת ספרות של עזרה ראשונה)

רשימות של משורר או משוררת הן תמיד מיוחדות וראויות להתייחסות. דן צלקה דיבר על החתונות הקטנות שבין המלים בהתייחסות לשירה, אפשר לדבר על החתונות האלה גם ביחס לרשימות של משוררים. ברשימה קודמת התייחסתי ל"רנסנס של זלדה" – העובדה שבעשור האחרון לערך הופיעו ספרים שונים המכנסים רשימות של זלדה שנכתבו לכל אורך חייה ולא כונסו עד כה בספרים. הספר גני האין כתבים וציורים (הוצאת עמותת זלדה ויצירתה 2020) בעריכת ראובן קסל ורבקה גולדברג הוא אחד הספרים האלה.

פרקי זכרונות קסומים עטופים ברגעי אימה ואושר פותחים את הספר הזה שעוצב בפורמט אלבומִי וכולל גם צילומים של כתבי יד של זלדה, צילומים משפחתיים לצד ציורים ורישומים שלה. הספר נדפס בנייר כרומו, מה שמגביר כמובן את התחושה האלבומית ותורם לאיכות ההדפסה אבל לא לגמרי מתיישב עם האינטימיות המזוקקת העולה מהכתיבה. התיאורים של זלדה באים מבפנים, מפנימיותה העזה, ולכן כמעט תובעים פורמט מצומצם יותר, כזה ששימש למשל בקובצי השירה המקוריים שפרסמה בקיבוץ המאוחד.

הפרוזה שלפנינו עשירה ופיוטית אך לא מתפייטת, זלדה יודעת לכתוב ומכירה את גבולות הלשון: "ילדותי מצטיירת לפני עכשיו כאגרטל שחור משובץ בזהב ופנינים, שהוצב ברוֹך בעיצומו של ליל סופה על סף היכל עשֵן…" (ע' 40). הנה חלק מתיאור הנסיעה אל ארץ השמש, היא ארץ ישראל, כשכל הכאבים והזכרונות נוסעים אף הם: "הרוח מן השדה שנרצח בו הדוד הלך אחרינו, הפליג אתנו בים החופשי והמלוח. נשי הבית נסעו בתוכי. גם כד הזכוכית הגדול נסע בי, גם ליל ירח מעונן, גם הנהר הלבן. אנשים שפניהם שלמים, ואנשים חסרי פנים שנסע בתוכי רק ריחם, רק קולם או יגונם. הם נסעו בתוכי ואני לא ידעתי…" (ע' 27). הרי לפנינו תיאור מדוייק של הבליל הגדול והמורכב של התודעה, של הזיכרון והזהות המתהווים בילדות והופכים בסופו של דבר למי שאנחנו.

דווקא בעידן האינסטרומנטלי הזה שבו נדמה לפעמים שהכל סביבנו הוא רק אמצעי למשהו אחר, הרשימות של זלדה בולטות מאוד כי הן מלאות תוכן. הן מה שהן וזהו. והרי יש סביבנו כל כך הרבה אנשים שעוסקים לכאורה ביצירת תוכן ובכל זאת נדמה שיש כל כך מעט תכנים מסביב, כל כך מעט דברים ממשיים ובעלי משמעות שבאמת מקיימים את מה שהם מבטיחים. זלדה ממש מושיטה יד לקוראיה, היא שואלת שאלות ומהרהרת בדיאלוג האינטימי בין בני אדם ממשיים: "הצורך להתחלק ברשמי, לחשוף נפשי לא רק בפני עלים ורמשים, אלא לשמוע קול אדם; תשובת אדם חי, שגם אנשים יפתחו לפני ממגורותיהם, לא מאורעות טיפוסיים, לא תופעות כפופות לחוקים אוניברסליים – אנשים חיים, חד פעמיים, מבקשת נפשי, שיכבדו אותי בסיפוריהם, כי אינני יכולה בלי שמץ של חיבה." (ע' 68). כדאי מאוד לקרוא את הרשימות על אלזה לסקר-שילר ("כינור של אש") ואת הרשימה על פרשת לוי נויפלד ("המנודה") כדי לעמוד על רגישותה הרבה של זלדה, על מעורבותה העמוקה במה שנעשה סביבה.

יפה עשו העורכים שצירפו לספר הזה את מסתה של עזה צבי על זלדה הכוללת, בין השאר, את תיאור המפגש של זלדה עם יונה וולך הצעירה, מפגש שכבר נעשה חלק מהמיתולוגיה של השירה העברית המודרנית. מדהימה העובדה שזלדה, מקיטונה הצר בירושלים של מטה, נעשתה חלק מרכזי בהוויית השירה העברית.      

המקבץ ציפור אחוזת קסם (הוצאת עמותת זלדה ויצירתה 2014), ספר המכנס כתבים וציורים מעזבונה של המשוררת הוא הספר שלמעשה פתח את "הרנסנס של זלדה". הדימיון העשיר של זלדה מכה בנו כאן מכל פינה: "ואני, העכבר שהיאוש צבע את דמו שחור" היא כותבת על עצמה. על הקוצים היא כותבת: "קשה יָפְיָם כמתכת וכמו מחשבה קפואה".

זלדה מצליחה לשמר את הרעננות והטריות של המגע הראשוני עם העולם, כאילו זה עתה ראתה לראשונה שמש או ים או הר. מקסימות במיוחד הן רשימות המורה של זלדה בהן היא מתארת את תלמידותיה וכיצד היא לומדת מהן: "פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאוד, יותר ממה שהיתה ראויה. היא הקשיבה ברצינות לדברי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה: 'מדוע המורה עצובה היום?', מבלי להיפגע מאי הצדק שבהתנהגותי. התביישתי בפניה. "יש המון עניות וקדרות ירושלמית שנודפות מן הרשימות הללו", למעשה העניות והקדרות הללו מצויות גם בשירים של זלדה, והיא נאבקת מאבק מתמיד להכניס לשיריה אור ויופי כדי להניסן. רבות מהתלמידות גרות במרתפים אפלוליים והן מביאות עימן את כל המקומות האפלים מהן הן באות. גם כאן נאבקת זלדה להכניס אור ויופי בלב תלמידותיה.

הרשימות הללו של זלדה מלאות תבונת לב ורוך ונחמה ודומה שהן ממש נחוצות בשעה הזאת. זאת ספרות של עזרה ראשונה. מעניין לחשוב על גיבושו של קורפוס טכסטואלי תקף שיהווה מעין בסיס מעודכן לצרכים העכשוויים של הקוראים העבריים. הרלוונטיות של הרשימות הללו ברורה: "מסתכלת אני על העלים העדינים של הגפן ושואלת את עצמי: האם אפשר בדור הזה שכולו אלימות לעבור את החיים בלי גסות רוח, בלי רצון לשלטון כלשהו. לעבור את החיים כמו בימי הילדות, בבחינת פרח." אולם יש גם ברשימות הללו עניינים פואטיים כמו למשל יחסה של זלדה למלים: "המלה היא מידת הדברים, גם אלה שאין להם מידה, התחושות, הצער והשמחה. היא צורת הדברים שאין להם צורה, היא חופו של הים. המלה היא עץ רענן שצמרתו חופת מגן, שמגנה עלי בפני האַיִן, בפני אפס צורה."  

הרשימות של זלדה מזכירות לנו מה ספרות טובה וערכית יכולה להעניק לקוראיה, איזה עושר ודימיון מצויים בה, כמה חד פעמית ונדירה היא יכולה להיות, אילו מתנות מפתיעות היא נותנת.