תיקון שבועות במשפחתנו: מעבר ממידת הדין למידת הרחמים

‫לקראת חג השבועות רצוננו להנחיל זיכרון ומסורת לקוראים מאמר זה:   נספר על המנהג של 'תיקון ליל שבועות', תוך שילוב בין ההיבט הקבלי למסורת המשפחתית של יהדות בבל.  המשפחה התכנסה כולה ללילה שלם של לימוד ותפילות, שקראו לו "משמרה". הלימוד לאורך הלילה נועד לתקן את חטא השינה של בני ישראל במעמד הר סיני ולהכין את "הכּלה" למפגש עם בוראה.

בליל החג במשפחתנו בתיקון שבועות נעשה גם הקֶשר הכואב לפרעות ה"פרהוד" בעיראק, שהתרחשו בחג השבועות תש"א (1941)  ועיצבו את זיכרון החג כיום של אבל ותקומה. בסיום,

נביא משירינו השואפים לתקן את העולם במילים של שיר ותפילה.

המִשְׁמָרָה וְהַנְהָרָה: תיקון ליל שבועות בין קבלת תורה ל"פרהוד"

במשפחתנו, ליל חג השבועות מעולם לא היה רק ליל לימוד רגיל. בעוד קהילות רבות קוראות לו "תיקון", אצלנו הוא נצרב בזיכרון תחת השם "מִשְׁמָרָה". זהו לילה של ערנות מוחלטת, הנמשכת שעות ארוכות עד לבוקר, עד לרגע אותו כינה אבי ביראת כבוד "שעת הַנְהָרָה" – שעת האור הראשון של יום מתן תורה.

המשמעות הקבלית: קישוט הכלה

הבסיס למנהג ה"מִשְׁמָרָה" נעוץ במסורת הקבלית ובספר הזוהר, המספר כי "חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה" ("חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא"). המקובלים מסבירים כי הלימוד כל הלילה נועד להכין את כנסת ישראל להתחבר עם הקדוש ברוך הוא.

המילה "תיקון" בארמית משמעה "קישוט", ובלילה זה אנו עמלים על "תכשיטי הכלה" – שהיא התורה וכנסת ישראל – כדי שתגיע למחרת לחופתה תחת הר סיני כשהיא מתוקנת ומקושטת למלך הקב"ה.

הלימוד בלילה זה נתפס כמעשה של אהבה וייחוד, הבא לידי ביטוי ב"כתובה לחג השבועות" שכתב הפייטן ישראל נג'ארה, המתארת את ירידת ה"דוד" לגנו להתעלס עם "בת נדיב"- הכלה.

ליל משמרה בטעם ה"פרהוד"

עבור אמנו סעידה וכל משפחתנו, ליל השבועות נשא עמו משקל נוסף, כבד וכואב. בחג השבועות תש"א (יוני 1941) התרחש בבגדד ה"פרהוד" – פרעות דמים שבהן נרצחו מאות יהודים. בין הנרצחים היו שני אחיה הבכורים של אמי, נורי ואברהם חבשה הי"ד, סטודנטים צעירים בשנות העשרים לחייהם, הם למדו רפואה באוניברסיטה של בגדד.

הטראומה של אמנו, סעידה, שנשלחה כנערה לזהות את גופות הנרצחים, ליוותה את ה"מִשְׁמָרָה" המשפחתית שלנו בכל שנה. במותם היא הפכה להיות הבת הבכורה (בת 16) ונשלחה לתחנות משטרה ובתי חולים לִצפּות בגוויות של חללי הפרעות.

. הלימוד בלילה זה הפך לאזכרה חיה: בתוך המניין, בין פרקי משנה וזוהר לפסוקי תנ"ך, נאמר קדיש מיוחד לעילוי נשמתם של נורי ואברהם הי"ד.

. סבנו יצחק חבשה, שאיבד את שני בניו ביום אחד, היה בשיברון אמונה עמוק, ורק לידת התאומים (הרצל ובלפור) שבע שנים אחר כך נתפסה כנחמה של "שניים תמורת שניים". בכל חג שבועות, כך הוא סיפר, הוא נהג לקרוא בבכי את התפילה "ויהי אחרי מות שני בני אהרן", כי אמרו לו שזו סגולה שלא יזכה לשעה קשה של אבדן שני בנים ביום אחד. הפרעות הפֵרו את ההרמוניה הזאת, והוא היה לאב שכול של שני בניו הבכורים.

