על המנהג להתנצל בפני הקוראים (בבחינת "גילוי נאות") ולהודות באיזו קירבה אל נושאה של מסה ביקורתית קצרה זאת אפשר לפסוח: שיתנצלו כל אלה המתקראים "עורכים ספרותיים" או "מבקרי ספרות" בימינו על חוסר יכולתם המשווע להבחין בין שירה אמיתית לבין גבבה וגיבובי מלים. כותב שורות אלה גאה בחברותו עם אריק אלף, גאה על ההזדמנות לבחון שירה משוכללת זאת המתגבשת בתוך הבית, קרי בכתב העת "עמדה" ובהוצאת "עמדה חדשה".
אריק אלף מניח לפתחם של קוראי שירה עברית עכשווית שלושה ספרים חדשים שהופיעו בדפוס בו-זמנית: "ביום ראשון בבוקר מתה אשתי" (הוצאת "עמדה חדשה" 2023); "מאדים המסתורי" (הוצאת "עמדה חדשה" 2023); "גבר תחת השפעה" (הוצאת "עמדה חדשה" 2023). מדובר למעשה במהלך טכסטואלי אחד, ברצף פואטי אחד שנחלק לשלושה ספרים עצמאיים אבל מהווה חטיבה אחת. למי שעוקב אחר התפתחות שירתו של אריק אלף בשנים האחרונות הרי שפרסום הספרים הללו מהווה שיא של הצטללות והתגבשות שהלכו ונבנו בהדרגה. דומה ששני יסודות מרכזיים בפואטיקה של אריק אלף מגיעים כאן לאיזון מושלם: הפרגמנטריות האקראית מחד והאקספרסיביות הרגשית מאידך, כאשר יסוד שלישי, המינימליזם, נסוג אל הרקע שהרי אריק אלף ביסודו איננו משורר מינימליסטי, והמינימליזם אצלו היה יותר מכל תחנה חשובה בדרך לאיזון בין שני היסודות הנ"ל.
מזה זמן מה (לפחות מאז 2012 ועם פרסומם של הספרים "אריק א. במעבה המגמות הסותרות" (הוצאת "הבלוט" בשיתוף "עמדה") ו-"מטאפיזיקה של השירה" (הוצאת "עמדה" בשיתוף "כרמל") שאריק אלף (ולסירוגין גם אריק א.) הוריד את הכפפות בכל מה שנוגע לשירה מסוגננת והוא חותר לגיבושו של נוסח ישיר ובלתי אמצעי שבו, כך נדמה, החיים עצמם מתערבבים עם הכתיבה. הדברים שבשירה גוברים על השירה שבדברים בניסוחו החד של אבות ישורון. זהו כמובן מהלך פואטי מובהק שחותר נגד "השירה" בנוסח מאובן ושיגרתי וצפוי השגור כל-כך במקומותינו עד שאפילו קוראים מיומנים עשויים ליפול בפח. אריק אלף בוחן בשנים האחרונות את גבולות השפה השירית, את גבולות השירה עצמה, הוא מנסח מניפסטים ומקים תנועות שירה חתרניות ואוונגרדיות שמאיימות על "סדר השירה הקיים והממוסד", כלומר מאיימות על אורח החיים השגרתי והנינוח המכסה על אמת של הרי געש מבעבעים סנטימטרים ספורים מפני השטח רק שאיש אינו מבחין בהם. מבחינה זאת מציב אריק אלף מראָה מול המציאות המתגמדת של השירה העברית ומאפשר אותו סוג של הערכה עצמית עליו דיבר ברנר במסתו הידועה.
המהלך הפואטי החשוב הזה כלל הצטמצמות נושאית והתמקדות נזירית בארבעה אובייקטים עיקריים: אהבה, שירה, אני, את. זוהי מעין התבצרות בקו ביצורים אחרון לפני חורבן מוחלט. התבצרות בעלת יופי נדיר שבה אין מקום לשום עודפות תמטית, ל"שירה שבדברים", כי זה זמן אמת עכשיו, זמן גבולות של מה שירה ומה לא, אמת מול שקר, גבולות שהיטשטשו לגמרי בחיינו אבל בלעדיהם אין משמעות לשום דבר. לכן אין כמעט דימויים בפואטיקה הזאת כי הדימויים נשחקו יחד עם כל הנוסח המקובל של "השירה"; במקומם יש זהויות, אסימילציות, וכך אהבה היא שירה היא אני היא את וזהו, ומעבר לזה יש רק פרגמנטריות, שברים, אקראיות ורגש.
