איזה מן בּוּפֶה מאכילים אותנו אמרכלי מפעל הפיס, אותם גבירים וגבירות החולשים על הרולטה הלאומית? לא מספיקה להם ההתבזות הקולוסאלית השנתית, הריטואל המביך שבמהלכו ועדה מסדרת סודית שמתכנה "שופטי פרס ספיר", מעניקה, שנה אחר שנה, לקליקה נבחרת של סופרים, לקבוצה ידועה מראש של כתבנים, בדרך כלל לא מן המשובחים, פרסים?
הרי כולנו מכירים את הטריק: ממנים שופטים ממושמעים, דהיינו כאלה שישמחו לקבל משכורת ולעשות בדיוק מה שנדרש מהם, כלומר "לבחור" בדיוק את מי שצריך לבחור, כולם מרוויחים והספרות מפסידה. השאלה הקובעת כאן היא על-פי אילו קריטריונים מתמנים השופטים בפרס ספיר? ועל-פי אילו קריטריונים מתמנים חברי הוועדה לספרות החולשים על תקציבי עתק?
היינו מניחים שמדובר בדמויות בכירות בקריית הספר שלנו, סופרים, מבקרים או חוקרים בעלי יושרה, אחריות וכבוד למקצועם. אז כיצד ייתכן שמאן דהוא, דוד בוכבוט למשל, ישב שנים בוועדת הספרות? מי האיש הזה ומה פועלו? משורר חצי גרפומני שזה מקרוב בא? ומה על חברי הוועדה היום? אורי הולנדר, יו"ר הוועדה הנוכחי, שניסיונות הפייט המגוחכים שלו הם כבר בדיחה ידועה? אילו השגים בספרות השיג מר הולנדר שמיהר להוסיף את התואר ד"ר לשמו? האם מדובר בחוקר רציני? אין הישגים ויש עסקנות. ומה על החברים האחרים, יהושע סיימון ונוית בראל? אנחנו הלוא מכירים אותם, סיימון היה סגנו של רועי צ'יקי ארד בעריכת "מעיין", דמות שולית לגמרי בשדה הספרותי, חף מהישגים ולא קיים ולכן מתאים מאוד לוועדת הספרות של מפעל הרולטה. ומה בדיוק ההישגים של הגברת בראל? משוררת סבירה מינוס שכבר עושה דרכה אל הניוון והשקיעה, חוקרת שהישגיה עלומים, ד"ר נוית, אבל ציון 100 בעסקנות יש לה. פני הדור כפני הכלב. איזה מזל יש לגופים המממנים שישנן דמויות כעומרי הרצוג למשל, עיתונאי המתמחה בתרבות פופולרית, שהפך את התרבות הפופולרית למקצוע אקדמי (פרופ' במכללת ספיר עומרי הרצוג ותודה רבה לנורית גרץ), שהביקורות שלו עשויות כמידת עסקנותו, כמה נוח למנות את מר הרצוג לכל ועדה שהיא, שהרי מדובר בסמרטוט צייתן ומומשמע מהסוג הטפלוני שדבר לא דבק בו, עבד נרצע של ממש. פני הדור כפני הכלב ועלינו להתנצל בפני כמה כלבים נחמדים. האם אמרכלי מפעל הפיס מנסים להרשים אותנו בתארים אקדמיים ריקים?
הנה כי כן התוודענו למיזם חדש: "דורבנות", חגיגה לרגל 25 שנה להיווסדו של פרס ספיר. וכאן המקום לשאול: איזו תרומה ממשית היתה לפרס ספיר לחיי הספרות והתרבות שלנו במהלך 25 השנים הללו? האם לא ניתן היה להשתמש טוב יותר בכספים הרבים הללו? האם הצבתם של סופרים על מסלולי מרוצים היא השימוש המיטבי בכספי הרולטה הלאומית? ומה מובטח לנו במופע החגיגי של דורבנות? סופר הדחקות האולטימטיבי אתגר קרת, שעשוע אמיתי לבני הנעורים במסווה של סופר. לצידו שמעון אדף, עסקן גורף פרסים ידוע וגם רודף כבוד כפייתי, מספר גרפומני שתקצר היריעה כאן לעמוד על חוסר כישרונו המשווע כפרוזאיקון. ויש עוד שם: אילנה ברנשטיין, האם זאת אותה אילנה ברנשטיין שנחשפה בעיתון "הארץ" כפלגיאטורית ספרותית? זהו המופע שמבשלים אמרכלי הרולטה לקהל האומלל של פסטיבל ישראל 2025? סופר דחקות, גרפומן וגנבת לכאורה?

בעניין דומה העיר מזמן אמנון נבות:
ארנבת הפח
["עמדה 21", עמ' 12, 2009]
שב בפינה ושתה את התה שכבר הצטנן מול מסך הטלוויזיה, ועקוב נא בעיניים משתאות אחרי טקס פרס ספיר בטלוויזיה, והרהר בחשאי על האנלוגיות בינו לבין טקס הסיום של – לא חשוב.
לפני שני עשורים וקצת זומנתי בעל-כורחי לטקס פרס ביאליק, אותו חלקו שלושה סופרים. הסופר שהזמין אותי לטקס נתן מבט אחד בהמחאת הפרס והפקידה כמות שהיא בידי המזנונאי. חשבון הקפה הדלוח, המאפים העבשים והעוגות מטריות שנייה אם לא למעלה מזה – לסופר ולשמונת מקורביו שהסבו עמו לסעודת האביונים עלה במאה שקלים על סכום הפרס. האם הוצאתי מכיסי חמישה-עשר שקלים כדמי השתתפות בחריגה התקציבית או לא? כבר איני זוכר.
הזמרת הגבוהה והקרוחה שזומנה לטקס ושרה שלושה שירים זכתה למלקוח גבוה פי עשרה מסכום הפרס. את מכוניתו של הסופר השני שזכב בפרס נעלו בסנדל על חניה בלתי חוקית בעליל, וכך חזר סכום הפרס אל נותנהו, סופר אבוס בעליו הריק מכול. עיריית תל אביב המזכה את הרבים בטקס פרס ביאליק אינה שונה מהותית מהנהלת מפעל הפיס. הפער הוא עניין של הצורך ביחסי ציבור טובים לשוכרי המסנדלים ולבעלים של הרולטה הלאומית.
אתם, קוראים יקרים, תחליטו מה עדיף: פרס שהוא בדיחה לסופרים של ממש או פרס של ממש לסופרים שהם בדיחה נלעגת?