נשאלת השאלה, מי או מה יעצור את שמעון אדף. אנחנו נדרשים לשאלה הזאת בעקבות עוד ספר של אדף, מספר עשרים, שכותרתו מספיק מציאות (הוצאת ידיעות אחרונות בשיתוף יצירה עברית ומכון הקשרים, סדרת חוג קריאה 2025) שימשה השראה לכותרת של הרשימה הזאת. העובדה שישנם כל-כך הרבה גופים, הוצאות ספרים ואפילו מכון אקדמי שלם, כולם כולם ניצבים רועדים מאחורי הספר הזה מעידה שלא הכל כשורה. למשל, הספרים של שמעון אדף לא ממש נמכרים. אין לאדף קהל קוראים. לכן מספר הוצאות וגורמים חולקים ביניהם את העלויות שלא יוחזרו. פרסים לא יעזרו כאן וגם לא התגייסותו של יגאל שוורץ. פרופסור לספרות עברית יגאל שוורץ. פרופסור אמריטוס כי הזמן חולף ושוורץ כבר פרש ממשרתו באוניברסיטת בן-גוריון. שכן, יגאל שוורץ, כמו בן חסותו אדף, פספסו את הרכבת. מי שהיה על הרכבת ברגע האחרון כשעוד היתה רכבת והיו פסים והיה לאן לנסוע היה מנחם פרי, המודל של שוורץ, האיש ששוורץ מנסה כבר שנים לחקות ללא הצלחה. כי פרי היה בזמנו, לאורך שנות השבעים ובעיקר השמונים וקצת התשעים במאה שחלפה, רב-מג בתיווכה של ספרות להמונים. גם ספרות מורכבת וערכית, ראו מקרה חיי נישואים של פוגל למשל.
אלה היו השנים הראשונות של תרבות הפנאי, עלייתם של ערוצי הטלוויזיה המסחריים שגם עליהם בינתיים אבד הכלח, תרבות פנאי שנעשתה גסה ובהמית יותר מעשור לעשור ובדיוק כפי שצפה אמנון נבות בזמן אמיתי חיסלה לבסוף את הספרות הערכית. הניסיון לשווק ספרות כחלק מתרבות הפנאי היה הרסני לספרות אבל אלה היו רגעיו הגדולים של פרי. מה שהיה הרסני לספרות היה רווחי למנחם פרי וברווח הזה נתקנא יגאל שוורץ. אז גם הוא נעשה עורך של סדרת ספרים וניסה כוחו בעריכת כתב עת ("אפס שתיים" שלא האריך ימים ולא היתה לו השפעה רבה אבל כן כלל התקפה חזיתית על פרי בגיליונו הראשון).
מאחר שפרי התגנדר גם בגילויים ובטיפוחם של סופרים חדשים (תערובת של סופרים מפוקפקים משהו כישעיהו קורן, יהודית קציר או סמי ברדוגו ועוד רבים רבים, ראו מקרה יעל איכילוב למשל, ולהבדיל גילוי ממשי כלאה איני), גם שוורץ ניסה כוחו בגילויים, והוא מתגנדר בשנים האחרונות בגילויו ובטיפוחו של שמעון אדף בגילגולו הבלתי נלאה כפרוזאיקון חסר מנוח. העניין הוא ששוורץ עשה הכול מעט מאוחר מדי, הוא התחיל בשנות התשעים ופעל לאורכם של שנות האלפיים כשהמערכת הספרותית כולה כבר היתה בשקיעה וניוון סופיים.
רובנו עוד זוכרים את ניסוחיו המשולהבים של פרי על גב הספרים שערך והוציא לאור כמו"ל ואף לימד כחלק מקורס חובה בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת ת"א (האגו של פרי אף גרם לו בשלב מאוחר יותר לכנס את הטכסטים האלה בספר מיוחד!). במקרים רבים מדובר היה ברטוריקה שיווקית חסרת כיסוי מבחינה ספרותית אבל אפקטיבית מאוד בתקופה שבה עוד היו קוראים לספרות. והנה, לפי מיטב המסורת הנ"ל, יגאל שוורץ קובע בגב ספרו האחרון של אדף כי "שמעון אדף… [הוא] הסופר הישראלי החשוב ביותר בזמננו…" קביעה מופרכת כל-כך, חסרת בסיס מיסודה, אבל העניין האמיתי הוא בכך שאין בכלל היום מי שיקשיב לדברים הללו של שוורץ, אין מי שיושפע מהם וירוץ לקנות את ספרו של אדף. שוורץ נותר לבד מול חבורה חמורה ומצומצמת של קוראים מיומנים שיודעים מזמן את מה שכל ועדות הפרסים שהעניקו לאדף את פרס ספיר, פרס נוימן ופרס לנדאו על ספרי הפרוזה המגוחכים שלו לא יודעות: אדף, במקרה הטוב ביותר, הוא משורר הגון, עם כישרון מסוים ונטייה לעודפות ספרותית. כשאדף מנסה כוחו בכתיבת פרוזה, ובזה הוא מתמקד בשנים האחרונות שהרי שם ממתינים הפרסים והתהילה לכאורה, מדובר בפייסקו, בפלופ גדול מאוד.
