"היא דלקה אל ההֱיוֹת"
[על שמעון אדף, אותו נהר, אותו נער]
הרומן החדש של שמעון אדף, אותו נהר, אותו נער(הוצאת קתרזיס 2025) סובל בדיוק מאותן מחלות ילדות, שנעשו ברבות השנים פתולוגיות כרוניות, המצויות בכל הטקסטים הקודמים שפרסם, הן בשירה והן בפרוזה, שהרי אדף כבר איננו אותו עלם חמודות מהמדבר המתחנן לפרסומים ראשונים בבמות כמו כתב העת "עכשיו" המיתולוגי בשנות התשעים המוקדמות של המאה שחלפה. ספרו הראשון, קובץ שירים עם שם יומרני, המונולוג של איקרוס, ראה אור בהוצאת גוונים בשנת 1997, כלומר אדף נמצא בתוך הסיפור כבר למעלה משלושים שנה. והסיפור הוא סיפור של הצלחה גדולה בכל מה שנוגע ליחסי ציבור, לבניית דימוי של איזה כישרון ספרותי יוצא דופן, סיפור שנרקח על-ידי אקדמאיים כושלים ומבקרים רעועים כניסים קלדרון למשל, והתקבל על-ידי עדר של עסקנים שממהר להעטיר על אדף כל כיבוד אפשרי וכל פרס ספרותי, כאילו באמת מדובר בכישרון יוצא דופן שאין לפגוע בכבודו באי-העטרתו בפרס כלשהו. אדף כבר הספיק לשמש עורך ראשי בהוצאת כתר (בלא להותיר חותם כלשהו) ולפרוש מתפקידו הרם רק כדי לקבל מינוי של קבע באוניברסיטת בן-גוריון, באגף המיוחד לכתיבה יוצרת שבמחלקה המדברית לספרות, וכבר התגלתה לפנינו המוטציה המדברית "פרופסור שמעון אדף". אבל, כאמור, מחלות הילדות בכתיבתו נותרו בעינן ונעשו מחלות כרוניות חשוכות מרפא.
אחת הסצנות האהובות עלי ביותר מתוך סרטו המופלא של אפרים קישון "תעלת בלאומילך" היא העימות בין השכנים הנזעמים שסובלים מרעש העבודות והחליטו לחבל במכונות המרעישות לבין השוטר שמנסה להבין על מה המהומה. בעיצומו של הדיאלוג בין הצדדים שואל השוטר: "אתם יודעים מֶה עשיתם?" "מֶה?" שואג לעברו מנהיג השכנים. "סָבּוֹטָזָ'ה" שואג השוטר. קישון חד כתער ויודע כיצד להעפיל אל לשון גבוהה, תקנית והיפר-תיקנית (מֶה) רק כדי לגלוש ולהתפלש בסלנג עסיסי (סָבּוֹטָזָ'ה). עודף ספרותיות היא מחלת ילדות כרונית ממנה סובל אדף מרגע הופעתו בספרות ועד הרומן שלפנינו. אדף עולה לגבהים אבל אין לו שליטה מלאה באמת בלשון, אוויר הגבהים מדולל החמצן של העברית הספרותית גורם לאדף סחרחורת שהרי יש כאן למעשה סתם התייפיפות והדברים אינם מאוזנים, לכן אנחנו מגיעים במהירות לצירופים נמהרים, מגוחכים ולא אמינים, שמובילים לגרפומניה צרופה כמו למשל בשורה המצוטטת בראש המאמר: "היא דלקה אל ההֱיוֹת", המופיעה בתחילת הרומן (ע' 35), כחלק מתיאור של בחורה בשם ישראלה שנאבקה בגשם וברוח. שיסבירו לנו השופטים העתידיים של הפרסים העתידיים שאדף יקבל בוודאות על הספר הנוכחי כמה חשובה השורה הזאת.
