טְבִילָה

קְוֻצּוֹת עֲנָנִים הִסְתַּבְּכוּ

מִתְפַּתְּלוֹת

בַּתְּכֵלֶת,

וַאֲנִי

שֶׁכָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת, כָּל כָּךְ זוֹכֶרֶת נַעֲנֵיתִי

תְּפִלָּה.

שׁוֹפָרוֹת שֶׁבִּי הִפִּילוּ חוֹמָה

וְשׁוּב אֲנִי יַלְדָּה

וְאַבָּא

מְקַבְּלִים שָׁנָה חֲדָשָׁה.

לֹא בְּכָל יוֹם נוֹפֶלֶת יְרִיחוֹ, נוֹשֶׁבֶת כָּךְ

שְׁתִיקָה,

וְאִם שְׂפָתַי מְלַחֲשׁוֹת עַכְשָׁיו זֶה רַק אוֹמֵר.

רוּחַ גְּדוֹלָה הָיְתָה שָׁם, וְאָרוֹן

נִפְתַּח.

הָיִיתִי טְבִילָה

מְחִילָה

גַּם יוֹנִים שֵֶׁבַּכִּכָּר יוֹדְעוֹת שֶׁכְּבָר אֱלוּל

אַף עַל פִּי שֶׁרָצוֹת כָּמוֹנוּ

לְחַפֵּשׂ דַּרְכֵּי

פֵּרוּרִים.

מַשֶּׁהוּ בַּאֲוִויר עוֹמֵד,

וּבַיִת, גַּגּוֹת שֶׁהָיוּ לְשׁוֹבָךְ, שוּלֵי כְּבָסִים בֶּחָצֵר, כֻּלָּם לֹא

חָשׁוּב.

כְּנָפַיִם שֶׁלָּהֶן שֶׁלָּנוּ חֲבוּטוֹת מְבַקְּשׁוֹת אֵל,

מְחִילָה