על ספר השירים החדש של אסתָּר שמיר "פִּתקי מלחמה"

אסתר שמיר הייתה תמיד הרבה יותר מזמרת מבצעת בלבד. היא אמנית יוצרת, חושבת, אמיצה ומגיבה לסובב אותה. אין בה המורא המאפיין זמרים ואמני במה שכל אשר הם חושקים הן מחיאות הכפיים, שלמונים והיות במרכז. לכן ככל שרבּו שנות הקריירה שלה היא נעה, לצערי, אל שולי השיח האמנותי; אבל, לשמחתי, נשארה מאוד אותנטית.

צד רוחני חזק מאפיין את כל מעשיה האמנותיים ושיאו מחוץ למעשה האמנות גרידא כאשר המציאה שיטה בשם "קול הרוח" (על יכולתו של הקול לרפא), בעקבות היותה נטורופתית. אתם אולי זוכרים אותה כזמרת צעירה מ"ויוֹיוֹ גם" בלהקת הנח"ל וכמובן מן השיר הסינגואלרי הנהדר שכתבה לו את מילותיו ואפרים שמיר הלחין "עברתי רק כדי לראות", אבל היא הרבה יותר משתי האנקדוטות האמנותיות האלה שלה בתחילת הקריירה.

היא זכורה גם לאוהבי הזמר הישראלי כסינגר-סונגרייטר, בעיקר מילים אך גם מוסיקה, בועטת ומקורית, חלוצית ונשית, בעיקר בצד הרוקיסטי-פמיניסטי עם אלבומים ששירֵי הנושא שלהם זכורים כמו "במקום הכי נמוך בתל אביב" ו"קלף חזק". באמצע שנות השמונים היא החלה לפרסם גם ספרי שירה.

מידת המעורבות הפוליטית-חברתית שלה, הדבר ממש נוגע לה בַּבּשר, בולטת מאוד בספר השירים הרביעי שלה ושמו של הספר אומר הכול "פִּתקי מלחמה". הספר, כשמו כן הוא, אלה פתקים קצרים מכתמיים שכתבה לעצמה ולנו בעקבות טבח שבעה באוקטובר ומלחמת עזה שבאה בעקבותיו. היא נוקטת צד ברור האהוב עליי ביותר. היא נגד ממשלת הדמים ושלטונו העריץ והנוקשה של בנימין נתניהו. היא אחד האמנים הראשונים שאמרו בריש גלי שההנהגה הציונית העכשווית מפקירה את החטופים.

הנה שניים קצרים שכאלה. האחד מורה על הציניות של ההנהגה והוא חד-פואנטה, ואילו האחֵר רגיש ולירי ביותר. הראשון כותרתו מתחברת לשורה הראשונה שלו הוא נקרא "לא לשווא": "שרנו. מחינו. הצגנו. מיצגנו. / צעקנו. צעדנו. התאהלנו. / חסמנו. התרענו. בכינו. / צרחנו. / וסוף-סוף / משפצים את הבריכה / של ראש הממשלה". השני המצמרר נקרא "זמן קפוא": "יום אחד יגיע שמונה באוקטובר / וניחלץ ממלתעות השבעה. / לחבק את חטופינו שכבר חזרו, / להתאבל על מתינו הרבים / מלהכיל. // ואז / כשיחלפו עוד ימים רבים, / יגיע תשעה באוקטובר / מעונן, אבל טיפה רגיל".

הכּאב הנורא והאינטימי ומידת המעורבות עולים וצפים מייד בפתקי השיר שלפנינו. שמיר מאוד ממוקדת, לא תזיז אותה, כמה טוב שיש עוד אמנים מעורבים המגויסים לטוב שכמותה. יפה עשתה ההוצאה של המשורר שוקי גוטמן "אשכּולות פואטיקה" שהביאה לצד כל שיר את הפתק בכתב ידה של המשוררת. זה נותן מֵמד אינטימי ואותנטי למהלך החברתי-פוליטי-אמנותי של שמיר, והיא שוב מוכיחה לנו שכאשר המטרות צודקות בעיני האמן, אין טעם להתחבא בתוך סלאלום של "אמנות לשם אמנות" או אסקפּיזם ויש לומר את הדברים ללא כָּחָל וְשָׂרָק.

