יקרות ויקרים.

שָׁרִי, אני מדמיין את הפרצוף הלא מאמין שלך, את קמט ההפתעה היפה שמתקמר ומנצנץ לו עכשיו מתחת לעין שמאל, ואת המסטיק בטעם אבטיח שלא מצליח להקהות לגמרי את הבל המלבק שבטח שתית על מנת שלא תתפרקי כאן מול כולם.

ממש לפני רגע, בתום ההספד האחרון, ורגע לפני הצעידה אל הקבר, ניגש אלייך אדם שלא פגשת מעולם וביקש להקריא בפני הנוכחים את דברי הפרידה שלי. אני מדמיין את ההתלחשויות סביבך, מחייך, ובטוח שאחרי כמה שניות המומות, חבוקה בזרועות הילדים, גם את מחייכת מעט, פותחת בידיים רועדות את המעטפה האדומה כדי לראות שזה באמת אני, והלב שלך דופק מהתרגשות, הבנה, ושִמחה, לקראת מפגש אחרון ולא צפוי. איזה כיף לדעת שגם ברגעיי האחרונים מעל האדמה, שוב אהפוך לשיחת היום עם הסֶלפי-הֶסְפד הזה.

כן, תמיד על הבמה. אף פעם לא הבנתי ביישנים. מי לא רוצה להיות במרכז?!

דוביד, אני רואה אותך מהנהן, מניח את כף היד על המצח בתנועה הייחודית שלך, וצוחק. באביב חיינו היית הניצן שמקדים את כולם ופורח, עם קמטים במצח, ג'ל בשיער והרפתקאות עם הבנות, עובר ביעף לפני כולנו לעולם המבוגרים, בעוד אני מתקשה להיחלץ מהילדוּת, משתרך מאחור, נמלט לספרים, מעריץ ומקנא. הפריחה המהירה והמרהיבה של האחד מול הצמיחה האיטית והאיכותית של השני?

*

הקבורה חסרת חשיבות בעיניי, אבל נכנעתי לך אהוּבה.

כמו אז, בהכנות לחתונה, כשסירבתי בכל תוקף לטקס עם רב, חופה, ומגשי שניצלונים שחגים סביבך, ובמקומם הצעתי קומזיץ במדבר עם חברים ויין – גם הפעם, כשהבנתי שאת זקוקה למקום שניתן לחזור אליו, ויתרתי על חיפוש אַחַר סידור קבורה אַחֵר, ובצהרי יום לוהט אחד באוגוסט, בפרץ של סקרנות, דחקתי בך לסחוב אותי לכאן, דווקא כשהמקום הזה בשיא חומו ועליבותו, להתבונן יחד בתחנתי האחרונה. קיוויתי שניתן יהיה לבחור עבורי פינה שקטה ומוצלת, אך במקום זה הפּקיד, הסוחר, והקברן, שלושה במחיר אחד, הצביע לעבר מגדלי המתים המבוטנים, שם מעלים אותך במנוף לקומה השישית, דחוס בין גוויות, בלי מעלית, ללא כיווני אוויר, ובלי ביקורי קרובים. גופי החלוש, האנחה הכבדה, ובדיחה סרקסטית שלא הבין, לא הצליחו לפצוע את אדישותו של האיש הבלוי והמזוקן, אבל כמה דמעות ומילים טובות שלך, שָׁרִי, עשו כמו תמיד את העבודה, והנה כולנו כאן, בגוש ו׳, חלקה ב׳, שורה 5, הבית הפינתי החדש שלי, עם שכן אחד בלבד מימין (יוסף חדאד, נולד אחריי, מת לפניי) וגדר חסרת חן משמאל. כאן אנוח מעתה ועד עולם, ואִמרו אמן.

כשיצאנו מהצריף המחניק עם אתי החפירה ולוחות השנה עם תמונות הרבנים המשמש את אותו איש כמשרדו, שאלתי את עצמי אם הוא יהיה זה שישליך את גופתי אל הבור מהמריצה המקרטעת והמחלידה שלו, בעודו ממלמל ללא רגש פסוקים לא מובנים. אלוהינו, אדוננו, הגדול, העצום, האכזר, הרחום והחנון – פיצול אישיות של ממש. בסך הכל דחפתם את שאלות הבריאה והמשמעות לבּוידם והמצאתם פתרון ששמו "אלוהים". זה אולי משקיט את פחדיכם, אבל השאלות עדיין שם, ממתינות לפתרונן. אתה שם עם כולם עכשיו, איש מזוקן?

