שירת העסקנים

כבר טענתי במסות ובמאמרים קודמים, שהשירה העברית העכשווית, ולמעשה גם הפרוזה העברית, נחלקות בימינו לשני נוסחים עיקריים: הנוסח הסינטתי והנוסח החווייתי. הסינתטי, מבית מדרשם של אהרן שבתאי וממשיכו חזי לסקלי, מתאפיין בשכלתנות מתחכמת, בקונצפטואליזם, דהיינו בברור מושגי לגבי עצם מעמדה של הלשון ומעמדן של מלים ביחס לעולם וכדומה. אורלי קסטל-בלום עשוייה לשמש דוגמא של הנוסח הזה בפרוזה. יש לציין שנוסח זה נעשה פופולארי מאוד לאחרונה במקומותינו, בין השאר בהשפעת הסדנאות השונות לכתיבה יוצרת, גידולים ממאירים בגוף הספרות, וישנם היום לא מעט אפיגונים של שבתאי ולסקלי שמנסים למכור את מרכולתם. הנוסח החווייתי לעומתו מעמיד את החווייה הסובייקטיבית בתשתית הכתיבה, זוהי למעשה דרך המלך המודרניסטית וכאן נמצאים למשל משוררים שונים מדוד אבידן ועד אריק א. לאה איני היא דוגמא אחת מובהקת של הנוסח הזה בפרוזה. אבל מתברר שיש גם נוסח שלישי: שירת העסקנים, דהיינו ניסיונם של עסקנים שונים, בעלי תפקיד במוסדות תרבות שמנצלים את מעמדם וכוחם המוסדי כדי לקדם את מעמדם בשדה השירה.
דוגמא מובהקת אחת כזאת היא יקיר בן-משה, מנהל האירועים הניצחי של בית ביאליק, שמאז חזרתו לחיים או לידתו מחדש של בית ביאליק כמרכז של אירועי תרבות בת"א, משמש בו אדון בן-משה מנהל, והוא קובע אילו אירועים יערכו בבית ביאליק ואילו לא. לצד פעילותו העסקנית מטפח מר יקיר קריירה כמשורר. בדברים הבאים נבחן ספר יומרני שפרסם יקיר בן-משה, שריקת שומר הלילה, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק (ירושלים 2021). כדרכם בקודש של עסקנים, מודה המחבר העסקני שלנו, וכבר בעמוד השער, למיטיביו ולנותני חסותו: דן מירון, חיים באר וחיים גולדגרבר. עוד כדרכם של עסקנים דאג יקיר בן-משה שסיפרו יקבל תמיכה ממסדית נדיבה: גם משרד התרבות וגם קרן ת"א ע"ש רבינוביץ נרתמו לתמוך בגיבובי שירתו של יקיר בן-משה. האם מוסד ביאליק, דן מירון, קרן ת"א ובית ביאליק יצילו את יקיר בן-משה?
הנוסח העסקני מתאפיין בדרך כלל בנינוחות גדולה. העסקן מרופד במשרתו, המשכורת, מכספי משלם המיסים משולמת בזמן, זמנו בידו לכתוב שירה כמצוות אנשים מלומדה. ואכן נינוחות גדולה מאפיינת את המקטעים שקיבץ יחד יקיר בן-משה, בשורות רחבות כפרוזה אבל עם ניקוד, ואף הקפיד לשבץ במקטעיו עסקנינו היקר מבחר נדיב של התייחסויות לתרבות המערב כולה, מיטב המלחינים, הציירים והסופרים מופיעים בהם, ללקק את האצבעות ממש. הרי איש תרבות הוא יקיר בן-משה והדבר ניכר בשיריו. קשה להתייחס למקטעים הללו כשירים, מדובר יותר באנקדוטות, זוטות, איזה דיאלוג סָכָּרִינִי דביק, מתובל בשפה ספרותית מאולצת מאוד ולא טבעית, שמנהל יקיר בן-משה עם שני ילדיו. אחחח… איזה אב למופת! אחחח… ילדים לדוגמא ממש! אבל מה לכל זה ולשירה? אכן הבלבול גדול, אין קוראים, אין מבקרים, אין דין ואין דיין, כל דאלים גבר, העסקנים והשחיתות מושלים בכיפה וכך בדיוק נוצרה המוטציה, "המשורר יקיר בן-משה".
