היא שומעת מבחוץ את הקול. עוד פעם עוד פעם מה יהיה
תקומי
זה בא גם מבפנים: מי אומר לה
תקומי. תקומי.
ת-
קומי.
תקו
מי, לאט, ושוב קומי קומי במהירות.
עכשיו זה השם שלה. קומי. יש שם גם משהו אחר שלוש הברות אחרות אבל הם קיצרו אותו את השם שלה
כמה זמן היא שומעת קומיתקומיתקומיתה?
בלי רווחים.
זה לא משנה. שתקום כבר. שתפסיק לעשות בעיות. זה לא מתאים, לא עכשיו הם אומרים לה.
תקומי תקומי תקומי. דייסת קוואקר אפורה הצליל הזה מנסה לחדור מבחוץ. חד. חזק.
הם מדברים אליה ביפאנית. צפה פתאום איזו מחשבה שאפילו קצת מצחיקה אותה. טוב לא ממש מצחיקה רק מעוררת חיוך. בתוכה. צליל של יפאנית יש בתקומי קומי. זה טוב אפילו טוב מאוד הרגע הזה של החיוך. היא תגיד לעצמה בתוך כל הרעש. אחר כך המוח שוב ימחק לה והיא תרדם.
היא ישנה בלי חלומות רק עם צבעים וחומר. היא שוקעת בחלומות חומים אפורים כחולים לפעמים בא איזה חלום צהוב מדגדג מהבהב ואז היא יודעת שאולי תצליח לקום מהמיטה לגרור את עצמה למקלחת ואפילו לשבת אתם בסלון.
הם מודאגים.
ככה היא שומעת שהם אומרים. מדברים מאחורי הדלת הסגורה או מהמסדרון כשהדלת קצת פתוחה. רוצים שהיא תשמע אותם. אולי המחשבה על מה שהיא עושה להם ודווקא עכשיו תוציא אותה מהמיטה. אנשים טובים, רגילים, עובדים, מפרנסים, מגדלים, מחנכים וככה פתאום-
מה יהיה אתה? היא שומעת.
היא שונאת אותם. היא שונאת את עצמה שהיא שונאת אותם. הרבה זמן היא לא מצליחה לזוז מתחת המשקל שמונח עליה. אז היא הפסיקה לצאת להם מהמיטה. לא יכולה לצאת. כל הגוף כואב לה אבל בעיקר הנשימה. לא נכנסת עד הסוף לריאות.
הצליל של האזעקה חד.
היא מנתקת את עצמה מהמיטה. הולכת לממ"ד. יודעת שאין לה בררה. יושבת אתם בחדר הקטן של אחותה. עם כל הוורוד. עשר דקות עשר דקות בום בום קומי.
הם מנסים לדבר, מנסים לגרום לה לדבר.
מה יהיה?
זה רחוק.
רוצה חטיף?
בהתחלה הרגליים לא היו שלה ואז הידיים, על הפנים ויתרה. הבטן הזאת שיש לה היא בכלל לא שלה-
ברווח הזה בין האזעקות היא במיטה.
תקומי, בבקשה תקומי, היא שוב שומעת את אמא שלה. היא מרימה את הראש. רק לרגע מנתקת אותו מהכרית הרכה. לפעמים יש גם שם משפחה "בבקשה". אבל רוב הזמן קוראים לה רק "תקומי."
היא מנסה להרים את הפנים למעלה בכיוון הקול אבל אי אפשר. היא חוזרת מניחה את הכרית על הראש. שתצא מכאן. מה היא לא רואה?
גם את אחותה הקטנה הם שלחו לבקש ממנה לקום. גם את סבתא הביאו.
היא לא רוצה. היא לא יכולה היא לא. היא לא יודעת מה זה הדבר הזה אבל הגוף הזה שלה הוא לא קם. הוא כבד הוא בצק לא אפוי. מלא בצק. כמו הבצק שעדי הייתה מכינה, פעם, כשהיו עוד חברות והרשו לה להשתלט על המטבח, והיא קנאה בה איך ההורים שלה מבינים ואמא שלה-
בצק גולש מהקערה. שוקע מטה. בצק סביבה בצק בתוכה תופח כל הזמן גדל וגדל תיכף תבוא המכה וכל האוויר יצא והיא תיזל.
לוקח לה להבין שמה שהיא מרגישה זו יד על הכתף אוחזת בה בכוח. משהו חודר את השקיעות של הבצק.
"תתלבשי נוסעים." אמא שלה אומרת בקול אחר.
לאן?
עכשיו?
פחד בדרכים.
היא לא שומעת אותה. אולי כי לא אמרה כלום. המילים צועקות בראש שלה.
"תקומי."
"קומי!" בצעקה של אבא שלה עם יד שמטלטלת אותה בכתף. היא מתיישבת על המיטה העיניים נפקחות בקושי.
