יערה בן-דוד,"זמן בורטיגו" שירים, ספרי עיתון77 , 2025

ברשימת ביקורת שלי על איזון שביר (הקיבוץ המאוחד, 2015) – ספרה השישי של יערה בן-דוד, היוצרת הרב-כשרונית (משוררת, אמנית פלסטית, מבקרת ספרות, זמרת) – התעכבתי על השיר 'גב אל הקיר': "מדוע אינך שרה, שואל המנצח,/ איזו מין זמרת את ששותקת כשכולם שרים./ קודם את צריכה לבקש רשות לא לשיר/ גם מסיבות השמורות אתך,/ כי הלכת לאיבוד בתווים, כי נשבר בך הקול,/ כי השיר שלך יושב מזמן כמו ב'ממתינה' ומחכה/ לקחת אותך למקום אחר,/ לארץ העיטים והבזים/ לא הרחק מן התופת של דנטה […]".  (עמ' 25)

בשיר האפוקליפטי הקצר 'אַיִן חוֹרֵץ לָשׁוֹן' מתוך ספרה החדש והיפה של יערה בן דוד "זמן בורטיגו", לא הקול, אלא השירה, המלים, הן ששותקות.

1.

אֲנִי רוֹצָה

לִכְתֹּב מִלִּים שֶׁתָּעוּ בְּדַרְכָּן אֶל הָאָדָם בְּצֶלֶם

וּכְבָר אֵינָן

הֵן מְקַנְּנוֹת בְּמֵתֵי זַעַם.

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ.

יָרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ יוֹצֵא לְחַטֵּא

אֶת מָה שֶׁלֹּא נִתָּן עוֹד

2.

מִלָּה פְּלִיטַת גֵּיא בֶּן הִנּוֹם

מַבָּט שֶׁלֹּא הָחְזַר לִנְדָנוֹ  (עמ' 47)

 בשיר זה התופת המרומזת כבר איננה מצויה בתחום הספירה הספרותית הדמיונית, אלא בגיא ההריגה של ה-7.10 – כפי שניתן להקיש מן ההקשר בו מעוגן השיר, החטיבה 'סדום הפוכה'. 'הפוכה' אולי על שום שחורבן סדום לא פסח הפעם על הצדיקים, ושום אברם לא קם לשמש להם מליץ יושר. אבל נוראותו של החורבן לא פחתה בשל כך. זאת ניתן לדלות מן המבעים המרומזים, העקיפים לעניין זה של המשוררת האנינה, שאינה מתפלשת בביצת פורנוגרפיה של מוות כמשוררים לא מעטים אחרי טבח שמחת תורה, אלא מייצגת את תגובותיה על הזוועה בהתייחסויות זהירות, חסכוניות, מטונימיות ומטפוריות, לטבע, לעונות, לארץ, למקורות ולקאנון הספרותי, ולשרידי המאפליה בעוטף שנותרו למעצבה. ואציין מספר מובאות משירים שונים מאותה חטיבה, המרפררות לטבח ולתגובה עליו: "גן עדני הולך ומחשיך", "עם טל בוקר ציפורים הקיצו/ ושרו לבדן על הדשאים", "חמדת היום כבר נקרעה", "קבר חג בשמים" – מתוך השיר 'הסתלקות' שנכתב בשבת השחורה עצמה (עמ' 40); ובשירים אחרים – "זה אבא שותק, דומע,/ נראה שהפך למכחיש מיתה./ רואה ארץ זהב שחוט" ('בשמיטת דיבור', עמ' 43. איזה צירוף מתהפך נפלא ונורא – "זהב שחוט", המתקשר בשיר זה  ל"לַהֶבֶת שער,/ כמו זו של הג'ינג'ים הקטנים שנחטפו עם החיוכים/ לארץ מאפליה, משם רק מוות משחרר" ('שם'), משל באירוניה מרה היו אותם תינוקות בית רבן אדמוניים לבית ביבס חיילים אלמונים בשירות אצ"ל חדש שמשורותיו משחרר רק המוות). ויש עוד מובאות סמליות רבות המסמיכות את חטיבת 'סדום הפוכה' לאסון השבעה באוקטובר דוגמת "להט החרב המתהפכת ביום חג" ('שם'), "הן לא גלינו מן הגלות,/ היא צרובה כאן בקרעים / בקוביות משחק" ('גשם בעתו חורך עיניים', עמ' 44), "בזכוכית עשנה", "ציפורים פושקות כנפים במעוף שווא / מבית לבית בריק מפויח" ('אסור לצלם', עמ' 48), "תינוק אדמוני נושם / עוד מעט קט הוא יהיה / זמן שקוף, שעון מאחר" ('סדום הפוכה', עמ' 51), ועוד ועוד.

 זוהי אפוא הסביבה הסמנטית והטראומטית של השיר 'אַיִן חורץ לשון', כותרת אוקסימורונית בעלת כפל משמעות: "אין", כלומר ריק, המתייחס לאותן מלים "שתעו בדרכן אל האדם בצלם / וכבר אינן", היגד המבקש באורח סינקדוכי להעיד על אוזלת ידה של אשת המלים, המשוררת, לבטא את הזוועה; או שמא הצירוף "תעו בדרכן" מרפרר לאובדן הכושר לתקשר עם הברואים בצלם, כי גם הם כבר אינם, הדרך אליהם מתעתעת, ולא בכדי נדרש הקורא לממש בתודעתו את החסר של המילה "אלוהים" אחרי "האדם בצלם". לא רק המלים התועות, לא רק "האדם", ולא כל שכן "האדם בצלם" – זה שחייו מקודשים משום שנברא בצלם אלוהים – גם ההשגחה העליונה הסתלקה. והמלים שנעתקו מחזקתה של המשוררת "מקננות בְּמֵתֵי זעם". והמשמעות השנייה של "אין חורץ לשון" מגולמת בצירוף "חורץ לשון" בהוראת לועג, מתגרה, ספק מייצג את הפורעים שהפכו את היש לאין, ושמחו לאידם של הקורבנות, ספק לועג למשוררת הרוצה לכתוב מלים שאינן, וגם הכלי שלה, הלשון, הפך לאיבר גרידא, לשון לגלגנית, לשפה שבגדה בה.  

