החטופים וסופרת הפנטזיה אורסולה לה גווין
חבר הכנסת שמחה רוטמן, לאומן ימני משיחי וקיצוני, איש מסוכן מאוד, שנראה בעיניי כמין סְגן חנוני של נבל-על בסרט מדע בדיוני לא כל כך מוצלח, חילק אפילו את סרטי הפנטזיה לשמאלניים ולימניים. מבחינתו "שר הטבעות" הוא ימני ו"אווטאר" הוא שמאלני. חשבתי על זה ובדוחק אפשר לקבל את זה, כי ב"שר הטבעות" של טולקין יש חלוקה לגזעים ושמירה על כל גזע והתרבות שלו בקנאות ויש מאבק בין הגזעים הללו. הוא רק שכח לציין שב"שר הטבעות" דווקא החלש והתמים הוא זה שהוא בעל הכוח המוביל את המאבק ברוע, אבל יכול להיות שרוטמן, בעל התפיסות המרושעות והמעוותות, מאמין דווקא שאנחנו החלשים במלחמת עזה. לעומת זאת, הסרט "אווטאר" מתאר עולם שבו בעצם כל היקום הוא רקמה אורגנית אחת גדולה וכל אחד תלוי באחר כאילו העולם הוא מעין יער, ופעמים רבות נדמה שאת תפיסותיו האנרכיסטיות החיוביות והשמאליות הסרט הזה שאב מן היצירות הספרותיות של אורסולה לה גווין.
אורסולה לה גווין (2018-1929) האמריקנית הייתה סופרת מדע בדיוני ופנטזיה נדירה. היא הייתה ידועה ביכולת הספרותית האסתטית שלה ובהיותה פמיניסטית אנרכיסטית כלבבי בעלת תפיסות טאואיסטיות וזכתה באינספור פרסים בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה על כתיבתה המדהימה כמו פרסי הוגו ונבּולה. אלא שלא על שמחה רוטמן הבלתי נסבל ולא על אורסולה לה גווין הנפלאה באתי לכתוב ברשימה זאת, אלא עליכם אזרחי ישראל דרך סיפור שהוא משל, נדיר באיכותו וביופו, שלה, הנקרא "ההופכים את עורפם לאומלאס". באמצעות הסיפור הזה, שנכתב מזמן ב-1973, אבקש להמחיש לכם, אזרחי ישראל היקרים, כמו שאומר נבל-העל האמיתי שלנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאתם-אתם אכן אזרחי אומלאס עיר האושר. יהא עליי לתמצת לכם אותו, ואתם אחר כך תוכלו לקרוא אותו במרשתת, הן ב"פרויקט הסיפור הקצר" והן באתר של כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה בעריכת אורציון ברתנא. זאת יצירת מופת קטנה ואתם תצאו נשכרים וגם תבינו טוב יותר מדוע אתם, אזרחי ישראל, אתם תושבי אומלאס.
האלמנט הכרונולוגי היחיד בסיפור הוא ציון היום המתואר כיום הראשון של הקיץ באומלאס, עיר נוצצת של אושר ועונג יוצאים מן הכלל. באומלאס, היום הארוך ביותר של הקיץ נחגג בפסטיבל מרהיב, ותחרות של ילדים רכובים על סוסים. האווירה החגיגית, עם זאת, מתוארת כאווירה היומיומית של הקהילה המאושרת, אשר תושביה הם אנשים אינטליגנטים ומתוחכמים, על אף הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, אשר שמורה לשימוש ציבורי ולא פרטי. באומלאס אין מלכים, חיילים, כמרים או עבדים. המספרת אומרת לקוראים שהיא לא יכולה לספק את פרטי הפרטים של העיר – ומזמינה את הקוראים לתאר את החדווה האישית שלהם, ומרמזת אפילו לכך שניתן לכלול אורגיות בדימוי המנטלי הזה.