אדף הוא סופר יומרני מתחילת דרכו ועל-כך מעיד כאמור שם ספרו הראשון, המונולוג של איקרוס. שם הרומן החדש לא פחות יומרני, מעין אלוזיה גם לסיפור של נרקיסוס וגם לפרגמנט של הפילוסוף הפרה-סוקראטי היראקליטוס מאפסוס לפיו לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים – עדות לכך שהכל זורם ומשתנה בעולמנו כל הזמן. אדף לא יודע לאזן בין עברית ספרותית גבוהה וקפואה לעברית מדוברת חיה ונושמת. אני חושב בהקשר הזה על דליה רביקוביץ למשל, כמה אדף יכול היה ללמוד ממנה שהרי היא נטתה בתחילת דרכה אל עברית גבוהה אבל למדה מהר לאזן את הדברים כפי שהשורות שלה על נרקיס מעידות: "נרקיס אהב כל כך את עצמו./טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל." זה לא שרביקוביץ שכחה את העברית הגבוהה. היא למדה למזג אותה בתוך מבע יותר טבעי ואמין וזה מה שהציל אותה כמשוררת. כי זה בין השאר תפקידו של הסופר: להעביר את השפה הספרותית והגבוהה דרך הפריזמה של השפה המדוברת. אדף פשוט לא יודע לעשות את זה ולכן הפרוזה שלו מצוחצחת באופן חשוד, סובלת משומן ספרותי רווי, לא טבעית ולא אמינה, היא גדושה מדי מחד וריקה מדי מאידך ואין כאן סתירה. כי אצל אדף לא פשוט "מספרים מעשייה" אלא "שוטחים" אותה (ע' 48), כמה נמלצוּת ומלאכוּתיות וגמלוניוּת לשונית יש כאן וכמעט בכל פינה בספר שלפנינו.
הרומן כתוב בגוף ראשון ומתעד קטעי זכרונות מעברו של המחבר המשתלבים ונשזרים בזמנים שונים ומתמקדים באירועים משמעותיים שונים כגון נפילת אימו של המחבר ואישפוזה ובעיקר בניסיונותיו לרקום יחסים עם אותה ישראלה שכבר נזכרה. קשה שלא להבחין ביסודות אוטוביוגרפים בתיאוריו של אדף (למשל ההתייחסויות לעצמו כא-מיני), שכל-כך נזהר ומקפיד להיצמד לסגנונו הספרותי עד שיוצאים לו צירופים עילגים כגון "הבטחתי אותה" המאולץ במקום "הבטחתי לה" הטבעי. דומה שהמודל של אדף הוא משהו ברוח הפְּרוּסְטִית של בעיקבות הזמן האבוד, יצירה מונומנטלית וחד-פעמית שאיננה ניתנת לחיקוי. ואחד הסיכונים בהפיכתה למודל הוא בדיוק מה ששין אומר למחבר בזמן שירותם הצבאי: "זה הסיפור הכי חסר פואנטה ששמעתי" (ע' 391). המחבר וקוראיו הולכים לאיבוד בסבך של אינסוף פרטים טפלים ואקראיים המתוארים כאמור בלשון ספרותית גבוהה ומופרכת. מאחר ואדף איננו לחלוטין חסר כל כישרון או רגישות ישנם מידי פעם גם דימויים או תיאורים מוצלחים, הבעיה היא שלאורך כל הרומן מתלווה הרגשה שאדף מנסה להמם אותנו בדימויים מבריקים כמעט בכל שורה, והמאמץ הזה ניכר, וגרוע מכך, בדרך כלל הוא אינו צולח.
אבל הדברים נעשים גרועים בהרבה כי לפתע פתאום, ממש משום מקום, באמצע הרומן ההזוי הזה שעד עכשיו הכיל מקטעי זכרונות בלשון מתייפיפת אבל שמר על כללי הריאליזם, אנחנו נחשפים לניסיונות פתטיים לחרוג מהריאליזם, בהתחלה כנראה בצורה של חלום: "בהבלח התבהר לי ששין והשוער נרקחו מאותו נער אדמוני. שין העלה בשר והתרחב ואילו השוער כחש ונמתח לגובה." (ע' 555). מדובר בשוער בית חולים, בעיצומו של מסע הזוי אל בית חולים שעורכים המחבר ושין. מכאן ממריא אדף אל מחוזות המדע הבדיוני ומתאר הליך תחזוקה מגוחך של ניקוז עיניים (בעזרת שקעי בינות מלאכותיות) לקראת החלפתן העתידית בדגם מתקדם יותר. מכאן והלאה אנחנו כבר גולשים במסלול חד אל גרפומניה צרופה. אירוע הענקת פרס ספרותי מצטרף למעבורת חלוצים למערכת שמש לא נחקרת (ע' 575), הכל נמזג לרקיחה גרפומנית כשרה למהדרין. ואז חוזרים לריאליזם כאילו דבר לא קרה והמחבר מחדש את מאמציו למצוא עבודה ברחבי תל-אביב של מטה. כי גם הניסיונות המצחיקים לטשטש פרטים קונקרטיים מהשליש הראשון של הרומן התחלפו להם באחת בהיפר-ריאליזם קונקרטי מאוד. אדף מתבל את התמהיל בהתייחסויות נדושות לעולם הספרות, פרסים ומבקרים, למה לא, הכל הולך. הרי שחקן כל-כך מצליח בעסקנות הספרותית שזוכה בכל פרס ספרותי יכול להרשות לעצמו לצחוק על העסקנות עצמה, למה לא? ויש לנו ברקיחה גם קצת תלמוד ורש"י, צימוקים ושקדים, כי אדף הוא חנפן בלתי נלאה והרומן מסתיים בהבלחות מן המקורות.