ניכר בו ביקיר בן-משה שהוא מתאמץ מאוד: "צליל צפוף מאוד, תוסס מלים קלועות ברשת" – מה זה אומר? זה כל-כך משוררי שזה נוזל וגורם לסתימה בכיור. ויש לשורה הזאת המשכים שהולכים ומידרדרים: "תנו להן אויר והן ידמיינו מעוף. תנו להן גבעול והן ידמיינו צמרת." ניתן להרגיע את יקיר וילדיו: זהו אכן "האור שצץ בכל פעם מחדש כשמדליקים את החושך". ממש לא להאמין ששורות כאלה נכרכו בספר בהוצאת מוסד ביאליק. אבל בעצם, אנחנו כבר יודעים: אין לשמות הללו היום שום משמעות. אפס קרדיט ואפס אמינות. יקיר בן-משה התחפש למשורר והתחפושת עובדת. כלומר עובדת עד גבול מסויים כמובן. כי ברגע שחוצים את שדות השחיתות והעסקנות ומגיעים לשדה בלתי משוחד של ספרות הטפט מעל הקיר מתקלף בקלות: יקיר בן-משה משורר??? הקורא העברי למוד הסבל צריך לחצות את הגיגיו המפוטפטים של יקירנו הדן עם בנו בסוגיה הרת גורל ממש, מדוע מכאלאנג'לו לא צבע את הפסלים? והתשובה, שמגיעה באיחור של פטפוטים תפלים, "מכאלאנג'לו כן צבע את הפסלים, זה אנחנו העיוורים לאהבה." אחחחח… ללקק את האצבעות ממש. שהרי "ערב אחרי ערב לועסים מיכאל ואיתמר בצייתנות את אגדות העונג והבהלה של שייקספיר, גרסיה מרקס ואדגר אלן פו…" וזאת כמובן רק רשימה חלקית של הדשן התרבותי עד להתפקע שבו מלעיט בן-משה את בניו כאווזים מפוטמים. אולם קוראים מיומנים חשים מיד בזיוף הגדול: "לאט פורחים פתיתי ירח מתוך קרום האדמה ואין בהם די." המאמץ הזה להיות משוררי מגיע בדרך כלל אחרי הפטפטנות המתורבתת, בן-משה פשוט לא יכול להתאפק ושופך עוד ועוד נוזל שמנוני ומתקתק. דומה שאין גבול לסכרין. הנה כותרת המקטע הבא: "בזוך השקיעה אנו טובלים את הבית שירה" – כבר אין לאן להשתפך. המקטע הזה רווי איזכורים בנאליים ביותר, הכי צפויים שאפשר, כמעט מבישים, לפן ולפוגל ולמי לא בעצם? כולם ניצבים בשורה בתוך השמאלץ המתקתק. גם הכאילו הומור או אירוניה (אנלוגיה בין קריאת השירה המעודנת לבולמוס האכילה של הילדים שטורפים הכל) לא יחלצו את משוררנו. יקיר בן-משה מוכר הכל, "בלילה שבין מות נילי מירסקי לפטירת חיים גורי" היא עוד כותרת אופיינית. הנה מגיעים היוונים העתיקים ועימם כל הקלישאות: את מי בדיוק מנסה להרשים בן-משה? הוא קרא בעברית כמה הצגות יווניות וזוכר כמה מהשמות. כמה פתטי ומביך. בן-משה וילדיו יושבים במסעדות, בולסים ופולטים פנינים, זאת הוויית חייהם. מצוות אנשים מלומדה כבר אמרנו. שירת האלפיון העליון. שיממון מוחלט.
מדי פעם משלב יקיר בן-משה הגיגים בשורות קצוצות יותר אבל אין בכך נחמה. השמאלץ ממשיך ביתר שאת וללא גבול. עוד קשקושים על איתמר ושייקספיר. כל-כך נחמד פשוט לשכוח מהכל, מהקשיים, ממצוקות, לשכוח למעשה מהחיים עצמם, ולטבול בעסיס שמנוני ומתקתק שבישל לקוראיו יקיר בן-משה. אבל מי שרוצה בשירה של ממש, שירה של רעב קיומי אמיתי, ימצא אותה במקום הכי רחוק מיקיר בן-משה, במקום הכי רחוק משירת העסקנים.