כל מה שקשור באומלאס הוא כל כך מלא בחן ויופי, שהמספרת מחליטה שכנראה אין הקוראים מאמינים לה שזהו מקום אמיתי, ולכן היא משתפת את הפרט האחרון על העיר: הזוועה האחת שלה. כל השלווה וההוד וההדר של אומלאס תלויים בכך שילדה או ילד (במקור צ'יילד, המין של הקורבן אינו ידוע באופן מגדרי במכֻוון) אחת או אחד מסכנים תישמר או יישמר במרתפים בתנאים של טינופת, חושך ואומללות. זה מצב קיומי שכביכול אין ממנו מוצא.
כשתושבי אומלאס מגיעים לגיל שמותר להם לדעת את העובדה הזאת, בהתחלה הם, ברובם, חווים תחושות של הלם וגועל. אך עם הזמן הם משלימים עם אי-הצדק האחד הזה, שמבטיח לכל השאר את אושרם. אבל אחרים, מעטים, צעירים וזקנים, עוזבים את העיר, ואין איש יודע לאן.
הסיפור מסתיים בשורות הבאות: "המקום אליו פניהם מועדות הוא מקום שנתקשה להעלותו בדמיוננו, עוד יותר מאשר את עיר האושר הזאת. איני יכולה לתאר אותו כלל וכלל. אפשר שאין הוא קיים. אבל דומה שהם יודעים לאן הם הולכים, ההופכים את עורפם לאומלאס."
אזרחי ישראל היקרים, כיוון שבאופן קצת מתנשא אני לא סומך עליכם שתקישו מן המשל לנמשל אז אני אסביר, כלומר אאכיל אתכם בכפית הסיפור. רובכם, כולל עידן עמדי ירום הודו, אח שלנו גיבור ישראל, אזרחים נאמנים של אומאלס עיר האושר; החטופים, ללא ספק, בראש ובראשונה הם אותו ילד או ילדה שנאלצים לשבת באותו צינוק או מרתף, או חדרון עלוב, בחשכה כדי שאתם תמשיכו להיות מאושרים, ללכת להצגות, למסעדות ולמופעים, לעשות ספורט, לסגת מעצומות מחאה חשובות שחתמתם עליהם רק כי ביטלו לכם הופעה ולהתקרנף בכיף, בקיצור – כדי שאתם תוכלו לחיות בשקט ובשלווה הם הבודדים בחשכת המנהרה צריכים לשלם את המחיר הקשה של היומיום ברעב ובחולי.
אם לא עצבנתי עד עתה את הימנים הבלתי נסבלים ואת הסחים העלובים מן המרכז החולני הציוני אז אוסיף עוד קצת משלי שמן למדורה. במידה רבה גם אזרחי עזה, שאתם מזיזים אותם על פני הרצועה ימין ושמאל, משל היו בובות המשחק שלכם, ואתם הורגים בהם על ימין ושמאל בלי הבחנה, עשרות אלפים, גם הם בעיניי אותו צ'יילד של אורסולה לה גווין, כי אומללותם של הפלסטינים מבטיחה את אושרכם.
ועכשיו לשיא. אנחנו שמתנגדים למלחמה הזאת בכל תוקף בוודאי להמשכה, היא הייתה צריכה להסתיים אתמול, שלשום, לפני חודש, לפני חצי שנה ויפה כעת שעה אחת קודם, אנחנו, גם אם הדבר יישמע לכם מתנשא, אנחנו שאתם מכנים בכל מיני כינויים שמאלנים, בוגדים, מרעילי בארות, גיס חמישי, אנרכיסטים, קפלניסטים, אנחנו אלה ההופכים עורפם לאומלאס, גם אם אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים מכאן ואם לדָבָר יהיה בעתיד מחיר כבד, אנחנו לא צריכים ולא רוצים להמשיך לחיות עם המצב הזה של מלחמת עזה הפוליטית המתמשכת.