לא אבא. זו אמא. "מה יש לך? תקומי כבר מה זה כל הפינוק הזה?" אבא לא מדבר. רק אם תרים את העיניים ותסתכל בו היא תראה.
הבן של השכנים שלהם נהרג. בחור בן תשע עשרה. הם אומרים לה. הוא נהרג. אסון כזה. פתאום נכנסת לה מחשבה בתוך כל הבצק. אם הייתה מתה במלחמה הייתה להם גאווה. היא הייתה גיבורה, היו עושים פינת הנצחה בביה"ס. לא כמו שהיא עכשיו.
אז היא קמה. כמו מכונה היא מתלבשת לא ממש אכפת לה מה היא שמה על עצמה. היא לא מתקלחת היא בקושי מצחצחת שיניים.
על הפנים של אחותה הקטנה יש איזו הבעה שרק מאוחר יותר בנסיעה היא תבין שזו הבעת גועל.
את חכמה
את יפה
יש לך חברות חברים
את עוד תראי
יש לך עתיד
מה קרה?
מישהו אמר לך משהו?
מישהו עשה לך משהו?
מה קרה?
מה עשינו?
מה לעשות?
שתי סטירות
תפסיקי
אני אומרת לך
די כבר תן לי
לא תני לי
את לא רואה
אתה מבין
את עם כל ה
פסיכולוגיה באמת,
תקשיבי
פינוק
שתיקה
חסרת התחשבות
עכשיו??? תסתכלי מה קורה לאחרים
אחותה יורדת בדרך. סבתא מחכה לה ברחוב לפני הבית כדי שהם לא יצטרכו לצאת מהמכונית. העיניים של סבתא שמחבקת את אחותה מסתכלות בה. בזמן אחר היא הייתה מנסה לפענח את המבט בעיניים של סבתא. עכשיו היא לא.
לאן הם נוסעים?
היא לא שואלת לאן לוקחים אותה. חשבה שנוסעים ללוויה, שהיא חייבת. אבל במכונית הם אמרו שיש איזו מישהו שמומחה.
מומחה במה? אין לה סקרנות אבל המחשבה כאילו צפה מעצמה.
להוציא ילדים בני חמש עשרה מהמיטה.
יש לו שיטה.
אני לא בטוחה.
מה יש לנו להפסיד.
אותה.
הם מדברים לידה כאילו שהיא לא. היא יכולה ממש לדמיין איך היא לא נמצאת ואנחת רווחה יוצאת מהם.
המכונית נעצרת. הדלת נפתחת. היא נשלפת מהכיסא כלומר היא יוצאת. בגוף היא יכולה ללכת. רק בראש יש עננים כבדים. סמיכים שאי אפשר לנשום.
הוא מדבר אתה, האיש, הוא מדבר אתם. הם יוצאים היא לבד מולו.
הוא שואל אותה אם היא חושבת על מוות אם היא רוצה למות. את השאלה הזו היא מבינה. הוא לא מנסה לפתות אותה במשהו, לא מנסה לשכנע. רק שואל ככה ישר.
"לא". היא עונה. לרגע לא בטוחה. "אני רק ישנה" – המילים שלה תפוחי אדמה מעוכים.
"גם אני אוהב לישון." היא שומעת אותו.
היא מרימה את עיניה. ההורים שלה לא כאן. חדר רגיל של פסיכולוג היא חושבת. בעצם לא רגיל. הם יושבים ליד שולחן. הוא יותר כמו רופא. בצד יש שתי כורסאות אבל הם יושבים משני צידי השולחן. שני כסאות ריקים לצידה. הוא מניח את הראש שלו על הידיים ונשכב על השולחן. הוא מורה לה עם היד גם להניח את הראש.
זהו.
על השולחן ראש שיבה וראש נערה.
היא לא יודעת כמה זמן חולף. עיניה היו עצומות. בחדר אין מילים, רק נשימות.
כשהוא מרים את ראשו הוא אומר לה "ביום חמישי נפגש באותה שעה."
היום יום שלישי.
היא מסכימה.
יוצאת.
מה הוא אמר לך? על מה דיברתם? הסברת לו?
מה היה?
בדרך חזרה הביתה אחותה מבקשת פיצה.
"גם אני רוצה" היא אומרת.
(עכשיו הפיתוי גדול הוא להגיד לעולם שלפעמים כדי לפתוח פתח לעתיד אחר מספיק להניח את הראש ליד ולשתוק. אבל המציאות מראה שזה לא ככה ויש עוד הרבה עבודה בנפש.)
היא קמה, אחרי שאכלה כמה ביסים מהפיצה, נכנסת לחדר, חוזרת ונשכבת במיטה עד האזעקה הבאה שתוציא אותה בעל כורחה.