אבי מת כשהייתי בן שלוש. אני לא זוכר אותו. אבל ראיתי את תמונתו באלבום. לידו עמדה אישה יפה, לא מוכרת לי. אמרו לי שזאת שרה, אישתו השנייה של אבי. הוא היה עו"ד ידוע בקייב, הגן בבתי משפט על יהודים עניים. הוא היה די עסוק ולא היה לו הרבה זמן לפנק את אישתו. קיץ אחד היא נסעה להתנפש ליילטה, עיירה של "גברת עם כלבלב", ליד הים השחור. שם היא הכירה את הגבר חובב הכוכבים. היה לו מן מצפה על גג ביתו. הוא הזמין אותה לבקר, היא באה, ראתה כוכבים ונמשכה לכוח הקוסמי שלו. אבי התנחם בזרועות אמי, סטודנטית הצעירה לרפואה.

היה לו את בנו הבכור יעקב מאשתו הראשונה, אולגה. יעקב גם היה משפטן, אידיאליסט ועבד כפרקליט בצבא. אולגה היתה רוסיה, לא ידוע לי אם היא היתה יפה. אך לא היה זמן לפנק גם אותה. אנשים אחרים רצו לתפוס את התפקיד שלו. אז לא היה באופנה להאשים מישהו בהטרדה מינית, אז האשימו אותו שהוא כאילו טרוצקיסט. וכאויב המדינה הוא נשלח למחנה גולאג במזרח הרחוק רחוק, על יד האוקיאנוס השקט. אשתו מייד התגרשה וניתקה כל קשר איתו. 

ואחר כך הגיע תורי. אשתי הראשונה נדיה היתה גם יפה, גם יהודיה וגם מוזיקלית. היא ידעה לנגן בכינור וגם בפסנתר. אהבתי לרקוד איתה. פעם הזמנתי אותה לנשף של ראש השנה. אני לא רקדן מיומן. אך כשרקדתי איתה, הרגשתי שאני שט בים, שאני שייך לים והים עוטף אותי ואני טובע באוקיאנוס של צלילי המוזיקה והאהבה. היינו אז סטודנטים. היא למדה בערב ועבדה בבוקר במעבדה, ואני למדתי פיזיקה וקיבלתי מילגה.

הלימודים היו לי קשים, לא בגלל הפיזיקה אלא בגלל שהתחלתי להתעניין בדברים אחרים, כמו סמנטיקה ופסיכולוגיה. מושגים של פיזיקה היו ברורים לי, אבל איך להגדיר מה זה "רעיון" או "אהבה." הייתי מוטרד ומפוצל ולא היה לי זמן לאשתי.

הבוס שלה היה ד"ר לכימיה והוא כאילו התאהב בה וכול זמן אמר לה כמה היא יפה. היא השתכנעה ואמרה שהיא רוצה להיפרד ממני. לא התנגדתי, שכרתי דירה במקום אחר. הבוס המסכן היה צריך לספק את הצרכים גם של אישתו וגם של אשתי לשעבר. הוא התעייף ומת.

בשנות התשעים, נדיה עלתה ארצה. הייתי אז נשוי. היא הכירה מישהו בעזרתי ויחד הם היגרו לקנדה. שם היא מתה ונקברה בבית עלמין בטורונטו. ועכשיו אני מתגעגע אליה ונזכר בזמנים הטובים, כאשר רקדנו טנגו לתוך הלילה. ואני גם נזכר בשיר של לאונרד כהן: "רקדי אותי עד לסוף האהבה" – Dance Me to the End of Love.

אך מה לעשות, כולם מתים וגם אני מחכה לתורי. וכאשר אני מסתכל על התמונות באלבום, אני יודע איזה שגיאות עשינו ואיזה לקח צריך ללמוד מהן. בינתיים אני מסתובב במועדוני מוזיקה בתקווה להרגיש משהו שהרגשתי פעם.