בהמשך, מאופיינות המלים, השירה, באמצעות המטפורה הסמויה של הציפורים המקננות בשעה שהן דוגרות על הביצים  — "הן מקננות במתי זעם" —  ולאור מעמדן המסורתי של הציפורים כנרדפות לשירה, למעוף, ליופי האסתטי, לחיי החרות, הן –והמלים המיוצגות על ידן – נחשפות לתמורה רדיקלית, כשהקן מתגלה כממלכת המוות. ומה או מי הם אותם "מתי זעם"?  האם הם קורבנות ה-7.10 בשל זעם שהופנה נגדם, או שהם סוכני הזעם על מה שעוללו להם? או שהמלים ש"אינן" הפכו למתי זעם? השיר האליפטי הזה, שכוחו בפערים, במה שמושתק בו, בפרגמנטציה, בפירוק הפנימי שבו לשורות מיותמות, ולאמירות שאינן מושלמות, מסתיימות, מבוארות, שיר זה סותם ואינו מפרש, ומשאיר לקורא את מלאכת הפירוש, ולנסות לעכל את ההבחנה המחרידה על מות השירה, בעקבות מות האדם והאלוהים.

 אולם בכך השיר הקצר אינו מסתיים. יערה מכינה לנו הפתעה. ברצף הקריאה מופיע המקטע "מה רבו מעשיך" מן הפסוק מתהילים פרק קד', כד', המהלל את נפלאות הבריאה המפורטות לאורך הפרק. בהקשר הקינה על המלים האבודות המקננות, ואולי מְקוֹנְנוֹת, במתי זעם, ההתפעלות ממעשי ההשגחה נראית תמוהה ביותר. אולם אז באות שתי השורות הבאות, העוסקות ב"ירח במילואו", בתקופה בה אורו הוא החזק ביותר, היוצא "לְחַטֵּא" – משמע לטהר, לנקות מן החטא – "את מה שלא ניתן עוד", במשמעות של עשייה אבסורדית הואיל ומושאה, המלים והקורבנות האנושיים, כבר פסו מן העולם. אבל אפשר גם לקרוא שורות אלו כמתייחסות לחטא, למעשי זוועה שהיו כל כך מחרידים שכבר לא ניתן לחטאם. ושתי השורות הללו משליכות לאחור על "מה רבו מעשיך" ומאירות את הצירוף התנ"כי באור סרקסטי, ומעמידות על הראש את משמעותו המקורית. 'המעשים הרבים' האלה של הקב"ה אינם ראויים לשבח אלא להפך, ולכן הפסוק המקראי נקטע באיבו, באמצעו. והרדוקציה הזאת, ההיעדרות של המשך הפסוק בתהילים – "כולם [כלומר המעשים] בחוכמה עשית, מלאה הארץ קניינך" – מנגידה באורח דיסוננטי את שנאמר בו: לאור אילמות המלים לנוכח האימה, מעשי הבורא נעשו שלא בחוכמה (לשון המעטה למעשים מחרידים), והבריאה הממלאת את הארץ – קניינו של הבורא – התאיינה ואיננה.

 זאת ועוד: כהעצמה וכהדהוד של הנאמר אפשר לאבחן בשלוש השורות של הבית האליפטי הזה תהליך רדוקטיבי ורגרסיבי, החל מהפועל  המשגיב, "רבו", המתכתב עם ירח "במילואו", דרך "לחטא"  — לנקות, לסלק – ועד לאלימינציה המוחלטת בצירוף הסרקסטי-טרגי: " את מה שלא ניתן עוד".

 שתי השורות החותמות, התלושות כביכול, מגלמות בתמציתיות את תחושת סוף העולם שנבנתה קודם לכן. "מילה פליטת גיא בן הינום", דהיינו – מילה בודדת ששרדה מן הגיהינום — ייצוג עקיף, סובטילי, כדרכה של יערה בן דוד, למצבה האנוש של השירה, הנכחה קונקרטית של השפה האבודה; ו"מבט שלא הוחזר לנדנו" – צירוף רב-משמעי ואמורפיבעת ובעונה אחת. הצרימה העזה שבשידוך הפרדוקסלי של המילה "מבט", המלמדת על התבוננות, עדות, העדר פעולה אקטיבית – אולי מבטה של המשוררת — לדימוי החרב, קרי למכשיר הרצח הארכיטיפי, מתווך אותה תחושה מורכבת של הַבְּעָתָה של השירה חסרת האונים לנוכח הטבח, ואי היכולת בה בעת להשתחרר מן הבעתה, להחזיר אותה לנדן המטפורי, שפירושה הנצחתה של הטראומה. אבל עצם ה"מבט", ה-Gaze, מושג מרכזי בביקורת הספרות המודרנית, מוצג כאן כאילו הוא כשלעצמו – מבט הדוברת בשיר, המשוררת, המתבוננת בזוועה מן הצד – הוא חרב, משמע, הופך לשותף לרצח. זו סיומת מהממת לשיר מטלטל:  שלדי, גרום, קרוע, כמו החוויה שהוא מתווך.