close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • תשרי

    אבנר להב | סיפורים | התפרסם ב - 17.02.22

    התוקע בשופר התמוטט ומת.

    התרועה שהיתה אמורה להיות שיא תפארתו היתה לפתע הצליל האחרון שהפיק בחייו. ההמולה החגיגית נפסקה באחת, הטליתות הורמו בחופזה על הכתפיים ויש מי שחשו אל המת במהירות בלתי צפויה. אך רוב המתפללים נעו וזעו כאחוזי תזזית, פנו איש לרעהו בעיניים תוהות, דיברו בקולות רמים שהדהדו עד להחריש בחלל בית הכנסת. אולם כל האנדרלמוסיה הזאת לא הועילה: פרט לאותו קומץ שרכן על הגופה המוטלת, כולם נותרו בתדהמתם, חסרי אונים. לא היה מנוס מלהשלים עם האמת האחת והסופית, וכנגד אותה אמת, לא היה עוד מה לעשות. היה איש וראו: איננו עוד. הכול היו תמימי דעים: אברהם נאסף אל אבותיו בטרם עת וצריך לדאוג עכשיו לסידורים הנחוצים.       

    נווה ברכה כולה היתה בהלם, גם מי שאינם פוקדים את בית הכנסת ואינם סרים למרותו של הרב. זהו יישוב כפרי, בלב העמק, כמה עשרות משפחות, שמטבע הדברים קשורות זו לזו בקשרי ידידות. רובן ככולן מטפחות משקים ושומרות מסורת, חלקן אף מקפידות על קוצו של יו"ד, מעטים בלבד (כמוני) עובדים בחוץ, מי במפעל כזה או אחר ומי במסגרות אזוריות. חרף העמל הקשה, האנשים אוהבים את המקום. לא שכולם מלאכים: אחד נודע כסרבן גט עיקש, שני נדד בעולם, חזר בתשובה והפך קיצוני, שלישי עושה במועצה כבתוך שלו ונאחז בכיסאו כאילו היה זה המזבח עצמו. אבל הרוב שקט, תומך ואוהד.  

    אהוד במיוחד היה אברהם, בייחוד מאז התמנה לנושא השופר ולמפעילו. כולם סמכו על אמונתו ועל שקדנותו, ידעו שהוא יבחר בקרן הטובה ביותר, שהוא יתאמן כדבעי ושביום פקודה הוא יפיק משפתיו את הקולות המדויקים ביותר, כך שכל התפילות יעלו היישר השמימה וכל הציבור יתייצב בשיירה מול שערי שמים ויחזור משם זך כביום היוולדו. תמהו אפוא על מה ולמה איתרע מזלו וכך נפרד ללא עת מן הקהל ומיקיריו, מן העולם? בדקו את השופר מכל עבריו, ולא נמצא בו פגם. אמנם פייתו היתה צרה למדי אך בשנים קודמות לא היה בכך כדי להפריע לו במלאכתו. פרט לכך, השופר היה נקי מכל רבב. שמא טעה אברהם מבלי משים בסדר הקולות והקדים תרועה לתקיעה? לא דייק במספר השברים? ואולי, חלילה, המציא לעצמו בסתר לב סדר משלו? הרי הפרשנויות רבות, כמספר הכתובים, החכמים והמסורות, ומי יודע אם לא רצה לחדש, לקבוע לעצמו מקום בספר הישר כמי שהרים תרומה שאיש לא שיער? אך בו במקום תהו: גם אם הרהיב עוז ועשה כן, האם יש בכך כדי שייענש פתאום בעונש החמור מכל, העונש העליון? האם עד כדי כך חרה אפו של אלוהים שאינו סולח גם ביום הקדוש ביותר על טעות או על מקוריות? בין כך ובין כך, דאגו לו לאברהם להלוויה כהלכתה, קיימו שבעה כדת וכדין ואט אט חזרו החיים למסלולם. הוא הניח אחריו את נימה, אשתו הדואבת, ואת שני ילדיו, מאור ומאירה, אך הכפר דאג לכל מחסורם, שלא ידעו עוד צער. ואף על פי כן, בני המקום לא הצליחו לסלק לגמרי מראשם ומליבם את הספק, את השאלה הנוקבת: למה?

    אני ידעתי. שמי יצחק והייתי חברו הקרוב של אברהם, קרוב עד כדי כך שהוא לא היסס לחלוק איתי את כל רזי ליבו. אף שאני נמנה עם ותיקי המושב, אני נמנע בדרך כלל מפרהסיה ומעולם לא נשאתי בשום תפקיד. די לי בין דל"ת אמותיי, וזה נסך בו ביטחון. הוא נהג לאסוף אותי מביתי והיינו צועדים יחדיו עד הגבעה שחלשה על היישוב, מין תל חשוף, ובמקום המשונה הזה, בין ערבית לאשמורת ראשונה (לא עלה על דעתו להיעדר מביתו יותר מכפי הצורך), הוא גילה לי את סוד מכאובו. משהו מופלא וטורדני בה בעת.

