ספינת מעפילים שטה מאיטליה לישראל. אימא שלי נשאה בתוכה אותי, עוברית מטולטלת פגועה ברצף האורגני של התפתחותה. הריון של בוסר אחרי היותה שם, מובדלת מן ההוויה החיצונית, חמש שנים של חיים, הקיימים בתוך עצמם, ברווח, שבין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית, וכל אישיותה מהודקת… אני בתוך רחמה הופכת לתרכובת כימית בלתי צפויה.

בטלטול הספינה, שזכתה להגיע לחופי ישראל, התחילו עיניי לפזול, למצוא שקט ברחם השבירה, ולכתוב את שמי בדפנות הבשר והעור.

גופי חשף חרכים בתהומות הנפש, רגע של היווצרות כאב, רגע שהחיבור נפרם בעומק פצעים ישנים, שמזמן היו צריכים להגליד, ובמקום גלד היתה צריכה להיות שם אדמה רכה מוכנה לדשן ולפרחים טהורים עם צבעי אמת עזים, כי מה שאמתי נוקב, בעל צורה וכוח דרמטי מאיר ונכון בלתת לעצמי להתנקות ולהפסיק לגבב מילים, ופשוט לשחרר אותן, למצוא כיוון ללכת אתו, וכך להקשיב באמת לעצמי, להתבונן מבחוץ ולגלות את הדיוק של זמן הנפש והרוח מבלי להתעלם מהגוף.

כשהספינה תעגון, אצא מקצוות המסגרת מחוץ לשביל הפחד, ברחם אמי נהייה שחקני תיאטרון המתנפץ אל הסלע, והסלע על גבה של אימא, והדרך מתפצלת, והיא צריכה לעשות מתיחות פנים, ולעודפים להכניס אהבה, שתטפטף מכאן עד שם במנות אור להיות עזר כנגדו של אלוהים ולהסכים לחיות חיים חדשים. כי מה שטוב בחיים חדשים הוא שהם לא שייכים לאיש, ואפשר לעטות גלימה בצבע הירח.

אימא יחידה

הלידה שלי התרחשה. צנום, יהלום שלם עם עצמו, גם אם עבודת הליטוש לא היתה מושלמת.

הדרך שנלך בה יחד תהיה שקטה, ואש התמיד תהפוך לארמון, שנתחיל להלך בחדריו, נושמות אל מול כל מה שהתנפץ…

נלבש שמלות משי מזמן כולו חידה לא פתורה, זמן משם , מהשם האחר, שאנחנו מתות בו יותר ויותר, ולא יודעות איזה זמן הוא האמתי, ואיזו הבנה היא המוכרת, או אחרת בכל העולמות האפשריים, שאינם מסתיימים בנקודה, להזכיר לנו, שכשלא מניחים נקודות על הדף ניתן להמשיך ולשרוד… לרפד לנו קן, שנרד, שנעלה מפלסים גם בכפות הרגליים החתוכות והכואבות פעם אחר פעם, וילדינו יצטרפו קורנים ממרגוע.

ירח דם

משחק יום הדין שקוע בחרדת קברים לאורך שדות ירוקי שיגעון מניבים ירקות ופירות להאכיל את עצמי בבטן של אימא שלי. החורף הגיע, כשהנעתי זרועות ורגליים, וצעקותיה העציבו אותי, ובערפול הדעת התקיימה פגישתנו המחודשת.

בזמן הלידה הצמחתי כנפי זכוכית לעוף החוצה חיה בתוכי ומכוונת את אבי ואת אמי למוזיקה העולה באור שאהבה נפשם. אני זוכרת להט ארגמן ופרחי חורף צהובים, ונשמתי מטלטלת, הומה להשתכן. מבלי שאראה את האופק מעדתי ונלכדתי בעקב הרגל, וידעתי שתמיד אלך לשום מקום… זה היה אושר מדומה מתחבא בתוך השרוול, מציץ ונפגע, מתגלגל ומחליק על כל מה שלא צריך להגיד. כמו להיות גיבור מת בחיבוק ובשתיקה של ימים בליל הבדולח מבוקעים מייסורים של רדיפה אחר אלוהים, שנושם אמונה ותקווה ללא הפוגה. חיוורון פניו מאובן כמו צבע לבן בבגדי הכוהן הגדול, ואני מכוסה דם ירח, ומעליי כפור ועשן, ונשירת עצים מתוך הפצעים…

כשרגע של הולדת נופל בשבי כסרט צילום, נושאות אימהות עיניים כציפור שיכורה, מתיזה רסיסים של אור על תינוקות וילדים, והשנים החולפות חתומות כמו שבועה הופכות למנהרה אפילה בדרך מסתורית, פנימה, שם האהבה באה חדשה לבקר, ונשארת…

מאז חייתי בריתמוס אחר, רוחשת כבוד ותקווה לכל מה שדורש ניתוק מרחם של אימא. במרכז בית החזה מעל קו השבירה שסחטתי משדיי אין להם גיל של זריחה או שקיעה, של שם או כאן, רק הבעות לובן בהיר, כשהם הולכים לפניי מכוונים ומתוחים כמיתר, שפורט עצמו בעונג ומתיז צלילים דחוקים.

אני האישה הכי עצובה שראיתי בחיי קוראת ברמקול ללכוד תשומת לב כמשי מלטפת נר נוטף…