כל אדם צעיר ועד קצת מבוגר שאני פוגש ויוצא לי לדבֵּר איתו על מלחמת עזה, זה שְׁמָהּ של העוולה הזאת ולא שום שם מלאכותי אחר מן המקורות, כל אדם כזה אני אומר לו אם אתה יכול באמת להיות גיבור אל תלך למלחמה הזאת. אל תלך להיפצע או למות בעזה כי החיים יקרים! אני יודע היטב שזה קשה לך, אולי היית לוחם מצטיין, טנקיסט מעולה, טייס איכותי, ויש לזה מחיר, אבל עליך כעת להפוך את עורפך לאומלאס עיר האושר. אין ברירה. אל תקשיב לנתניהו וממשלתו הרשעה על שלל שקריה כי היא תונֶה אותך, אל תקשיב לקוֹאזיציה-גועליציה בדמות לפיד וגנץ, הפוך עורפך לאומלאס עיר האושר.
צילום מתוך ויקיפדיה
שאלה רצינית: אתה מתנסח בכזאת גסות היפרוונטילטורית גם בשיחה פנים אל פנים? או מרשה לעצמך להשפריץ שנאה רק כשזה בכתב?
(השואל הוא ימני רשע)
בוא בינינו, זאת לא באמת שאלה רצינית. מספיק עם ההיתממות הזאת. זה יותר ניסיון שלך לאתגר אותי באופן טרולי לא ברור מאיזו סיבה. מי שחושב שהליכה למלחמה עכשיו בעזה היא מוצדקת הוא אויב אמיתי של המדינה היהודית הדמוקרטית. אולי נרחיב קצת: הבה נחזור על המשוואה הברורה לכל בר-דעת שאינו בן הכת: כאשר החמאס מציע עסקה כוללת, ראש הממשלה תומך בעסקה חלקית בשלבים; כאשר החמאס מציע עסקה חלקית, ראש הממשלה מתעקש על עסקה כוללת. אתה כבר מבין. ראש הממשלה אינו מעוניין בעסקה. יוצא אפוא שהכהניסטים והג'יהאדיסטים הם בעלי ברית. האם אתה אחד מהם?
חבל רני, במקום בקורת עניינית על הספר, גלשת לפוליקה. אין זה המקום ובטח לא לזלזל באינטליגנציה של מי שאינו חושב כמוך. חבל. לא ביבי מפלג את העם, זלזול מפלג.
זה היה צריך להיעשות שנים רבות לפני. כל פסבדו שמאלן ששלח את ילדיו להתגייס, התקשה להסתיר את ניצוץ הגאווה בעיניו, כל אם רחמניה קיוותה שהמתחייל 8200 שלה יקבל הצעת עבודה נחשקת,
מרבית הקפלניסטים דואגים לדמוקרטיה אך ורק שלהם ולא באמת להפסקת הכיבוש.
כל מה שצריך – ס ר ב נ ו ת א ז ר ח י ת! אבל המדינה רעילה והורעלה ואין לי מושג אם הדבר בר תיקון. בעיית ההופכים את עורפם היא שהם עוזבים את ביתם למקום שגם בו קיים עוול, אז מלבד אקט מחאה ושיפור חיים אישי ופחות מעורב הם לא באמת תרמו לעולם ותמיד ייחשבו לאלו שנוצחו על ידי הרעים. ואני ביניהם.
תודה על מסמך נוקב זה.
אור, סופרת יקרה, איזו תגובה מדויקת ונפלאה בעיניי, מעוררת הזדהות מלאה. אני מודה לך. הרי את הופכת את עורפך לאומלאס. בינתיים רק האקט הזה מספיק בהחלט. רני
שלי, נא לא להתנשא במין דיבור פתטי בעל מצח גבוה. פעם היה משורר שפנה למרדכי אבי-שאול, מתרגם ומשורר נהדר, מי שתרגם את תומאס מאן וברטולט ברכט לעילא, המשורר הצעיר אמר לו: אני לא מתעסק בפוליטיקה בשירים שלי, ענה לו אבי-שאול הקומוניסט הוותיק, אבל הפוליטיקה מתעסקת בך. לא גלשתי לשום מקום. החיים פוליטיים הכול פוליטי והרשימה פוליטית. וההוא שהזכרת את שמו האחר, הבוס הגדול, Capo di tutti i capi, כמו שאומרים אצלנו במאפיה, הרי החמאס והג'יהאד האסלאמי הם רק קבלני המשנה שלו. זה הולך טוב עם הבטון למנהרות וכל הנשק. השאלה היא רק מתי אנחנו, החושבים אחרת, נישן עם הדגים.