אולם דרך הפרגמנטריות והאקראיות נכנסים המון חומרים מקריים אל תוך הטכסט, הם נבחשים ביחד עד שנוצרת דינמיקה אסוציאטיבית שמובילה ממצב מלים אל מצב שירה, כלומר נבחן כל הזמן המעבר מצירופי מלים אקראיים אל שירה, אל חיכוך בין מלים שיוצר לפתע זיק מסתורי לא צפוי, כמעט לא מתוכנן, ככה ביד נעלמת מוביל אריק אלף גדודים של מלים אקראיות ממצב מלים למצב שירה וחוזר חלילה. זהו שיעור על מהות השפה, על מהות המלים ועל מהות השירה. אריק אלף חוזר למצב צבירה אפס אחרי שכל העמדות הפואטיות הקודמות נשחקו עד דק, איבדו כל תוקף או אמינות, ניתקו לגמרי כל מגע וקשר עם המציאות. לכן המציאות היא מזימה שטנית (ראו אריק א., התנועה של השירה, "המציאות היא מזימה שטנית", הוצאת "עמדה חדשה" בשיתוף "כרמל", 2017), זה מה שקרה לשירה התיקנית, הממוסדת, שירתם של אלה הכותבים "שירה" כמצוות אנשים מלומדה, שזה ההפך הגמור משירה אמיתית שנכתבת מתוך מחנק קיומי, כשתער מונח על הצוואר, כשאין ברירה, שירתם של הרעבים מאוד בנפשם (ראו אריק א., "מפת המכורה האהובה", הוצאת "הבלוט" בשיתוף "כן, הינשוף", 2001). במציאות שבה השקרי והאמיתי אינם מובחנים אלא מעורבבים זה בזה כמעט עד ללא הכר, השירה, האמת הצרופה, כמו האהבה, הרגש הטהור, לא יכולות להתקיים. הסיכוי שלהן להתקיים, כלומר הסיכוי שלנו לקיום בעל משמעות במציאות שהיא מזימה שטנית, תלוי בכך שנדע לבודד את הרגע שבו המלים הופכות לשירה, הרגע שבו האהבה נוגעת בנו, מציפה אותנו. אריק אלף מתמקד בניסיון לבודד את הרגעים האלו שבהם, ורק בהם, לפתע, נוצרת שירה, לפתע מגיעה האהבה, כי רק ככה ניתן להמשיך. לכן לפעמים הטכסטים שפרסם אריק אלף בשנים האחרונות מנוקדים ולפעמים לא, הם נכתבים בשורות ארוכות כמו פרוזה לפעמים, לפעמים שורות קצוצות, עם ובלי מספרים, מספרים עוקבים ולא עוקבים, אחורה וקדימה, כי כאן בוחנים את גבולות השפה, גבולות המלים וגבולות השירה. זאת למעשה מעבדת ניסויים של משורר משוכלל מאוד שיצא למשימה לא פשוטה: להציל את השירה מעצמה, ולהציל אותנו מהשקר, מאחיזת העיניים, מהמציאות שהיא מזימה שטנית.
שלושת הספרים החדשים מביאים כאמור את כל המרכיבים הפואטיים הללו לשיא. מדובר בטכסט אחד שעוסק במות האהובה והעיסוק הזה נעשה בצורה חשופה, בלתי אמצעית, ללא פשרות, שירה כצורך מזוקק, אין כאן כיסויי סגנון, יש כאן התמודדות ישירה עם מוות באמצע החיים, עם מוות של היקרה מכל, התמודדות קונקרטית ומוחשית מאוד, ריאלית ויומיומית, התמודדות שאינה מרפה אף רגע: "ביום ראשון נגעתי בך/ביום ראשון נגעתי בגופה קרה/ביום ראשון שמש לא זרחה/ביום ראשון איפה אני איפה את/לא ידעתי ביום ראשון ולא יודע היום/מלים ביום ראשון לא פצו/יום אחד עוד אפציע/בראשון התאלמנתי/נאלמתי" ("ביום ראשון", עמ' 21); "אני עם עצמי בחדרי/עם עצמי מול הקיר/עצמי זה עולמי/לבדי בעולם והקיר מולי/בלילות הקיץ החמים עם עצמי וכוכבים מתנוצצים/אתך ושקט נוראי/שקט של לילות אפלים" (שם, עמ' 25).