    אברהם חלם לנגן בחצוצרה, אך לא סתם לנגן אלא בהרכב ג'ז, כך השתכנע מתוכניות רדיו שהוא קלט מעת לעת. קסמה לו האפשרות לשחק באצבעותיו בשסתומים ולגוון בדרך זו את הצלילים לכל גובה כמעט ולכל מקצב, עד אין-סוף. הוא ראה בנשיפה בחצוצרה נשיפת חיים. בימי הפתיחה של הספרייה, הוא היה מקדים את באי המקום הרגילים ומחפש בקדחתנות ידיעות על הכלי ועל מי שניגנו בו בדורות קודמים. היה לו ברור שבחיים אחרים, זה מה שהיה רוצה לעשות: להביא לקהל את שמחת הקצב, להפתיע אותו באלתורים, לרתק אותו בלחנים. אך כל מה שהשיג היו גזרי עיתונים ישנים על כמה מן הנגנים הגדולים: לואי ארמסטרונג (שכינויו היה "סצ'מו"), דיזי גילספי, והגדול מכולם כנראה, מיילס דייויס, כולם שחורי עור שהביאו בנגינתם את בשורת שורשיהם. לכן חמק מדי פעם בפעם לעיר ושם, בחנות התקליטים היחידה, היה נובר בארגזי עץ שהונחו על מדפים ושולף מתוכם את אריכי הנגן שסיקרנו אותו. אף שנאלץ להאזין להם ברוב לחש, פן יעיר את בני משפחתו וגרוע מכך, יקים מהומה ביישוב כולו, הוא היה מסוגל מתוך שמיעה בלבד להבדיל בין ההרכבים השונים ואף להבחין בדקויות של ביצוע. יש שדיבר על אותם מוזיקאים כאילו הכירם מבטן ומלידה. ואני, שנחשפתי מעט לתרבות החיצונית, הייתי נפעם מתיאוריו, הרגשתי איזו משיכה מוזרה לעולם הסתרים הזה. אכן היה בו כדי לרומם את הנפש, להעלותה לרמת קשב אחרת, לפתוח בפניה צוהר לחוויה בלתי מוכרת, אשר גם בה יש אמת חבויה.

    אך אליה וקוץ בה: להיקסמות הנמשכת הזאת היה מחיר נפשי כבד. אברהם חי כל העת בסתירה שהלכה והעמיקה בין ציוויי המקום ומנהגיו לבין עולמו הפנימי, שלא יכול היה לחלוק בו עם איש מלבדי. אילו נודע הדבר לאנשים, איך היו מסתכלים עליו, איזו סערה היתה מתחוללת למשמע קורותינו באישון לילה, במקום השכוח ההוא. מועקתו של אברהם הלכה והעצימה, קרה שלא דיבר ערב שלם עם יקיריו, החלום איים לשתק אותו.  

    ואז הבריק במוחו רעיון: אם לא חצוצרה במסתרים כי אז קרן בגלוי, אך לא קרן של תזמורת אלא הקרן הקדושה, השופר, שגם הוא בסופו של דבר כלי נשיפה, ויש בו לפחות תועלת לציבור. כך אברהם קיבל על עצמו את התפקיד והחל ללמוד הלכות תקיעה, תרועה ושברים, ומדי שנה בשנה, ביום פקודה, הפליא בנשיפותיו. אלא מה? ברבות השנים ומשלא הצליח לדכא לגמרי את אש כמיהתו, את הניצוץ שהסתתר בלבבו, ניתזו משפתיו אל אוזני השומעים צלילים זרים. הג'ז חילחל לאיטו לתוך המעשה המקודש. כפעם בפעם, הקצב היה משתנה, ומן השופר היו בוקעים קולות שלא היו מעוגנים בשום מסורת, שבכלל לא היו אמורים להישמע. מבלי שעשה זאת בזדון, הפך אברהם את קצהו הצר והמחודד של הקרן לפייה של חצוצרה.