*

פּוּנְץ' – נועזת, מוכשרת, חסרת גבולות. למה את מכּוּוצת וסובלת בתוך מסגרת שמשעממת אותך?

היה לי פעם דַליל בדואי בהר הגבוה שסיפר שכשניסה הרואין לראשונה פתאום ראה את העולם בהילוך איטי, וזרח מאושר כשגילה בדרך זו שהגמל שלו מתקדם עם שתי רגליים צידיות בכל פעם, ואילו הכלב רגל אחרי רגל. עבורי, סוף חיי הוא ההרואין שלי. את מבינה מה אני רואה בך, נכון? זרקי את ההתמחות הזו לכל הרוחות וצאי בשמחה לחיים האמיתיים שבחוץ. תעשי משהו ״גדול״, משהו שלך.

*

החיים נובטים מחדש כל הזמן. אתה נרקב – והתולעים חוגגות. הילדים שלי בוכים כנראה, אבל לכולכם, אני בטוח, יש כבר תוכניות לערב, לשבוע הקרוב, ולשנה הבריאה הבאה עליכם לטובה, ואני מקנא. זוכר ששרון לוי מהכיתה שלי נרצחה בפיגוע בירושלים בכיתה ח׳, אבל בהלוויה הייתי עסוק רק בליעד, ילדה עם שיער קצר, מריח את העורף השזוף שלה ונצמד אליה מאחור תוך כדי ההספדים. והנה, כשמה שנותר ממני יושלך תיכף אל הבור ויכוסה בבלוקים של אתר בנייה, הקולגות שלך, שָׁרִי, בטח עומדות להן כמה מטרים מאיתנו ומרכלות להן בלהט על ענייני העבודה. וזה בסדר, זה בסדר גמור.

*

לא הייתי צדיק גמור. לא תמיד אפשר להיות צדיק, ולא תמיד צריך, אבל כן להשתדל להיות טוב. "בכל מקום אליו תגיע, השתדל לעשות את הכי טוב שלך", אמר לי המדריך בקורס ההכנה שלפני הגיוס כשכמעט והפסקתי לטפס במעלה הכורכר בווינגייט. פעם נתתי למישהי בתאילנד רק 2200 באט למרות שהיא ביקשה, התחננה ממש, ל-2700, בשביל הילד שלה. ועכשיו אני מצטער על 500 הבאט המלוכלכים האלה, ועל ההתמקחות המעליבה בסיטואציה העלובה הזו שהתחרטתי עליה בעודה מתרחשת. אני מצטער, שרי, אבל הדברים נמדדים לאורך שנים, כך אני מקווה לפחות. כולנו מועדים, כולנו מחביאים. עדיף שיהיו כמה שפחות סודות ושקרים, כמו שתמיד הזכרנו לעצמנו מאז שצפינו בסרט של מייק לי.

*

בחודשים האחרונים בחרתי להעביר כמה שיותר זמן עם בן-בן ובהתנזרות מוחלטת מבהייה בנייד ובטלוויזיה. לא אשלה אתכם, ישנן שעות ארוכות של התאבלות על מה שעוד הייתי עושה, ורחמים עצמיים על מה שלא עשיתי. השלמה? ממש לא, זה טוב רק לסרטים. אני מפחֵד בלילות, מתעסק בגוף הנאכל, בוכה, גומע בטירוף את בקבוקי הלימונצ׳לו האחרונים שהכנתי בחורף הקודם, כשעוד יכולתי, מקלל ושואל את עצמי למה אני ולא מישהו אחר.

למה אני?

רציתי שכל זה יהיה מוקלט, בקולי שלי. חשבתי שאצלם סרט בו אשוטט בכל המקומות המשמעותיים עבורי, ממטעי התפוחים של קיבוץ רמת רחל בפאתי תלפיות, דרך הקומה ה-44 במנהטן בחמש השנים הקסומות והמושלמות ההן, ועד הבית הצומח והפורח שלנו, מול הים. תכננתי ותכננתי, אבל גם במותי לא הצלחתי להיות הקולנוען שחלמתי. עד שהחלטתי, ממילא כבר הלכו לי מיתרי הקול.

