[על יוסי עבאדי, מגדלים עלי מים. שירים 2024-2022]

קובץ השירים של יוסי עבאדי, מגדלים עלי מים. שירים 2024-2022 (הוצאת עמדה 2024) מערבב בעוצמה חומרים ביוגרפיים הנעוצים בנוף ובתחושות ומתיך אותם לתמונות חדות. במהלך הערבוב וההתכה קורים דברים מפתיעים כמו השורה בכותרת מאמר זה המגלמת את תנועת הדימיון הייחודית לשירה, "היא נרטבת באותיות של גשם", המזכירה לי את מעשה ההתכה הנפלא של שלמה אבן-גבירול בשירו "כתב סתיו", אחת מפסגות השירה העברית שבמהלכו הסתיו כותב "בדיו מטריו וברביביו… מכתב עלי גן מתכלת וארגמן". השיר של עבאדי פחות חגיגי, הוא מתאר קבצנית בגשם, בשכונה, ריאליה קשוחה שבמרכזה עוני ורעב. דומה שעבאדי נמשך למתח שבין המלים ומעשה הכתיבה מחד לריאליה קונקרטית מאידך: "איזה סוד/היא כותבת על/האדמה בהליכה יחפה,/מה מבליט את פניה,/דמעה שפצלה/חיריק נעוץ/בלחי". (ע' 27). "אותיות של גשם" ו"חיריק נעוץ בלחי" הם דימויים שמערבבים בין השפה למציאות קונקרטית, הם חותרים להתגבר על הפער שבין המלים והעולם. שהרי באמת אין זה מובן מאליו שהמלים המתקיימות ברמה אחת יתארו עולם ומציאות הקיימים ברמה אחרת. כבר בשלב הבסיסי ביותר הזה מתרחשת הפשטה של המציאות באמצעות המלים, וההפשטה הזאת, או אולי תהליך ההפשטה, מעסיק את עבאדי בחלק חשוב מהשירים שלפנינו.
עבאדי כמו מניח שקפים על הנופים שהוא מתאר, על הטעמים והמראות: "קטיף/חובזות,/טעימת/חמציצים,/שסק בצמרת עץ,/כבשה לבנה רובצת,/צופה בענן" (ע' 44). יש משהו שקוף בתיאור הזה, משהו נקי ומינימליסטי וחף מהתחכמות. כך גם בתיאור נוף תל-אביבי מוכר שהשתנה מאוד בשנים האחרונות: "בטרם/רב-קומות,/צריף מואר/לעת דמדומים,/העוברים/צופים/בביאליק/בסמטת/רחובות/פינסקר/טרומפלדור/בוקר אביב". (ע' 45). אולם אין לטעות: גם בתוך השקפים הללו מתחוללת אותה תנועת דימיון ייחודית כמו בשיר על אלומות השיבולים המתאר שיחה בין שיבולים שמסתיימת במלים "מליבי/עולה/הלחם" (ע' 48), כלומר שוב המתח שבין דימוי הלב לבין הלחם הקונקרטי.
מקום מיוחד בקובץ השירים הזה תופסים שירים על יפו במחזור מיוחד המוקדש לעיר. עבאדי הוא במיטבו כאן כי מורגש כיצד הנוף הספציפי הזה נוקש על זגוגיות עיניו: "פוער פה,/שפת סימנים/של דגים/עג'מים // ערב/יורד על/יער מים/לברוא/דג" (ע' 60). השיר הזה נקרא "דג עג'מי" והוא מערבב בצורה נפלאה את הערב היורד עם יער מים שכמו בורא דג, ערבוביה של דימויים שמזכירה קצת משורר יפואי נשכח, אלי בכר, שבסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה שחלפה בלט בשירים קצרים וחזקים עם דימויים פראיים, צבעוניים ומקוריים מאוד. עבאדי צריך ללמוד להשתחרר יותר בכתיבה שלו, לתת לדימויים להוביל אותו באף ולהיזהר מטון סנטימנטלי מדי. הוא צריך להיות יותר מודע לעוצמת התיאור המינימליסטי שלו. מתברר שאנחנו לא באמת זקוקים לשירת ההייקו היפאנית שבאה אלינו ממחוזות רחוקים מאוד וקנתה לה מעריצים וחקיינים רבים במחוזותינו בשנים האחרונות. מתברר שאפשר לשרטט באמינות רבה עולם שלם בכמה קווים: "סביב גופו/דגל עותומאני/כרוך // ילד/אדום/בשער // מעגלי/ריקוד/דרוישי // ברחוב/הוארד/בוסטרוס" (ע' 69). דומה שכל העושר הצבעוני של יפו מצוי בשיר המינימליסטי והתמציתי הזה.