    באותו יום מר ונמהר, עת התייצב למשמרתו כמדי שנה, רוח מפתיעה שרתה עליו, בלתי נשלטת: הוא גמר אומר להפגין את יכולתו הנסתרת, להוכיח לציבור שגם כך אפשר להביא לעילוי הנשמה. האם היה אפשר בדרך זו להגיע לאלוהים ולהשפיע על שיקלול מאזן החיים – השאלה נשארת פתוחה. אך נדמה שאברהם בחר להישאר בקרב קהלו ולהיטיב עימו ככל יכולתו. כך אחז בשופרו ובתקיעה המכרעת, במקום השברים החנוקים והקופצניים, שפתיו הפיקו שבעה צלילים רצופים, מעין צעידה שקטה וקצבית גם יחד למקום עלום, שאחריה שלוש פעימות חזרו על עצמן, כמו שורות של פזמון. צלילים ששמע בביתו בשעות לא שעות, על גבול הערוּת, אך הם עלו לאוויר כאילו נוצרו מתוכו. אולם ברגע זה בדיוק קרה מה שאיש לא יכול היה לצפות לו, אף לא הוא עצמו: לפתע גרונו ניחר, מחנק פשט בו וגופו קרס תחתיו, כאילו הכוחות הסותרים שאחזו בו התנגשו זה בזה והכריעו אותו.

    האמת היא שלאיש לא היתה תשובה של ממש לאשר אירע. בתוך תוכם, רבים שאלו את עצמם אם היה זה דין אלוהי או שמא מעשיו של אדם שהכשיל את עצמו. ממרחק השנים, כל הפרשה הזאת נראית אפופת ערפל: הייתכן כלל רצף אירועים ממין זה? היה או לא היה? לי לבדי, בפינתי הצנועה, נודעה ההשתלשלות, נודע הפשר.

    הוטל עלי לספוד לו ואך טבעי היה שאקבל זאת על עצמי. שיבחתי את נועם הליכותיו, את אהבתו לבריות ולמשפחתו (אף שהיתה בו נטייה כמוסה להתבודדות), רמזתי על כמיהתו להיות פעם נגן בתזמורת (לא הרכב ג'ז כמובן), מוקף עמיתים שמביאים כמוהו את בשורת הצליל לעולם (כמה חברים נעו באי נחת). אכן, "רז אחד בקרבו הכחיד, והנה אבד המזמור לעד", כך שיניתי לסיום את סדר שורותיו האלמותיות של ביאליק. השתררה דממה. אף הקָדיש נשמע מרוחק, כלא שייך: על מי באמת מרעיפים את שלל הברכות הזה? שיהיה שלום לאפרו ומזור אחרון לנפשו המסוכסכת, זה כל מה שאברהם נזקק לו כעת. הקהל התפזר לאיטו, כל אחד לדרכו. חיבקתי את נימה ואת הילדים וליוויתי אותם לביתם.

    כיום, ממרום שנותיי, יש שאני מביט על כל הפרק הזה בערגה מוזרה, מוזרה וחמימה גם יחד. היינו במיטב שנותינו ונגענו בקצות אצבעותינו במשהו שהיה חזק מאיתנו, משהו שנקרא חופש, אוויר צח. אך בשעה שמטבע ברייתי בחרתי להצטמצם, לא להרחיק לכת עד כדי התנגשות, הוא המשיך לחלום ולברוא לעצמו עולם כלבבו. וסוף מעשה שהוא, על הבערה הזאת, שילם את מלוא המחיר.

    אבנר להב

    אבנר להב נולד באלג'יר ב-1947 ועלה לארץ ב-1965. היה חבר קיבוץ, מורה לספרות ועיתונאי. משנת 2000, אחרי מסלול מקצועי מגוון, הוא מתמסר לתרגום מצרפתית במדעי הרוח והחברה. פרסם עד כה מגוון מאמרי ביקורת ופרשנות בענייני ספרות, מספר סיפורים קצרים ושלושה ספרים: "בין עונג למוות" (על סיפורי קפקא, 2007), "פרחי חולים" (שירים, 2015), "הדרך לא לשכוח" (אוטוביוגרפיה, 2021).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    קול קורא: מהי תורה?

    מערכת סלונט
    לרגל חגיגות שמחת תורה המציינות את סיום מחזור קריאת התורה והתחלתו...

    הַ נִּ תּ וּ חַ

    רוני לימור-אור
    כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי בְּאֶמְצַע הַנִּתּוּחַ לַהֲסָרַת הַגִּדּוּל בַּגָּרוֹן נִסִּיתִי לִצְעֹק – וְלֹא יָצָא...

    שירתו של ים

    איילה למל בורטן
    וְהַיָּם שָׁר אֶת שִׁירָתוֹ וְהַחוֹל לוֹ יְחוֹלֵל וְיִגְלֹשׁ הָרוּחַ נוֹשֵׁב עַל הַגַּלִּים...