5 נקודות למחשבה בעקבות פרשת וודי אלן

-1-
על העיוורון. ההתקפלות של הוצאת "האשט בוק גרופ" נוכח מחאות על כוונתה לפרסם את האוטוביוגרפיה של וודי אלן מוכיחה פעם נוספת שלא כל מי שמגלגל מיליארדים הוא בהכרח אדם חכם. כמו במשבר הכלכלי של 2008, שנגרם על ידי הבנקים, אשר חילקו משכנתאות מתוך התקף עמוק, כשהם ידעו שהדבר עלול להביא לאסון – כך גם בפרשת אלן. הרי ההוצאה היתה מודעת לפעילות תנועת ה-"Me Too", ולפיכך אמורה היתה לקחת בחשבון שפרסום הספר בהכרח יגרום לסערה ציבורית, אז בשביל מה היא בכלל החלה בפרויקט מלכתחילה? עריכה, הגהה, הוצאת פרסום, והעיקר עגמת נפש גדולה לאדם בן 84.

-2-
המעמדות. מהפרשה ניתן גם להסיק משהו לגבי הקפיטליזם וסוציאליזם: כשהשיקול העיקרי של הוצאת ספרים הוא מסחרי גרידא – זה מה שמתקבל. כידוע, "האשט" חזרה בה מפרסום הספר לאחר שעובדיה פתחו בשביתת מחאה נגד פרסומו. וזוהי תופעה נדירה למדי: מעמד הפועלים מכתיב את תנאיו לבעלי ההון. מה זה אם לא הגשמת חלומם הרטוב מדם של מרקס ולנין?

-3-
חזקת החפות. כאשר ההאשמות נשמעו לראשונה, רשויות האכיפה קפצו על ההזדמנות לתפוס עוד סלבריטאי בקלקלתו, אך עם כל מאמציהן, מעולם לא מצאו בדל של הוכחה לכך. מיותר לציין כי אלן הכחיש את ההאשמות מכל וכל מספר פעמים. אמנם זה לאו דווקא מצביע על חפותו, אך מה קרה בכלל לעיקרון חזקת החפות, לפיו אדם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו?

-4-
הפשע משתלם. הוצאות לאור בארה"ב קופצות על כל ההזדמנות לפרסם ספרים אוטוביוגרפיים של הארכי-פושעים ורוצחים. ב-2007 פרסמה ההוצאה האמריקאית  ReganBooks את ספרו של או' ג'יי סימפסון "אם עשיתי זאת", שבו הוא מתאר איך "היה רוצח" את אשתו ואת מאהבה. "היומנים של היטלר", שפורסמו במגזין הגרמני "שטרן", היו להיט עד שהתברר כי הם זיוף אחד גדול. הדוגמה היותר טרייה הוא הספר "שמעתי שאתה צובע בתים", ששימש בסיס לסרטו האחרון של מרטין סקורסזה "האירי", והוא כל כולו זיכרונותיו של רוצח שכיר בשירות המאפיה, פרנק שירן. אז רוצחים כן, אבל וודי אלן לא?

-5-
תנו לו. וודי אלן הוא אמן גדול, גאון, אחד הבמאים המשפיעים בקולנוע במאה שעברה ובמאה הנוכחית. תנו לו לספר את סיפורו. יש בעולם הרבה נשים בעלות דעות עצמאיות שתשמחנה לקרוא אותו.