סדר הלימוד והתפילה

הלימוד בביתנו התבסס על ספר "קריאי מועד", הכולל מדרשים, פסוקי תנ"ך, משנה וקטעים מה"זוהר" וה"אִדרא רּבא". הלימוד היה מלווה בתחושת התקדשות, בדומה למקובלים בצפת שנהגו לטבול במקווה ולהיטהר לפני התיקון, כזכר להיטהרות בני ישראל לפני מעמד הר סיני.

במהלך הלילה, הדהדו בביתנו התפילות בארמית המבקשות לייחד את השכינה:

"לְיַחֲדָא שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ… בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ… לְתַקֵּן כֶּתֶר לִזְעֵיר אַנְפִּין בְּלִמּוּד הַזֶּה".

בזמן שהגברים עסקו בתיקונים, הנשים הגישו את ה"ברכות" – מיני מזונות ופירות – ואת המאפה המסורתי של יהודי בבל, ה"כָּאִהִי" (בצק עלים מטוגן בחמאה עם סוכר או סילאן).

.

תיקון שבועות: התיקון הפרטי והלאומי

תיקון ליל שבועות במשפחתנו היה חיבור בין ה"תיקון" של האר"י הקדוש לבין התיקון האישי של משפחה שחוותה חורבן ביום חגה בפרעות של תש"א. אבא הסביר לנו: "אנו ערים לא רק כדי לכפר על בני ישראל שישנו לפני מתן תורה, אלא כדי לשמור על גחלת הזיכרון של נורי ואברהם".

בלפור חקק כתב  בשירו "תיקון שירה", שאנו קמים בלילה הזה כדי "לְתַקֵּן נֵרוֹת כְּבוּיִים" ולחבר בין המלכות ליסוד, בתקווה לגאולה שלמה ולתיקון עולם.

במשפחתנו, ליל חג השבועות לא היה רק ליל לימוד רגיל, אלא לילה של התקדשות המכונה "מִשָמָרה", לילה המגיע לשיאו ברגע המזוקק של "שעת הַנְהָרה" בבוקר.

עבורנו הזיכרון שנותר הוא של לילה מיסטי: הלילה הזה היה עבורנו גשר המתוח בין עולמות הסוד הקבליים לבין הזיכרון המשפחתי הכואב של פרעות ה"פרהוד" בבגדד, לילה שבו הלימוד והתפילה  חוברים יחד והופכים למעשה של צידוק הדין האלוהי.

לימוד הסוד: האִדרא רּבא וההתייחדות

סדר הלימוד בביתנו, המעוגן במסורת יהודי בבל, נשען, כאמור, על ספר "קריאי מועד", הכולל פסוקי תנ"ך, משנה וקטעים מספר הזוהר. חלק מרכזי ומשמעותי בתיקון הוא הקריאה בספר הקבלי "אִדרא רּבא", המופיע כחלק בלתי נפרד מסדר הלילה.

במהלך הלילה היו המתפללים הגברים הוגים בתפילות ובתיקונים בארמית, המבקשים לייחד את השכינה עם קודשא בריך הוא: "לְיַחֲדָא שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ… לְתַקֵּן כֶּתֶר לִזְעֵיר אַנְפִּין בְּלִמּוּד הַזֶּה". הלימוד בכל תיקון שבועות הגיע לשיאו בשעת הנהרה – שעה של חסד אלוהי מיוחד המאיר את התפילה באור של רחמים וגאולה.

צל הפרהוד וצידוק הדין

בתוך קדושת הלילה של התיקונים, הדהֵד הזיכרון המר של חג השבועות תש"א (יוני 1941), אז התרחש בבגדד ה"פרהוד". בפרעות אלו נרצחו מאות יהודים, וביניהם שני אחיה הבכורים של אמנו סעידה: נורי ואברהם חבשה הי"ד, סטודנטים צעירים שהיו בפריחתם.