חוסר אמינות ענקי מלווה כצל כבד את הפרוזה של אדף. הנה תיאור של פועל במפעל לייצור בגדים, שעסוק בכביסת סריגים ובין כביסה לכביסה יש לו קצת זמן: "כתבתי שירה במרווחים הללו, במחשבתי התרוצצו שורות, מאבק לקבע את התנסותי בדימויים וציורי לשון, שיטענו את ההתנסות בממד של כמיהה, או שיהפכו אותה לכזאת, לראויה לכמיהה. נברתי בקטעי עבר למשוך מהם רגש, רמץ של התלהבות." (עמ' 10). אדף מנסה לכתוב פרוזה מעט פיוטית, כלומר פרוזה בלשון גבוהה ובדימויים שמזכירים שירה באינטנסיביות שלהם. זהו ניסיון שמעטים מאוד הצליחו בו בספרות העברית. המודלים הגדולים כאן הם אורי ניסן גנסין ו-ס. יזהר. אחריהם הצליח רק עוד מספר אחד, ישראל ברמה, לכתוב פרוזה פיוטית ואפקטיבית. הסכנה הגדולה כאן, ואת זה כבר העיר כידוע בביקורתיות קורצווייל ליזהר, היא נרקיסיזם, השתקעות בתוך מי-אפסיים של אגו והתאהבות עצמית מנוונת. זה מה שקרה ליזהר. אבל אדף לא נמצא בכלל בליגה של גנסין, יזהר או ברמה. שכן, מעבר ללשון גבוהה מחויב הסופר באותן מחויבויות רגילות: תיאורים אמינים, עלילה מעניינת, גיבורים חיים וממשיים, מתחים פסיכולוגיים שלא לומר קידוחי עומק בתוך ההוויה. הריאליזם המתפייט של אדף לא עומד בסטנדרטים הבסיסיים ביותר וההתפייטות לא מושיעה אותו, בדיוק להפך, בעזרתה מנסה אדף לכסות על ערוותו ללא הועיל: "בדרך התברר לי שנפתלי עזרא יודע רבות עלי, הכיר את משפחתי, סיפורים טפלים מילדותי ונעורַי, החברים שקניתי לי ונשרו מעלי בשירות הצבאי, הציונים שהשגתי בבחינות הבגרות. הוא דיבר בשטף, כמעט בבולמוס, כאילו עשויות היו המלים שלו להחליש את צניחת השמש." (עמ' 12).
המילים שלו היו עשויות להחליש את צניחת השמש??? הקורא הממוצע יגרד במצחו. קורא מיומן כבר מבין לאן הדברים הולכים ואנחנו רק בעמוד 12. מבנה רעוע שכזה לא ניתן להדביק בלשון מקושטת. ולא ניתן להציל פרוזה שדופה במשחק שבו מאחדים מילים מסוימות – הטריקים הללו לא עובדים. התיאורים של אדף מלאים קלישאות, הדיאלוגים גנריים לגמרי, כמו לקוחים מתסריט חבוט של אופרת סבון נצחית. השטחיות זועקת לשמים וההתפלפלויות הפתטיות באזכורי ויטגנשטיין מעוררי גיחוך כמו גם דמותה של שושנה לסרי (שלמדה פילוסופיה!), שנעה ממש באותם מעגלים מהם לא מצליח להחלץ שמעון אדף עצמו: קרתניותן של עיירות דרומיות מסוימות המוכרות לו כל-כך, המוכרות לנו כל-כך, קרתניות שמגיעה עד המסע למקסיקו ועד בכלל.
כדי לעבד את כל זה לספרות בעלת משמעות וערך דרוש כישרון. ואולם, הכישרון של אדף לא נמצא כאן, לאדף יש רגישות לשונית וכישרון שהוביל אותו לכתיבת שירים לא רעים בחלקם. הפרוזה שלו נראית כמו מתיחה לאין קץ של השירים – זה לא עובד. רפורטז'ה זה לא ספרות. גרוע מכך: אי-אפשר לשתול כל מיני רעיונות מוכרים מספרות מדע בדיוני על כל מיני מכונות מסתוריות בהן כבולים אלים אוגריתיים בתוך רומן ריאליסטי על צעירים בדרום הארץ ועל זוגיות וכו' וכו', ולתבל הכול במיסטיקה וקונספירציה והמלחמה בעזה ומה לא. אדף טועה לחשוב שרומן זה משהו שזורקים לתוכו כל מה שרוצים, מערבבים טוב טוב ויוצא רומן. "הכותב הג'ינג'י" – כך מכנה אדף את עצמו ברומן – מוכרח להתפכח. אבל כל זה לא מעניין את יגאל שוורץ והמערך השלם שבנה סביב אדף באוניברסיטת בן-גוריון, שכל כולו נועד למכור לנו ובעיקר ולועדות הפרסים את שמעון אדף בתור "הסופר הישראלי החשוב ביותר בזמננו". בכך הוא עושה עוול לאדף ועוול לספרות העברית. חבורה חמורה ומצומצמת של קוראים מיומנים יודעים. כל החשבון עדיין לא נגמר.