*

את שמעון, שמקריין לכם אותי עכשיו, פגשתי כמה חודשים אחרי קבלת הבשורה, במקום הקבוע שלי באספרסו שליד קיבוץ עינת. עוד סוד קטן. בכל יום שני, יורד מכביש 6 בדרכי חזרה מהטיפולים, ביציאה שמגיעה מיד אחרי הגבעה שעליה עמדו במשך שנים, צמודים ופונים זה אל זה, עץ רזה ולצידו שיח עקמומי בצורת חסידה.

כשקצצו את החסידה, נעצבתי מאוד.

נהגתי להתענג באיטיות מכוונת על טעמו של הקפוצ׳ינו (רותח, בלי סוכר), וכתבתי את הטקסט המוקרא לכם כעת. אבל, כפי שתמיד היה אצלי, הלבד שלי לא יכול להימשך זמן רב. גם עמוק במעמקי הייאוש, גלי הכאב, ודקירות הפחד, עדיין גרמתי מבלי משים לאנשים לרצות בקרבתי. כך היה, כשכבר לא יכולתי לבלוע, עם אמילי, אחראית המשמרת הצעירה והיפהפייה המודעת ליופייה אך גם לרזונה המוגזם, שדאגה להניח לפניי את הקפה בספל האהוב עלי ולימדה אותי שאפשר לאכול עם העיניים והאף. "הפה זה איבר ממש מיותר", נוהגת אמילי לומר.

ובאחד הבקרים, מבלי ששמתי לב, הציץ לי שמעון מעבר לכתף במשך שניות ארוכות, ואז, בלי בושה, שאל אותי: ״למי אתה כותב את השְבֵזה הזאת?״. ומאז, בכל מפגש, אני מוסר לו למשמרת עוד כמה שורות מאומצות, כמה שאספיק. שמעון יקר, לא זכיתי לפגוש הרבה אנשים שמשוגעים יותר ממני. בסוף החיים, הזכּרת לי מהם חיים. לא לתכנן, רק להרגיש, לצחוק, לאהוב ולשנוא, כאן ועכשיו. מקלל בטלפון לקוחות שלך בקולי קולות בלי חשבון, מתאר ציוד מכני ופסי ייצור בתשוקה של חקלאי לאדמתו, מתחיל עם מלצריות בנות 20, מחקה את תנועותיי הנעשות מוגבלות יותר, צוחק בלי רחמים ובלי הנחות, ופתאום, באמצע שיחה, קם, יוצא בצעדים מהירים מבית הקפה, ונעלם.

*

אוהדי, אתה עוטף עכשיו בזרועותיך החזקות את אמא ואת אחיותיך. אני מביט בך בהערצה בדרכי מטה. זוכר שהורדתי אותך בפתח בסיס הטירונים של גבעתי? גור אריות מושפל. לא הוצאת מילה כל הדרך דרומה, כל כך אבוד ושבור על אובדן חלום הטיס עד שלרגע התפתיתי לרמוז לך על אופציית הקב״ן, אבל במקום זה אמרתי: "זה נראה לך עכשיו כמו סוף העולם, עמוק בלב, מול שממת האוהלים המייאשת הזו. אבל יום אחד, אוהדי, המרחב, האבק, הזמן, והרעל שמבעבע ומציף לך את הנשמה, כל אלה יקבלו פרופורציה אחרת. זה יהיה עוד מקום בדרך ועוד נקודה בזמן, ואולי אפילו תתרגש קצת לראות את אזור המטווחים ואת שער הכניסה החלוד הזה". כיסית לרגע את ידי, יצאת מהאוטו, ונהמת ״ביי״. ולפני כמה חודשים, שלחת לי תמונה מאותו השער. ״אבא״, סימסת, "אנחנו עם בן-בן בדרך לחאן בארותיים, ומשום מה אני באמת מתרגש לראות את השער הזה, כמו שאמרת".