סבנו, יצחק חבשה, שכל חייו התפלל ביום כיפור בבכי מר כדי שלא יפקוד אותו שבר כזה ( את התפילה"ויהי אחרי מות שני בני אהרן"), עמד בפני שֵבר אמונה עמוק לאחר שאיבד את שני בניו ביום אחד. ה"משמרה" המשפחתית שלנו הפכה לאזכרה שנתית שבה נאמר קדיש מיוחד לעילוי נשמתם.

נחמה וצידוק הדין

אולם, בתוך החשיכה הזו נולדה נחמה: שבע שנים לאחר הפרעות נולדו לאמנו סעידה שני תאומים –  והתאומים הם אנחנו (הרצל ובלפור חקק). המשפחה ראתה בלידת השניים פיצוי ותמורה אלוהית, בבחינת "שניים תמורת שניים". הלידה הזו אפשרה לסבנו לקבל את הדין ולהפוך את ליל התפילות של שבועות ללילה בסימן צידוק הדין האלוהי.

ה"משמרה" של משפחתנו הייתה בכל שנה תיקון כפול: תיקון לכנסת ישראל המתייחדת עם דודה, ותיקון לנשמותיהם של נורי ואברהם הי"ד. כשהגענו אל שעת הנהרה עם אור הבוקר, התפילה לא הייתה רק על קבלת התורה, אלא על היכולת למצוא חסד וצידוק בתוך הדין, ולחבר בין "הנרות הכבויים" של העבר לבין האור גדול של המשכיות ונחמה.

לידת התאומים  נתפסה לא כאירוע מקרי, אלא כמענה אלוהי ישיר. החכמים פנו אז לסבי השכול, יצחק, ואמרו לו בביטחון: "קיבלתָ שניים תמורת שניים". מילים אלו הפכו עבורו ועבור המשפחה כולה לביטוי של צידוק דין – ההכרה בכך שגם בתוך ההֶסתר והחורבן, משפטו של האל הוא צדק ויש תמורה לאובדן הכבד. תיקון השבועות הביא תמיד שעת חסד והאיר לנו את סיפור חיינו: האל נתן למשפחה חיים חדשים, במקום השניים שנגדעו.

במשפחתנו, ליל חג השבועות – ה"מִשְׁמָרָה" – היה תמיד לילה שבו השמיים והארץ, הסוד הקבלי והזיכרון המשפחתי, התמזגו לכדי מעשה עמוק של צידוק הדין האלוהי.

.

השליחות של סעידה וברכת ה"חכם באשי"

בתוך השכול הכבד והשבר הכבד מנשוא, חכמי העיר בגדד והמשפחה ראו בנישואיה של האחות הצעירה סעידה לעזרא חקק שליחות של "תיקון". המיתוס המשפחתי סיפר כי היא הלכה לחופתה כמי שנקראה "ללדת את אחיה המתים". רגע זה זכה להכרה רשמית ודתית מצד ה"חכם באשי"* (הרב הראשי), הרב ששון כדורי, שהגיע בעצמו לטקס הכלולות. הוא חיתן את בני הזוג סעידה ועזרא.

הנחמה והתמורה הגיעו שבע שנים לאחר הפרעות, עם לידתנו – התאומים הרצל ובלפור חקק. לידה זו נתפסה כפיצוי אלוהי ישיר. חכמי בגדד והרב ששון כדורי, שביקר את המשפחה לאחר הלידה, טבעו את המילים שחתמו את תחושת התיקון: "קיבלתָ שניים תמורת שניים", אמרו החכמים לסבא יצחק. מילים אלו הן שאפשרו לסבנו יצחק לקבל את הדין ולהפוך את הלילה הזה ללילה של הודאה וצידוק המשפט האלוהי

סדר ה"מִשְׁמָרָה" וה"אִדרא רּבא"

בכל ליל שבועות, הלימוד בביתנו הפך לגשר המעלה את נשמות הדודים שנרצחו. הגברים היו עוסקים בתיקון מתוך ספר "קריאי מועד", הכולל את ספר הקבלה "אִדרא רּבא". במהלך הלילה היו מהדהדות התפילות בארמית, מבקשות לייחד את העולמות: "לְיַחֲדָא שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ… בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ… לְתַקֵּן כֶּתֶר לִזְעֵיר אַנְפִּין בְּלִמּוּד הַזֶּה".

הנשים היו מגישות את ה"ברכות" ואת המאפה המסורתי "כאהי", בעוד המניין עורך קדיש מיוחד לעילוי נשמות נורי ואברהם הי"ד.