אני מחזקת אותך על עמידתך בשער, ובנסיונך להסביר, ולו גם בכפית, את אשר לא יבינו המושלים ומצביעיהם – להמשיך ולהתעלל לא רק בעזה של מטה ובעזה לא מעלה אלא בכולנו באשר אנחנו. כולנו אומלאסים.
רני יקירי, מטעמים שונים (למשל מתוך תחושת גלות קיומית, שמתחילה בתחושת גלות ספרותית על ידי שחקנים עם כיסאות נאים ככל הנראה) אני מדלג מעל המשוכה הפוליטית, הקשה מאוד בימים ובשנים האלה. באדם ובריאותו, אני מרגיש שטוב שכתבת את הדברים. לפעמים צריך לומר, או מוטב לצעוק לתוך איזה מרתף באומלאס. בספרות – איזה סיפור מיוחד זה "ההופכים את עורפם לאומלאס"! קראתי בעניין רב מאוד, בהרחבת תחום האפשר לכתיבה. יש שם איזו גיאומטריה טבולה עד צוואר באתיקה, שכמובן מחזיקה אושר לא גדול (למרות הסוסים העומדים על רגליהם האחריות) וצערים בלתי נתפשים. לאן הולכים באין מוצא? חיבוק שלוח!
יחזקאל היקר מאוד, תגובה יפה ורגישה בעיניי המהלכת מעדנות בין הטיפות. חיבוק שלוח – רני
פרופ' יפה ברלוביץ היקרה, שלמי תודה. כמי שקורא את מחקרייך הספרותיים שנים, בתחום סופרות ובכלל, וכמי שמכיר היטב את האנתולוגיות שערכת בנושא זה הן של סופרות העלייה הראשונה וכן סיפורי נשים עד קום המדינה "שאני אדמה ואדם" – חיממת את ליבי בתגובה זאת.
רני יקר,
תודה על דבריך החשובים. שתיקה היא אי הפיכת העורף לאולמאס. המשל נוקב והסיפור מצוין.
רשימה אמיצה המעלה מחשבות נוקבות; מי שחושב שהוא יכול להשקיע את עצמו בפואטיקה בלי התייחסות לפוליטיקה הוא במובן מסוים נופל בפח של הפוליטיקאים.
אי אפשר פואטיקה בלי פוליטיקה, כי במובן מסוים גם אלוהים הוא פוליטי, שאם לא כן לא היה יוצר פוליטיקה.
המוסריות שלנו – אל לה חלילה להיפגע מאי המוסריות של זולתנו; ואוי לה לנוחות הבורגנות לטשטש ולהטעות ולהניח לנו להיגרר למצב בו תיפגע חלילה המוסריות שלנו בשל אי המוסריות של זולתנו.
ההגנה הטובה ביותר של הדמוקרטיה כנגד שלטונות שאינם מגינים על זכויות האזרחים והחופש שלהם היא ההגנה הפואטית, בהיותה יוצרת חזית פואטית שמהותה הגנה שנועדה לאפשר לכל יחיד לממש את האוטונומיה שלו (כל עוד אין פגיעה בזכויות. הזולת).
רשימה אמיצה, כאמור, הנוגעת בפואטיקה ובפוליטיקה, בדמוקרטיה ובשלטון המבקש לערער על יסודותיה, במוסריות ובאי מוסריות, בנוחות בורגנות, ועוד.
צדוק
לכאוב לבכות ולכתוב. עוד ועוד. אני אשתף
צדוק היקר מאוד-מאוד, יוצר חשוב בעיניי, משורר, סופר ומסאי הוגה, דברים כל כך נכונים כתבת. אני מסכים עם כל מילה שלך. אלה קושט אמרי אמת!
יפה, משוררת יקרה, שלמי תודה על התגובה ועל הנכונות הכנה להפיץ את הרשימה. שבת שלום עם אופק של שלום.