אולם גם ההתמודדות עם הקושי העצום הזה, עם חורבן טוטלי, איננו מסיט את אריק אלף מהצורך לבחון את גבולות השפה והשירה, גבולות הרגש והתרמית, צורך שהוא צו השעה ושנעשה חלק מהפואטיקה החדישה שפיתח. הבחינה הזאת מתקיימת למשל בהצבעה על מִנְעָד לשוני הנע בין לשון גבוהה וחגיגית המייצגת את הנוסח התיקני של השירה ובעיקר חושפת אותו בחולשתו וחוסר אחיזתו במציאות ובו-זמנית גם מעדכנת אותו: "מנפנף בכנפו השבורה/מכאוב של אהבה/על לחי שלי מאדימה//עכשיו אחרי שהלכת/נותרתי קיים ובדד//עדנים מתוהו מפציעים/קוראים לי מתדפקים על ליבי//עכשיו אחרי שהלכת/דמדומי עתידות מתבקעים//אל חיק מי אשפכה המיית ליבי" (שם, עמ' 44), לבין שילוב צירופים מהפזמון הפופולארי: "בלילות הקיץ החמים" (שם, עמ' 25); "במעגל נחוגה לא עוד" (שם, עמ' 50); "מתחת לסלע פורחת תוגה" (שם, עמ' 51); "מה איתי מה איתי" (שם, עמ' 53); "מתוק לו מתוק לו" (שם, עמ' 54); "הרוח והחושך ואני" (שם, עמ' 61). הצירופים המתנגנים הללו מוצבים בתוך הקשרים חדשים ומקבלים משמעויות חדשות, משמע הם עוברים טרנספורמציה ממצב פזמון למצב שירה: "הרוח והחושך וקצף שמחה את עקבותיך/הקצף והשקט ואני שאחרי לכתך" (שם, עמ' 61). בתוך כך נחשפים עוד ועוד רגעים של שירה: "מעתה אמור יש מוות בעולם/לאהוב או לא לאהוב/זאת השאלה/לצאת לא חמוש אל מול ים הייסורים/או בחשכה תמרונים מלוליים" (שם, עמ' 55). אמור מעתה: השירה מתקיימת לא בעודפות ספרותית ובלשון גבוהה וחגיגית מדי, וגם לא בפזמון המתנגן, אלא באיזה סדק צר בין שתי האפשרויות הללו, מתוך אינסוף אפשרויות אחרות.
אנחנו כמובן עושים עוול לטכסט השלם המתקיים בשלושת הספרים ולרציפות הנבנית שם בכך שאנחנו קוטעים ממנו שורות ונתחים ואולם אין דרך אחרת להדגים כמה מן העוצמות של הטכסט הזה: "המוות שוכב במיטה/הוא פיזי הוא אצילי/הוא מתחת לאדמה/הוא מסודר בחיים/הוא עולה השמימה/והוא עולה בדמים" ("מאדים", עמ' 21); "לפעמים כמו עכשיו בלילה/בין שירה לבין למות/אני בוחר לקום//בוקר זה לפעמים געגועים/זה לפעמים שקט כזה/כמו עכשיו//עדינות שלא תשוב/העדינות שלך" (שם, עמ' 32). אובדן טוטלי הוא הנושא היחידי כאן ואריק אלף עורך פעם אחר פעם התגוששויות מילוליות עם האובדן הזה שכולל זכרונות מתוקים מהאהובה אבל גם להבים בלב: "בעצמי לא אאמינה/נפשך כשמש עודנה מאירה//לא כבים הלהבים בליבי/עודני מאדים//ניצוץ כוכבי טרם התנסות/עוד בעיני" (שם, עמ' 54). השורות הללו מדגימות טרנספורמציות חשובות: ההתחלה היא חגיגית ארכאית עם "אאמינה" שנחרז במלעיל עם "מאירה", ומתאר את העבר המתוק; ההמשך הוא מעבר מהיר אל ההווה האכזרי בלשון ישירה ובו יש להבים בלב; הסיום מפתיע עם איזה ניצוץ של תקווה, אולם בשונה מהשמש המאירה כנפש האהובה כאן יש רק אור כוכבים בלילה.
הטכסט נחלק באופן קצת שונה בשלושת הספרים: "ביום ראשון" נחלק לכמה רצפים ארוכים ובהמשך לרצפים קצרים יותר, מעין שירים; "מאדים" הוא רצף אחד ללא חלוקה; "גבר" נחלק לשירים אבל החלוקה הזאת נקטעת ברצף אחד ארוך בסוף, "מחשבות אחרות. מחשבות אחרונות". ב"גבר" ניתן למצוא כמה מרגעי השיא של הרצף כולו, למשל רגעים בהם למרות הקושי הגדול חוזרים קצת דימויים והעיר תל אביב מתדפקת בשער: "תל אביב עולה באש כשאינך/במילותי האהבה עולה באש כשאינך//זה רק דימוי האש/זה רק דימוי שעולה באש//בחיים שלי אין עכשיו דימויים כשאינך/האני ההומה שלי עולה באש כשאינך/לילה נצחי יורד על עירי כשאינך//הסתיו שורף בלב/ככה סתם בערב" ("גבר", עמ' 27); "בדידותי היא כמו עיר ענקית/כמו תל אביב נגיד/אבל היא ריקה מגברים ונשים//יש לה טקסטורה של עור חלק ונפלא לבדידותי/אבודה כמו מוניקה ויטי ברחובות העיר/היא בעצמה ואני//הולכת לישון איתי/קמה איתי//במדבר האדום/יש לה לבדידותי" (שם, עמ' 16).
אריק אלף ממשיך לסמן גבולות עבור הסיכוי ששירה עברית אותנטית ובעלת משמעות תמשיך להיכתב ובו-זמנית הוא מדגים כיצד לכתוב שירה ממשית, רגשית, נוגעת, חושנית, שירת הרעבים מאוד בנפשם יכולה עדיין להיכתב גם בתנאים הבלתי אפשריים של ימינו. כל שנותר הוא שקוראי השירה העברית יאמצו שירה זאת אל ליבם. הנותרו קוראים כאלה?