שעת הַנְהָרָה

הזיכרון שנותר צרוב בנו הוא הבוקר של "שעת הַנְהָרָה", זה היה השיא – שעה של חסד אלוהי מיוחד שהאיר את התפילה באור של רחמים. זהו הרגע שבו התיקון הפך מגחלת של זיכרון לאור של המשכיות; רגע שבו אנו, התאומים שנולדו כפיצוי, עומדים כעדוּת חיה לכך שגם מתוך חורבן ה"פרהוד", צמח תיקון ועולם שלם שנבנה מחדש. שירינו על הפרהוד הם העדוּת.

שעת הנהרה: שעה זו נחשבת לרגע של חסד אלוהי מיוחד, שבו מידת הרחמים מנצחת את מידת הדין והעולם מתמלא באור (נהרה) של גאולה ונחמה. הקריאה בטקסטים הקבליים בלילה זה מתוך "קריאי מועד", נתנה למילות התפילה לשמש ערוץ לזרימה של השפע האלוהי.

 ספר ה"זוהר", שלפי המסורת חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, נתפס כ"ספר סוד" שבו חברים התכנסו כדי "לתקן תכשיטי כלה" – היא התורה וכנסת ישראל – לקראת מעמד הר סיני. הלימוד המאומץ לאורך כל הלילה נועד לייחד את קודשא בריך הוא ושכינתיה ולמשוך ברכה ושפע לעולם כולו ולמתפללים עצמם. אצלנו במשפחה זה נכרך גם בלילה של תפילות צידוק הדין. התיקון, הנעשה מתוך "דחילו ורחימו" (יראה ואהבה), נועד לחבר בין המלכות ליסוד ולהבטיח שזכר הנרצחים יתמזג באור הגדול של קבלת התורה והנחמה המשפחתית.

הלילה הגיע לשיאו בבוקר, בשעת הנהרה, שבה על פי המסורת מידת הרחמים מנצחת את מידת הדין. הסיום החגיגי של הלילה נערך בתפילת קדיש בארמית ("קדיש דרבנן"). הקדיש נאמר, על פי המסורת, בתוך מניין גברים ונועד לעילוי נשמת הנרצחים בפרעות ולייחוד שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה ("לְיַחֲדָא שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ… בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ").

התפילות מחוללות שינוי קוסמי

במסורת המשפחתית שלנו, ליל שבועות, המכונה "מִשְׁמָרָה", הוא לילה שבו המילים העתיקות ותפילות הסוד נתפסו כמחוללות שינוי קוסמי של ממש. למילים המופָקות מתוך ספרי הקבלה וה"אִדרא רּבא" יש כוח עמוק בעולם; הן נועדו לייחד את קודשא בריך הוא ושכינתיה ולגרום לניצחון מידת הרחמים על מידת הדין, הלימוד נמשך בערנות מוחלטת עד ל"שעת הַנְהָרָה" בבוקר, רגע של חסד אלוהי שבו העולם מתמלא באור חדש של רחמים וגאולה. בזמן שהגברים היו עוסקים בתיקונים ובקריאת הטקסטים המיסטיים מתוך ספר "קריאי מועד", הנשים מילאו תפקיד חיוני בהכנת המאכלים המיוחדים שאפיינו את הלילה: לצד הגשת ה"ברכות" (פירות ומזונות), הן הכינו את ה"לוזינא הלבנה" המסורתית העשויה מחבּושים, ואת המאפה הבבלי המפורסם – ה"כָּאִהִי": ה"כאהי", העשוי עלי בצק עלים אפויים (או מטוגנים) שעליהם נשפך סוכר או סילאן תמרים, סיפק למתפללים את הכוח להמשיך בלימודם לאורך כל הלילה.

סיכום הלקחים מן התיקון של שבועות

ההיסטוריה המשפחתית שזורה בזו של קהילת בגדד והנהגתה. ה"חכם באשי", הרב הראשי ששון כדורי, היה נוכח ברגעים המכריעים של התיקון המשפחתי. הוא השתתף בטקס הכלולות של הזוג עזרא וסעידה חקק שנערך בבית הכנסת "מאיר טוו'יג" בבגדד – חתונה שנתפסה כמעשה של שיקום ותקווה לאחר חורבן ה"פרהוד": הוא חיתן את בני הזוג סעידה ועזרא חקק.

