[על אורה מנשה, חתול עובר ושב, הוצאת טוטם 2024]

הנובלה של אורה מנשה "חתול עובר ושב" מהווה תרומה חשובה לז'אנר מוזנח למדי בספרות העברית: הרומן הפארודי או הסאטירי. מאז יצירת המופת של יוסף פרל "מגלה טמירין" שהופיעה ב-1819 וחשפה את השכלתם המדומה של החסידים לא הופיעו המון יצירות פארודיות בעברית. "פרקים של ספר המדינה" של עגנון היא אולי התחנה המשמעותית הבאה ואחריה אנחנו כבר מגיעים לחנוך לוין, לאלי שרייבר (חתולי) ואולי גם למשה פינטו, שקובץ סיפוריו המשורר הלאומי מ-2002 היווה אף הוא תרומה לז'אנר המוזנח והנדיר הזה בעברית. שהרי לא חסרות לנו דוגמאות מספרות העולם בעידן המודרני החל, אולי, ממכתבים של אנשים חשוכים (Epistolae obscurorum virorum) – פארודיה נפלאה מהמאה ה-16 על הסגנון הסכולסטי, עבור דרך רבלה, לורנס סטרן ועד בוריס ויאן – אם למנות כמה מהשמות הבולטים ביותר בתחום. נציין רק שהפארודיה והסאטירה היו כמובן מוכרות לעתיקים ודוגמאות לכך מצויות גם בספרות היוונית וגם בספרות הרומית והדברים ידועים.
הנובלה שלפנינו נחלקת ל-26 פרקי סטקטו קצרים המעניקים קצב מהיר לעלילה הקופצנית והחיננית שאיננה מחוייבת כלל לאיזשהם כללים של לוגיקה. הגיבורים בנובלה נכנסים ויוצאים באנונימיות יחסית, "הזקן", "הקוסמטיקאית", "האיש עם העגלה", וישנן גם כמה זקנות עם שמות לא שיגרתיים ומומצאים כמו "פיקציה" או "אילוזיה", וגם זקנות בלי שמות, אלה גיבורים מזדמנים, עוברים ושבים. מעל כולם מרחפת דמותו של החתול הג'ינג'י, חתול ג'ינג'י פרדיגמטי ומוחשי מאוד כאחד.
יש משהו עירוני מאוד, תל-אביבי מאוד, ספונטני, בנובלה שמתמקדת בכמה נקודות עירוניות טיפוסיות: בניין מגורים שכונתי שנע בין הזנחה, הרס והתחדשות, בית קפה הדומה בכל לבתי קפה אחרים, ספסל בשדרה. הגיבורים עריריים, זקנים, מוזנחים ונובלים, דומים בכל לסביבתם החיצונית המתפוררת והבלתי מתחדשת בעליל. אווירת מועקה כבדה כזאת שמזכירה יום קיץ חם בתל-אביב בשעות הצוהריים היתה עלולה למוטט את הנובלה כליל אלמלא הרוח הפארודית השורה בין דפיו. למעשה הקונטרס המכוון הזה הוא מקור לרגעי הומור רבים בנובלה, הנה דוגמא אופיינית: "האישה היתה ערירית, ואף שהשכנים היו סקרנים, איש לא ביקר אצלה. היא הגיעה לפני שנים רבות מאזור גיאוגרפי לא ידוע, ומאז התבצרה בדירתה. אפילו שכנות חטטניות שידעו הכול על כולם, לא הצליחו לאסוף ולו פירור מידע על אודותיה." (ע' 138).
לאורה מנשה יש טכניקה מעניינת: היא מתחילה מהנקודה הבודדת, גיבור ערירי בסיטואציה מסויימת, ומחברת אותו בקווים קלילים לעוד נקודות עריריות, אבל החיבורים לא שלמים, ותמיד "כמה דרמות מתחוללות כאן לאחרונה, באמת" (ע' 151), כלומר דרמות קטנות, לא חשובות, מקריות, שמחסלות את הגיבורים ולא מותירות מהם דבר. האפשרויות הגרועות ביותר תמיד מתממשות. זאת אולי התמה הרצינית ביותר בנובלה: חיינו הם רצף של דרמות זניחות, פתטיות אבל גם הרסניות. הנה כי כן מייד לאחר שהתוודענו לחתול הג'ינג'י שנזרק מחצר הבניין שבו עמדה להתחולל התחדשות עירונית ונאסף בידי הקוסמטיקאית הרחמניה ומובל אחר כבוד לבדיקה ווטרינרית, אנחנו מגלים שטן עם חלוק לבן: "הווטרינר משך בכתפו, "עוד חתול רחוב מזדקן," קבע. "איזה תועלת יש באחד כזה? יש לי כאן סטוק גדול של חומר הרדמה שבקרוב יפוג תוקפו, בואי נגמור עם זה עכשיו." הוא קרץ לקוסמטיקאית." (ע' 24). ועוד לפני שהספקנו להתאושש מתחוללת בגידה נוספת: "כן, אני מוכנה," לחשה." (שם).
