לָאַחֲרוֹנָה עִם רֶדֶת הָעֶרֶב אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל
בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינַי לִזְרֹחַ מִחוּץ לַטְּוָח
כְּשֶׁהִיא יוֹרֶדֶת עֲצוּמָה אֶל הָאֹפֶק, בּוֹהֶקֶת בְּאָדֹם-דָּם
מְפֹאֶרֶת לְעַצְמָהּ נָעָה בְּמַסְלוּלָהּ עִם פָּמַלְיָתָהּ –
כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת וִירֵחָהּ וְיַחֲסֵיהֶם הַמְּסֻבָּכִים,
לֹא רֵעִים וְאוֹהֲבִים רַק מַעֲרִיצִים סוֹבְבִים אוֹתָהּ כְּסוּמָא
בְּלִי לְשַׁעֵר שֶׁיּוֹם אֶחָד הִיא תִּטְרֹף אוֹתָם
וְזוֹ תְּחוּשַׁת הַדִּמְדּוּמִים הַקְּסוּמָה.
עֲמִיתוֹתֶיהָ הַשְּׁמָשׁוֹת הָאֲחֵרוֹת בְּמֶרְחַק אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר
וְהַשִּׂיחַ וְהַשִּׂיג אִתָּן עוֹבֵר דֶּרֶךְ שָׁרָתִים קוֹסְמִיִּים, לֹא מַמָּשׁ דִּיאָלוֹג.
הַאִם הִיא מוּדַעַת לְמַצָּבָהּ הַיַּחֲסִי בָּרְשָׁתוֹת הַבֵּין גָּלַקְטִיּוֹת?
לֹא נֵדַע.
הִיא בִּשְׁלִיחוּת, לְהָאִיר, לְחַמֵּם, לְיַבֵּשׁ, לִצְרֹב כְּוִיָּה
לְעוֹרֵר תִּקְוָה. אַךְ מָה עָלֶיהָ עַצְמָהּ? עַל עוֹלָמָהּ הָרִגְשִׁי?
כִּי גַּם לְגוּף שְׁמֵימִי יֵשׁ נִיצוֹץ רֵאשִׁיתִי, אֵנֶרְגִּיַּת נְשָׁמָה.
כִּי אַחֲרֵי הַכֹּל גַּם כַּדּוּר עֲנָק שֶׁל אֵשׁ מְבַקֵּשׁ קִרְבָה.

איור: שרון וובר-צביק