בימים אלה אנו חשים את משק האור של חג החנוכה ואת הצידה שנתן לנו החג כיהודים לאורך כל הדורות. אם אנו מחפשים את ביטויו של החג בתנ"ך, מתברר לנו שהוא לא נמצא שם. בתקופה שבה פעלו המסרנים מאנשי הכנסת הגדולה, נקבעו הספרים שייכללו בתוך הקאנון היהודי, שנקרא עם הזמן תנ"ך. סיפורם של החשמונאים ("המכבים") נשמר לנו בספרי המכבים, והם כלולים היום ב"ספרים החיצוניים" (כל הספרים שלא נכללו בתנ"ך).
להבדיל מפורים, חנוכה הוא חג שמבטא מאבק רוחני על זהותנו ועל תרבותנו. בפורים אנו זוכרים את הניסיון להשמיד אותנו פיזית, ואנו רואים בחג זה אב-טיפוס לנסיונות השמדה אחרים שחווה העם לאורך ההיסטוריה שלו. חנוכה מבטא מאבק אחר של העם: היוונים לא איימו על חייו של העם. הם ביקשו למחוק את זהותו התרבותית ולבולל אותו בתרבותם שלהם. לרוע המזל, קמו אז יהודים שהשתלבו במגמה זו וניסו למצוא חן בעיני היוונים. קבוצה זו של מתיוונים זכתה כמובן למשרות שלטוניות, ושימשה קת העץ של הגרזן שאיים להכות בעץ של העם היהודי. היוונים ידעו שאין צורך להשמיד את העם היהודי פיזית כדי למחוק אותו מן ההיסטוריה: די למחוק את זהותו ואת דתו ותרבותו, והוא ייבלע בתוך הזהות של כובשיו.
ספרי המכבים מתעדים את המאבק של החשמונאים ואת נצחונם על היוונים: ממודיעין באה הבשורה.
בשנת 167 לפני הספירה הגיעו היוונים לעיר מודיעין ודרשו מן היהודים להקריב חזיר לאלים של היוונים. מתתיהו הכהן קם ועשה מעשה: הוא הכריז שהוא מסרב. יהודי מתיוון קם מולו והקריב את הקרבן בנוכחות שר הצבא היווני. מתתיהו גילה אומץ לב ודקר אותו למוות וגם את השר היווני. מתתיהו וחמשת בניו יצאו למלחמת מגן על זהותו של העם. המצביא של היהודים היה אחד מבניו של מתתיהו, יהודה המכבי. בסופו של המאבק היהודים כבשן מחדש את ירושלים וטיהרו את המקדש. הם הדליקו את המנורה מחדש וחנכו את בית המקדש.
המאבק על זהותנו לא תם מאז. לאורך כל ההיסטוריה שמר העם על זהותו התרבותית ועל שפתו העברית כשפת תרבותו. עם התחייה הציונית, השכילו מייסדי הציונות לשמור על שני מרכיבים בסיסיים מן העבר היהודי: הם החזירו את העם אל ארץ אבותיו (ארץ ישראל) ואל שפת אבותיו (השפה העברית) כשפת דיבור.
הרוח של מודיעין מלווה אותנו מאז: גם היום אנו עומדים שוב בפני מאבק על זהותנו. הכפר הגלובאלי מאיים על כל התרבויות הייחודיות והקטנות, ובתוכן התרבות העברית. יש בינינו כיהודים ברית גורל, אך גם ברית ייעוד: לשמור על ייחודנו ולהביא ל'תיקון עולם'.
הכפר הגלובאלי חותר תחת התרבויות הקטנות והייחודיות. יש חשש שאנו הופכים להיות עולם משעמם שתרבותו נבנית על המכנה המשותף הכי נמוך. בשם ההתחדשות וההצטרפות לתרבות המתקדמת שכולם חברו אליה, אנו עומדים לוותר על התרבות הייחודית שלנו וללבוש תלבושת אחידה של הגלובוס כולו. הרוח של מודיעין אומרת לנו לעמוד על המשמר, לשמור על זהותנו.
אכן יש לשמור על קשרי תרבות וטכנולוגיה עם הכפר הגלובאלי. אפשר לקיים הפריה הדדית על תרבויות אחרות, עם טכנולוגיות מתקדמות ועם הבינה המלאכותית. אך לראות בזהות של 'עם לבדד ישכון' יתרו: שמירה על זהותנו. כשהעם הוא לבדד בזהותו, הוא ישכון. יש לו מקום בעולם.
בנימין זאב הרצל בספרו אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה), חזה את מדינה ישראל כמדינה הקשורה לעברה ההיסטורי אך צועדת עם הזמן ומחוברת לתרבות האירופית ולטכנולוגיה החדשה. הוא לא שיער עד כמה הכפר הגלובאלי יהיה דורסני כל כך וינסה לבלוע כל חלקה בחיינו. האיום לאבד זהותנו רובץ לפתחנו.
בימים אלה שבהם אנו חוגגים את חג החנוכה, נזכור את רוח החג ונשמור על תרבותנו הייחודית ועל שפתנו העברית מכל משמר.

וזה השיר שלי על ההיכל שבתוכנו:
הַהֵיכָל שֶׁבְּתוֹכֵנוּ/ בלפור חקק

הָלַכְתִּי אֶל הַזִּכָּרוֹן
שֶׁל הַדּוֹרוֹת, שֶׁל הָעָם.
וְקָרָאתִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים חֲצוֹת
עַל הֶעָבָר
אֶלָּא עַל מַה שֶׁנַּעֲשָׂה עַכְשָׁו
עִם הָאָדָם.
וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַקְּרִיאָה בָּאָה
מִמּוֹדִיעִין אַלְלַי לָהּ:
עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וְלַיְלָה.

מוֹעֵד הַגְּאֻלָּה נִסְתַּם
וְרַק הַתִּקּוּן עַל הָרִצְפָּה
לְיַד הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה
יִפְתַּח אֶת הַהֵיכָל שׁוּב
קִמְעָא קִמְעָא
טִפִּין טִפִּין.
הַהֵיכָל יִבָּנֶה שׁוּב
מֵאַבְנֵי מוֹדִיעִין.
מִשָּׁם אֶקַּח לְבֵנִים לְהַשְׁקִיט רוּחִי.
לִבְנוֹת אֶת הַהֵיכָל מֵחָדָשׁ
אֶת הַהֵיכָל שֶׁבְּתוֹכִי.