אבל אורה מנשה לא מוכנה לאפשר לחתול המאגי שלה למות סתם ככה. כמו בסיפורי זן קלאסיים היא מפצלת את הסוף למספר אפשרויות, במהלכן, למשל, החתול פוצח בהרצאה על תולדות האנושות, או שהווטרינר והקוסמטיקאית הולכים לאכול יחד שווארמה ומותירים את החתול לבדו וזה פותח בהרצאה לפני חלל ריק, או שהחתול מוצא את עצמו בתוך הניסוי הידוע של שרדינגר שבו נוצרים תנאים שבהם לחתול יש הסתברות של 50% לחיות או למות.
לפחות שתי טראומות מוחשיות מאוד מטילות את צילן הברור על העלילה: האחת, תמ"א 38, התוכנית המוכרת להתחדשות עירונית במתכונת של הריסה ובניה מחדש של בנייני מגורים, והשנייה, תקופת הסגרים של מגפת הקורונה. אלה טראומות ריאליסטיות מאוד שמזמינות אינסוף מצבים קומיים, מגוחכים, פתטיים. והמצבים בנובלה נעשים תיאטרלים, מתחוללת בהם תחושה של משחק, של הצגה, כל אחד משחק את התפקיד שלו בעלילה או בחיים. ובמשחק הזה בכל זאת יש משהו ייחודי, סיפור מיוחד: "הספסל השייך לזקנה ולחתול נותר ריק. אומנם, היה מזמין את הציבור הרחב להתנחם עליו ולו לזמן מועט מקרני השמש הקופחת, תוך כדי רמזים להעניק צל ומרגוע לכל דורש. ואכן באו זקנות אחרות וניסו לשווא לאייש את הספסל המיותם. הגיעו גם חתולים אחרים ונמרחו על פניו, כמו שחתולים יודעים מאז היותם גורים. אך הקסם פג זה מכבר. כלומר, לא התקיים מפגש נוסף על הספסל במקום הקסום הזה, הגם שמפגש כזה יכול היה להעניק אי של יציבות בעולם הראוותני של תנועה ותזוזה מתמדת. יתרה מזו, אף זקנה לא השכילה להיכנס לנעליה המרופטות של הזקנה ההיא, האהובה, ושום חתול לא הצליח להיות דומה אפילו במקצת לחתול ההוא, הג'ינג'י, האוהב." (עע' 119-118). מתברר שגם בתוך החד-גוניות חסרת העניין והייחוד בעיר של אינסוף ספסלים ושדרות, חתולים וזקנות, יש איזה קסם מיוחד שנקשר לזקנה אחת ולחתול אחד על ספסל אחד.
ההצגה מגיעה לשיאה בפרק 21 שבו מבקר החתול בחנות תחפושות ומגלה להפתעתו את כל גיבורי הנובלה: "על הקולבים, אל מול עיניו המשתאות, ראה תחפושות של אלה שהכיר ושל אלה שהכירו אותו. הנה האיש עם תמי העגלה, והנה תחפושת של פיקציה וגם של אילוזיה קורצות לו, ושל הזקן מהקומה העליונה, ושל בעל חנות הפרחים, ושל האישה הזקנה מהספסל בגינה, ושל אשת הסחלבים, והסופרת גם היא כאן, והנה התחפושת הלא מושכת של החתול השחור, שאליה מוצמדת בחוזקה בסיכות ביטחון חבורת עלובי החיים שסביבו." (עע' 153-152). בסופו של דבר מוצא החתול תחפושת של חתול ג'ינג'י, כלומר של עצמו, ויוצא מהחנות מחופש לעצמו.
לנוכח מבול של יצירות ספרות יומרניות ומלאות פתוס ורצינות עצמית אך חסרות כיסוי ניצבת הנובלה התל-אביבית של אורה מנשה: מתוחה ועירנית וגם נינוחה ומחוייכת, מתכון יעיל בפני הקיץ שבפתח.