ילד גיבור שלי, אני לא יודע למה הייתי תמיד קצת מרוחק כלפיך. אולי כי אתה בן, אולי כי אתה הבכור, אולי בגלל המבט הרציני והבוחן שלך. אבל גם את זה הצלחנו לשנות לאחרונה. באמצע שיחה על ענייני המחלה, טיפולים ומסמכים, הצבעת בביישנות על פסל העץ המהמם ששלחו לי מגרינפיס. "אבא, אפשר… לבית שלי?", שאלת בהיסוס, ואז הוספת, בלחישה כמעט לא נשמעת, למקרה שלא הבנתי, "אחרי שאתה כבר לא-". למרות הכאב השורף בגרון, צחקתי כל כך, "נו תגיד את המילה, פחדן!", ומאותו רגע יצרנו לעצמנו עולם שחור ומצחיק, ללא עכבות וללא מחיצות. נהניתי איתך כל כך בחודשים האחרונים.

*

גרינפיס. הפרסומת הכי מוצלחת שלי: צייר יושב מול יער עצום, רושם סקיצות של עץ, ערמת ניירות מקומטים מצטברת בפח לידו, ובינתיים דחפורים עובדים, מורידים את העצים. תמונה אחרונה. הצייר עומד, מחזיק תמונה מרשימה וגדולה של עץ. המצלמה מתרחקת באיטיות, וההרים שממול מתגלים קירחים, מכוסים בגזעים וענפים כרוּתים.

יש דברים שרק אתה יכול ליצור. הייתי מזהה שזה משהו שלי גם אם היו מראים לי את זה עשר שנים לפני, את אותו קטע בדיוק, עוד לפני שהתחלתי אפילו לחשוב עליו. דה-ז׳ה-וו הפוך. משהו בו היה צועק לי – אני שלך!

היו במהלך השנים עוד כמה רגעים כאלה, נקודות קפואות בזמן שידעתי שיקרו עוד לפני שהתרחשו, כמו ביער העצים האדומים הענקיים בקליפורניה שחיבקתי בבכי ללא שליטה, פוגש במשהו שאיבדתי, הדבר שחסר לי מאז שהייתי ילד. מזל שלא איבדתי אותך אז, שרי, אני זוכר כמה מוזר הסתכּלתְ עלי.

החיים שלי נגמרים להם 30 ואולי אפילו 40 שנה מוקדם מדי. מוקדם לעומת מה? הרי גם כך אנחנו חיים הרבה יותר ממה שפעם חלמו שאפשר, ובכל בית יש מותרות שגם המלכים הגדולים לא יכלו לחלום עליהם. חבל שלא אזכה לראות את המשך האבולוציה של הבית שלנו. עם כל חדר וקומה שהוספנו, הקפדנו שלא לשנות דבר בחדרים הקודמים. הכניסה עם הרהיטים הישנים, שם אנחנו עדיין צעירים על הקירות, ומשם המסדרון שמוביל אל העשורים הבאים.

*

דני, יפה קטנה שלי. זוכרת שהתרסקת עם האופניים בסופה של הירידה הגדולה?

רצתי אחרייך בלי נשימה, חושב תוך כדי אם זו אשמתי או לא, ומוצא אותך חבולה כולך, בוכה בהיסטריה. חיבקתי אותך חזק ואמרתי לך ״לא קרה כלום, הכל בסדר״. אבל הרי כן קרה. איזה משפט טיפשי.

עכשיו את דומעת ומחייכת לסירוגין, מעבירה יד נבוכה בשערך בתנועה עגולה ויפה, ומנסה להבין את תפקידך מול מאות העיניים הזרות האלה שבוחנות אותך. נסיכה שלנו, שד מפיץ אור שכמוך, נתנו לך שם מיוחד ואת מצדיקה אותו. אצלי הפתיחות והשובבות תמיד הסתירו דאגנות יתר, ואילו את שדרגת אותי לרמה טהורה של כיף. אני בטוח שיש כמה פרצופים מופתעים ביניכם עכשיו, אבל תחת השאגות, השירה והחיקויים, הסתתר בי תמיד חשש כבד ממה שיבוא.