אפשר, במקרה של אדף, לחזור על הבדיחה של אמנון נבות לגבי גרפומן אחר בפרוזה, עודד כרמלי, ולומר שצריך להציע לאדף פרסים כדי שלא יכתוב. רק ככה נמנע אולי את הרומן הבא של שמעון אדף.
עמוס היקר, ביקורת מעולה על שמעון אדף. שמת בקצרה ובאופן קולע את האצבע על הבעיות המהותיות אצלו. מדויק מאוד. עכשיו כולנו נצפה מצבא תלמידיו של שמעון אדף באוניברסיטה ובמסגרות אחרות לכתיבה יוצרת שיתנפלו על הרשימה כמוצאי שלל רב ויוכיחו באותות ובמופתים שלא היה סופר גדול כמותו מימי פרוסט המצוין בביקורת ובתחום השירה הרי שהוא גדול כרילקה והוא בעצם רילקה הישראלי. הייתה מבקרת תתרנית שכתבה גם את ההפלגה הטיפשית הזאת בעבר באופן מצער. בהצלחה לכולנו. איך כתב מורנו ורבנו יוסף חיים ברנר בסוף הרומן הנודע שלו "כל החשבון עוד לא נגמר".
תודה רבה עמוס אדלהייט, כתבת ביקורת חשובה מאוד. חשובה גם לגופו של עניין על ספרו וספריו של שמעון אדף וגם בעניין הכללי על שרווח במחוזותינו לתת פרסים בספרות ובאמנות, לא על פי האיכות והאוריגינליות של היצירה אלא על פי רמת הדיציבלים והצפצופים הרמים שה״יוצר״ יוצר ויוצק סביבו שיראה ויישמע.
מעניין, מעניין. מתקבלות למערכת תגובות מרתקות וכאן — לא… כלום… ריק… דומם… ונשאלת השאלה: האם יכול להיות ששפת הרוע, שזו שפת הג'ורה, שהשתלטה על-ידי קומץ בכיינים, היא שמונעת התייחסות לשורות של חכמים ורהוטים?
עמוס, דומה שיש בביקורת אג'נדה מוקדמת, גישה שלילית כלפי האיש ולא כלפי הטקסט. שלילה גורפת, נטולת מעצורים, מעוררת חשד שהמידבריות של המחלקה לספרות באוניברסיטת באר שבע מסגירה את זלזולו האפריורי של המבקר בכל מה שקורה ומתרחש מחוץ לאוניברסיטה העברית ואונברסיטת תל אביב. הפרווריות והפריפריאליות של המדבר מעוררים בו סלידה אוולית ושמא יותר מכך, שמקבלת ביטוי בחוסר יכולתו של המבקר לקבל התרחשויות ומרי בהגמוניה הסגנונית של ירושלים ותל אביב. עמיחי, שדה או עגנון הירושלמים ושאר התל אביבים .
עמוס, דומה שיש בביקורת אג'נדה מוקדמת, גישה שלילית כלפי האיש ולא כלפי הטקסט. שלילה גורפת, נטולת מעצורים, מעוררת חשד שהמידבריות של המחלקה לספרות באוניברסיטת באר שבע מסגירה את זלזולו האפריורי של המבקר בכל מה שקורה ומתרחש מחוץ לאוניברסיטה העברית ואונברסיטת תל אביב. הפרווריות והפריפריאליות של המדבר מעוררות בו סלידה אוולית ושמא יותר מכך, שמקבלת ביטוי בחוסר יכולתו של המבקר לקבל מרי בהגמוניה הסגנונית של ירושלים ותל אביב.