בַּיּוֹם הַהוּא הִשְׁתַּתְּקוּ הַמִּלִּים.

סְפָרִים הִרְכִּינוּ דַּפֵּיהֶם, מְשׁוֹרְרִים נָדַמּוּ,

כִּי בִּלְתִּי נִתָּן לְהֵאָמֵר.

רַק צְלִיל קִינָה כִּסָּה אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה

עַל יַלְדָּה בְּחֵיק אִמָּהּ, עַל יֶלֶד בִּזְרוֹעוֹת אָבִיו,

עַל נַעֲרָה וְנַעַר,

עַל הַקּוֹלוֹת הָרַכִּים שֶׁשּׁוּב לֹא יִתְרוֹנְנוּ בַּדְּשָׁאִים, וְיָד קְטַנָּה לֹא תְּלַטֵּף

פְּנֵי סָבְתָא וְסָב.

                                    *

לִפְנֵי הֱיוֹת הַמִּלִּים,

מָה סִפְּרוּ הוֹרִים לְיַלְדֵיהֶם עִם עֶרֶב?

אוּלַי רַק חִבְּקוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים,

וְלֹא צָרִיךְ הָיָה לוֹמַר

אַהֲבָה –

אוּלַי צִפּוֹר זִמְרָה בַּמֶּרְחָבִים,

וְלֹא צָרִיךְ הָיָה לוֹמַר

יֹפִי –

לִפְנֵי הֱיוֹת הַמִּלִּים,

אוּלַי הִרְוָה הַשֶּׁקֶט אֶת הָעוֹלָם,

אוּלַי הָיְתָה הַנֶּחָמָה חֲקוּקָה בַּתֵּבֵל כְּרַחַשׁ הַנֶּפֶשׁ בַּגּוּף

וְלֹא צָרִיךְ הָיָה לוֹמַר דָּבָר.