פעם, אחרי הפסקת חשמל של 32 שעות בחורף הניו-יורקי, רצתי לקנות תנור נפט, שיהיה לפעמים הבאות. יצאתי מרוצה מהחנות, אבל אז, בעודי סוחב אותו ברחוב, התחלתי לדמיין איך אחרי כמה ימים קפואים כאלה אנשים יאבדו כל רסן, יטפסו 44 קומות בעקבות ריח הנפט, יפרצו אלינו עם גרזנים לדירה כדי להתחמם, וימצאו שם את הילדים. דאגות זה מעגל סגור.

כמה שנים אחר כך, בארץ, החלטתי לקנות אקדח אחרי גל של פריצות לבתים בשכונה. את כל כך דאגת, שָׁרִי, פחדת שאוהדי ימצא את החלקים שהחבאתי בנפרד וירכיב אותו, וצעקת עלי שממילא לא אשתמש בו לעולם.

והנה, רואה?

בסופו של דבר כן השתמשתי בו.

*

אני בטוח שעשיתם כמיטב יכולתכם להיפרד ממני. אבל הספדים דינם להכליל, לייפות ולסכם, ואילו החיים אינם כאלה. ההווה אינו כזה, וגם לא הרגשות והמחשבות שלרגע מתלכדות ושוב נפרדות. בעודי כותב את הפיסקה הזו אני מוטרד אם אקבל דו״ח כי האוטו חונה כאן בחוץ באדום-לבן. באמת אכפת לי, במצבי? מצחיק, אבל ככה עובד העסק הזה שנקרא בן אדם. נדירים הרגעים בהם כל כולך באמת שקוע בדבר אחד בלבד, נדירים וקצרים כמו רגע של שמש ושיר יפה ברדיו, אז תתענגו עליהם!

האנשים מסביבי כאן מהופנטים כולם לשברירי מידע מהבהבים של כלום. תקשיבו לעצה בגרוש של איש מת: את שעות הבהייה שלכם תשאירו לעכביש שמטפס על החלון, לחתול העומד לזנק על ציפור, ולמכוניות שמתיזות מים בעוברן מעל השלוליות.

*

הפסקתי את הטיפולים.

לשרי אני מספר שדוביד לוקח אותי לפארק, אבל למעשה זהו שמעון שמביא אותי לבית הקפה, שם אני ממשיך לכתוב, או יותר נכון, מכתיב לאמילי ולשמעון לחילופין את מחשבותיי, בקושי רב. לגוף וגם לבגדים שלי יש ריח של מחלה. שמעתי שכלבים יודעים לזהות את זה.

יום השואה היום, וכולם עמדו כאן לא מזמן בצפירה, חוץ ממני. חמש דקות אחר כך שני בחורים קירחים שבשולחן לידי כבר בעיצומו של ויכוח. "אבל למה אתם אף פעם לא יכולים לשמוח בהישגים של המדינה?", מתעצבן הגבוה מביניהם. האמת, צודק. הציניות טבועה בנו חזק, בלתי ניתנת לביטול, ומונעת כמובן מִפחד. לחוצים. קפוצי תחת. שואה. מחנות. רכבות. לעולם לא עוד.

לעולם לא עוד? זה ממש לא הלקח. הלקח הוא שיש לבה קדמונית שבכל רגע מנסה להתפרץ, ועלינו לכבות אותה עם כמה שיותר מים. ובעיקר, לדאוג לא להיות שם כשהיא תתפרץ. 

*

השאלה המעניינת יותר היא לא מתי היה הסקס הראשון שלך, אלא דווקא האחרון, אבל גם את זה אני לא מצליח לזכור.

*

דברים שכבר לא אבין:

למה הכל מתכסה באדמה בחלוף השנים, אם תמיד יש את אותה כמות אדמה? 

למה אותו סכום כסף תמיד יאבד מערכו עם הזמן? 

*

כל מי שמדבר איתי בתקופה האחרונה נבהל באיזשהו שלב, ואז אומרים לי: אולי תלך לטיפול?

או במילים אחרות, אני לא מסוגל להתמודד עם המצב שלך, איפה הבחור המצחיק שהכרתי?

 עזוב אותי, תן לי לברוח חזרה לאוטו שלי, לבית, לראות משחק של הפועל בלי לחשוב על כלום.

מרגיש שמאשימים אותי.