וואללה, כפי שאומרים היום במקומותינו, הפלאת, באמת רשימה אמיצה. בימי בוקה ומבולקה חובה, לא רק מוסרית אלא מעשית, לצעוק את הדבר מעל כל במה. יישר כח ( ולא ישכויח).
אילן, משורר יקר, אהבתי את הסיפא שלך ואענה לך בברכה הספרדית המקבילה: חזק וברוך תהיה. שלמי תודה על התגובה המעודדת ומחממת הלב.
תגובתו היפה והמעניינת של המשורר והמלחין דוד ברבי:
רן יקר
תיגע בי???????
הרשימה הזו שטפה אותו וסחפה אותי למערבולת בה טבעתי.
דבר כזה צריך בעיתון רב תפוצה כמו "ישראל היום".
צמרמורת עשית לי.
כל כך מדויק.
אני נזכר כשהיו מפרסמים את מדד האושר ואומרים שישראל במקום טוב אף פעם לא הסכמתי.
זה גם מאמת את מה שאומר חבר טוב שלי, משורר:
האזרחים כמו קיבלו זריקה שתוכנה סם הדיקטטורה והם לא מבחינים וממשיכים בחייהם.
בכל זמן בו אני מותח עד הסוף את מחשבתי בעניין אני בעד הוצאה לנבצרות.
והסיפור הזה מסביר איך האזרחים מסוממים מאושר שזה לא קורה להם.
היום כשכתבתי שהדרך היחידה היא נבצרות, חלק כתבו בבהלה שתהיה מלחמת אזרחים.
עניתי זו תהיה הדרך הנכונה, כי עדיפה התחלה של מלחמת אזרחים מאשר חיים תחת רודן,
ובכלל אנחנו האופוזיציה חזקים יותר מלה פמיליה ומנוער הגבעות ולדעתי המלחמה תיעצר אחרי שבוע.
"לנשכחים ירווח ולחיים ירפא/ וארץ עוד תחליף קיצה וגם חורפה/אבל לאן נוליך את החרפה" (אלתרמן, שמחת עניים)
אסתי, סופרת יקרה, שלמי תודה על התגובה התומכת והחמה. רני
חנה, סופרת ומשוררת יקרה, ובכלל אשת ספרות מן המעלה הראשונה, המבינה באמת מהי ספרות. ציטט נפלא. ממש כך. שלמי תודה. רני
אין לי דבר להוסיף על דבריך הנכונים והנכוחים כל כך. והרי דעתי ממילא היא כדעתך עם גבעה אפילו. אומלאס נשמעת כארץ הכיף האולטימטיבי ואני מכירה רבים שכל רצונם הוא להתעלם מהנעשה כי זה נוח. פחד ושאיפה לנוחיות הם חולשה הקוראת לניצול וכך רבים פשוט שותקים ואחרים מתקרנפים. כל יום שעובר בוערת בי חמתי על המצב ועל מופעי האימים של הדיקטטור הקטן אוהבת את המקור ממנו אתה פותח את השיח הזה ויפה לה לספרות שהיא מביאה מצבים מקבילים גם אם ביקומים אחרים הדברים נשארים אותם. המדינה היום זקוקה נואשות לגאולה! אוסיף דבר שאינו ממאמרך זה אלא סיפורו הכואב של המינוטאור במבוך. או ביתו של אסטריון.
הכליאה והבדידות של החטופים במנהרות הרעב הטינופת וההתעללות. חמלה לאין שיעור ואוזלת יד מתסכלת. ומן הסתם, בו זמנית:
שלהי תמוז.
החטופים עוד שם
והצבא ערוך למסע הדם
מיקי, משוררת וציירת יקרה, זאת תגובה חשובה ונפלאה. אני מסכים עם כל מילה שלך פוליטית וחברתית. ספרותית נתת לנו כאן קריאת כיוון מרתקת עם המיתוסים היווניים בהקשר הזה.
חנה היקרה, אלתרמן שהיה איש לאומי מאוד, אבל אדם של אמת ודברים נכוחים ללא כחל וסרק – צודק מאוד. רן