לעבאדי יש ראיה פלסטית יחודית מאוד שמשתלבת היטב בנטיה הטבעית שלו למינימליזם תמציתי: "על ארבעה/עצי אלון/בשדרה/נצבים:/סטמצקי,/שטריכמן,/גרשוני,/קדישמן,/ארבעה/עמודים/ביצירה, /כקווים/כזויות/כצורות/כהרים/כקהל." (ע' 14).
בדרך כלל התוצאה היא שירים קצרים אולם במקרה של השיר "יד חמדה מושטת" למשל, שמתכתב עם שירה של זלדה "בצל האלה" העוסק באותו נושא, הרי שמדובר בשיר ארוך יחסית שמתאר קבצנית בשכונה (שיר שמתוכו לקוחה השורה בכותרת מאמר זה), אשר התבוננות מעמיקה יותר תגלה אצלה חמדה: "קמטי פניה רק/מוסיפים יופי בשיטוט/מסביב לפגם שיש/בו כדי להנות/מיד חמדה/מושטת/בנוף" (ע' 15). הניסיון לפענח את "חידת יפיה של/קבצנית" (ע' 18) הוא ניסיון לחדור בעד מה שגלוי ומובן מאליו כדי לגלות יופי נסתר, איזו אמת נחבאת בתוך הוויה של אחיזת עיניים וכיעור. עבאדי עושה בשיר הזה וגם בשירים אחרים שימוש מעניין בפזמונים פופולרים שכמו מעניקים איזו אוריינטציה לחתירה הזאת אחר יופי נסתר. במקרה של הקבצנית הרי שאנחנו נעים בין "גברת עם סלים" לבין "ים השיבולים", מיטלטלים כמותה בין עוני לבין רעב.
מרשימה יכולתו של עבאדי להניח שקף על שקף ולבחון את התוצאה. כך בשיר "ציור חושב" (עע' 23-22), הוא מתאר ציור נוף ואת מעורבותו במעשה הציור ("הייתי שותף/לסוד משיכת המכחול"), אבל גם את עצמו בתוך הנוף, את מעורבותו בנוף כחייל במלחמת יום הכיפורים ("מקלע יורה/בכתם/והורג/אותי // נתתי/שם/לארוע,/אוקטובר/שבעים/ושלוש"), כלומר הוא בגופו מצייר את הנוף תוך כדי תנועה בנוף: "נבלעת בתוך שכבת הצבע,/אסור היה לי לנטוש,/בזה הרגע היה עלי/להלחם להמשיך/ולהלחם". כך מסתיים השיר הזה, באיזו היבלעות מסתורית בתוך שכבת צבע שהיא נטישת המערכה הצבאית ונסיגה אל האסתטיקה של הציור. גם כאן ניכר המתח שכפי שכבר ראינו מעסיק את עבאדי, בין דימוי או ציור מחד לבין השיטוט בנוף עצמו מאידך ("חוט מחבר בין שדה הלחם ובין סיירת"), המתח שבין יצוגים של המציאות למציאות עצמה. כתמים ושכבות צבע קיימים במציאות אבל הם גם חלק מהשפה הויזואלית של הציור וקשה מאוד שלא להיזכר כאן בסרטו של קורוסאווה "חלומות", שבו "נבלע" תלמיד לאמנות בתוך שדה החמניות המוכר של ואן-גוך.
בסופו של דבר אבאדי הוא משורר מתבונן וקשוב, והוא במיטבו כשהוא מצוי באינטרקציה עם נוף שקרוב לו רגשית. אחד השירים השלמים בקובץ הזה הוא "אגרת ברכה לסיקסק: "צולל לנחיתה/כמעט על ראשי // מי הפכו/בני משק/ומי הפכו/בני בית // ומי הפכה/קערה על פיה/כמפקדת כנף/במעין יזרעאל // סיקסק/דק רגלים/מתופף בשימחת/גוזל שבקע" (ע' 30). תמצית הוויית הנוף הארצישראלי נושבת כאן וזה איננו הישג מבוטל.