*

אני שמח שהצלחתי למשוך עד החורף. לפחות יהיה לכם קצת ירוק בעיניים בין הגדרות ועמודי החשמל שמקיפים אותנו בבית הקברות, הבית של הקברים, של השלדים.

למה ברירת המחדל של כל הדברים שאנו מייצרים מתכנסת תמיד לאפור תעשייתי ומדכא?

*

איך איראה כאן למטה לאחר שבוע? בעוד חודש?

מוזר, אבל בכל 58 שנותיי, מעולם לא ראיתי אדם מת.

כמה זמן לוקח לפיסות החיים האחרונות הדבקות בגוף להירקב ולהיעלם? גם אתם תמיד חושבים על זה בהלוויות?

*

בשנת ההתמחות שלי הוזמנתי על ידי צלם מפורסם לסט דוגמנות על חוף הים. זה היה בוקר קר, ושנינו צפינו, עטופים במעילים, בדוגמניות הקפואות שהתבקשו לכרוע במפגש שבין החול והים.

שאלתי אותו אם הוא נהנה בעבודה כזו והוא צחק בביטול. "א. אני לא נהנה להתעורר בארבע וחצי לאף עבודה. ב. אני לא מאמין בצילומי פוזות, רק טבעי. צילום מבוים זה כמו פוחלץ. רואה את זאת, הצעירה? קמפיין ראשון שלה. בעוד חצי שנה גג, החיוך המקסים הזה ייעלם ויתחלף בהבעה אטומה".

באחת ההפסקות הוא ביקש מבחור צעיר מצוות ההפקה ללכת ולהצחיק את הדוגמניות, וסימן לי לעלות איתו לסוכת המציל, שם נשכב וצילם אותן בסתר מבעד ללוחות העץ. אחרי כמה דקות ראיתי אותו מניח את המצלמה לצידו, ומאונן.

*

כשהייתי קטן רציתי להיות כבאי ,אחר כך טייס, אסטרונאוט, ולבסוף אסטרונום. התחלתי מהקונקרטי וסיימתי במופשט, ועכשיו בסוף דרכי אני שוב משתוקק לדברים הפשוטים ביותר.

*

שָׁרִי ודוביד. שני החברים הכי טובים שלי. אין צורך שתשלימו. כשאין התאמה אז אין. יודעים ומרגישים את זה, ושלושתנו ידענו את זה מהיום הראשון. היו תקופות בהן הדבר הכאיב לי מאוד, אבל עדיף ריחוק מתוך בחירה מאשר ההצגה הזו.

ומצד שני, דיר באלאק, אם יהיה לך מישהו אחריי, זה רק דוביד.

*

בכל שנה שעוברת, הפאזל מתמלא והסטטיסטיקה מתיישרת. כל הדברים הרחוקים שקראת עליהם רק בעתון, מגיעים אליך. זאת סגרה דיל עם מליונר מזדקן וגרה במגדל בתל אביב, להיא היתה תאונה, כאן גר אבא של חבר שקנו עבורו כּליה ברומניה, ההוא התאבד, והנה, עכשיו תורי.

*

היום בדרך לכאן ראיתי שני פועלים ערבים משתינים בצד הדרך בגבם אל הכביש. רכב עם כמה נערים סטה לכיוונם וצפר לעברם בכוונה. הם נבהלו, קפצו לתעלה, ואז עלו בחזרה וניקו עם עלים את השתן מהרגליים.

*

לא רק את הגוף מכחידה המחלה. גם את טעמם וריחם של הזכרונות.

*

אנשים בבית הקפה מציגים אחד לשני גרסה שקרית של עצמם.

בעולם עם טכנולוגיה שתגרום לכל המחשבות להיות גלויות, האם בני אדם ימשיכו לשקר?

*

שתי בנות עסוקות כבר רבע שעה במקצה שיפורים לסלפי שלהן. הקפה שלהן מתקרר.

אני צוחק למרות הכאב.

כמה זמן ומאמץ אנחנו משקיעים במראה שלנו, והרי בכלל לא נועדנו לדעת איך אנחנו נראים. בסוואנה לא היו מראות, מקסימום איזו בבואה במימי המעיין.

אני חושב שעברה כבר יותר משנה מאז שהעזתי להתבונן בעצמי במראה.