לפנינו אפוא שירה יומנית חזקה, נוקבת, חלקה פזמונית, שהרי זה צור מחצבתה של שמיר, וחלקה מינימאליסטית, ישירה ודיבורית מבית מדרשו של נתן זך ושירת שנות החמישים והשישים, דהיינו שירת הרגש המאופק והמתפרץ. על הרצף השירי היומני כותבת שמיר פתיחתָא שכזאת:

"ב-28 באוקטובר 2023 התחלתי לכתוב כמעט מדי יום בכתב ידי פִּתקי-שיר ושלחתי אותם מייד לרשת כשליחי ליבי. פתקי השיר מהדהדים את תחושת הכּאב, הבעתה, התסכול והזעם שפרצו ממני בזמן המלחמה, ומנסים לתת קול למי שאינו יכול לבטאם. הם מייחלים לריפוי ולהחלמה בתקופה הקשה ביותר שידעה ארצנו, כשהחטופים בעזה, חיילינו נופלים, ואנחנו משוסעים, מוסתים זה בזה ומפולגים. כעבור שנה אני מחזיקה בידי כעין יומן רגשות מלחמה בנוי פתקים-פתקים. זאת מנחת אהבה ממני לעמי האמיץ, הכּאוב והמיוסר, המייחל לבנות את עצמו מחדש. פתקי השיר האלה מובאים בספר בגרסתם המקורית, בסדר פרסומם הכרונולוגי, לצד השירים המודפסים. בתקווה לימים טובים, באהבה, אסתָּר".

את התסכּול למול המצב והמחדל מיטיבה להעביר שמיר בשיר הקצר והפשוט הבא שיש בו יסוד נאיבי, סימטרי, מתיילד וכובש לב. הוא נקרא "סופרוומן": "ובלילה / אני חולמת שאני סופרוומן – / נכנסת למנהרות מתחת לאדמה, / מוציאה את הילדים אחד-אחד / עם כל המבוגרים שסביבם. // ובבוקר, כשהם עדיין לא כאן, / אני משננת את שמותיהם / אחד-אחד / שלא אשכח אף אחד מאחור / בַּלילה".

כל זה קוֹשְׁט אִמרֵי אמת, ובכל זאת הייתי מדלל קצת את פִּתקי המלחמה הללו בכעשרים אחוז עד שליש כדי שיהיה כאן ספר שירים חזק יותר. זה שיקול עריכה. האם לפרסם הכול על פני הרצף כדי ליצור תיעוד יומני אותנטי בשיר, או לברור ולבחור. לדעתי אפשר היה להוריד שירים חלשים יותר ושירים חוזרים באופנים שונים ואז לספר היו פחות בטנים רכות והוא היה יותר מושלם ופוצע, כי הרי זאת מטרתו הסופית: להיות אגרוף בַּבּטן לקוראים הרגישים. עם זאת, עדיין, זה ספר ראוי ביותר לקריאה בכלל ובתקופה הזאת בפרט.

הבה נקווה כולנו שהארץ הזאת והמדינה הדווּיה שבתוכה תדע לקום מאֶבלהּ ולא יתקיים בנו הנאמר באופן פוצע בפזמון הנודע של אסתר שמיר "אמצע ספטמבר", במקרה הזה המילים והמנגינה שלה, שמבצעת באופן נפלא הזמרת גלי עטרי:

"השנה מתחילה באמצע ספטמבר / בזעם עצום וגובֵר / רוחות סוערות לוחמות על כל עֵבֶר / החורף מֵמית וקוצר // אומרים שסוף העולם מתקרב / בלילות החשֵׁכה גוברת / כל הקיץ הרקיע היה אדום מכְּאב / מתחתיו האדמה בוערת // ובינינו נכנס שיגעון ויוצא / החיים משטים גם בנו / מחפש בי את השקט אבל לא מוצא / לאן זה מוביל אותנו // השנה מתחילה באמצע ספטמבר / החורף קשה מכול / כל שירַי נמלטים הרחק מקַו האש / אולי הם לא רוצים לסבּול // אומרים שסוף העולם מתקרב / בלילות החשֵׁכה גוברת / כל הקיץ הרקיע היה אדום מכְּאב / מתחתיו האדמה בוערת".  

חשבתי בתחילה לצטט רק את חלקו של השיר, שני הבתים הראשונים, זה בהחלט מספיק כדי להמחיש; אבל אחר כך נמלכתי בדעתי. אני כל כך אוהב אותו, חשבתי לעצמי, אצטט את כולו. שאפּו – אסתָּר. את אמנית שאפשר ללמוד ממנה כיצד לחיות ולהיות אמן.

פִּתקי מלחמה, אסתָּר שמיר, עורך ראשי: שוקי גוטמן, עריכת לשון וניקוד: גילת עירון-בהר, ציור הכריכה: אסתָּר שמיר, צילום פורטרט: שרון אדלר, אשכולות פואטיקה, 146 עמודים, 74 שקלים