הקשר של הרב למשפחה נמשך גם לאחר  הלידה: התאומים נולדו בבגדד, ובשעת ה"ברית" הגיע הרב הראשי וכיבד את הטקס בנוכחותו. נוכחותו הייתה גושפנקא דתית למיתוס הפיצוי והתמורה. המיתוס ביטא הודיה על המשכיות החיים.

סוכריות הדין / בלפור חקק

לְאַחַר הַפְּרָעוֹת

אָמַר סַבָּא בְּשֵׁם וּבְמַלְכוּת:

צִדּוּק הַדִּין אֲנִי נֶאֱנָח

הַנְּשָׁמָה לָךְ הַגּוּפִים שֶׁלָּךְ

וְחוּסָה עַל עֲמָלָךְ.

בְּתוֹךְ הַשֵּׁמוֹת שֶׁהוּא קָרָא

וְהַמַּלְכוּת

לָחַשׁ גַּם דִּמְעַת בָּכוּת.

לְאַחַר צִדּוּק הַדִּין

קָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת –

שָׁמַע מֵחַלּוֹנוֹ אֶת הַחַזָּן,

אֶת תְּפִלָּתוֹ.

סַבָּא נִכְנַס בְּשַׁבָּת אֶל מִקְדַּשׁ מְעַט

לְהִתְפַּלֵּל עִם אֶחָיו

וְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה נִכְנְסָה אִתּוֹ.

בַּחַלּוֹן הָיָה אוֹר הַלְּבָנָה

חוֹפֵף מִתּוּק דִּין עַל סָבִי מִמֶּרְחָק

נֹעַם שֶׁל חַג

אוֹר חֲלָבִי.

הָאוֹר הִגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת,

נִכְנַס לָגַעַת נִחוּמִים בְּפָנָיו שֶׁל סָבִי.

סַבָּא אָמַר:

״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת,

טוֹב לְהוֹדוֹת…״

וְשָׁמַע בְּכִי חָנוּק שֶׁל הַמַּלְכָּה

סָבָתִי, נְשִׁימוֹת וּרְעִידוֹת.

הָרַב עָמַד עַל הַתֵּבָה

דָּרַשׁ דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַדִּין,

אָמַר הַלְלוּיוֹת

וְהַנָּשִׁים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים כִּסּוּ פְּנֵיהֶן

וְזָרְקוּ עַל רָאשֵׁי הַגְּבָרִים

סֻכָּרִיּוֹת.

מתוך: סולם הכלים השבורים 2023

השיר "סֻכָּרִיּוֹת הַדִּין" מהווה ביטוי שירי מזוקק לסיפור המשפחתי, ומתאר את הרגע המורכב שבו הכאב האישי על אובדן הבנים בפרהוד מתמזג עם האמונה וצידוק הדין האלוהי.

1. צִדּוּק הַדִּין: מהשבר אל האמונה

הבית הראשון של השיר מתאר את הסב, יצחק חבשה, המקבל עליו את הדין לאחר הפרעות. סבא יצחק היה בשבר אמונה עמוק לאחר שאיבד את שני בניו הבכורים, נורי ואברהם, בחג השבועות תש"א (1941). התפילה המצוטטת בשיר: "הַנְּשָׁמָה לָךְ הַגּוּפִים שֶׁלָּךְ / וְחוּסָה עַל עֲמָלָךְ" לקוחה מתוך תפילת "סליחות", והיא מבטאת את הוויתור המוחלט על המובן מאליו מול האל. השיר חושף שגם בתוך צידוק הדין הרשמי "בְּשֵׁם וּבְמַלְכוּת", הסבא לוחש "דִּמְעַת בָּכוּת", מה שמהדהד את תפילתו הקבועה ביום כיפור ("ויהי אחרי מות שני בני אהרון"), אותה התפלל בבכי מר כדי שלא יפקוד אותו שבר כזה.

2. מִתּוּק הַדִּין וְאוֹר הַנְּהָרָה

הבית השלישי מתאר "אוֹר חֲלָבִי" ו"מִתּוּק דִּין" החופף על הסב. תיאור זה מתקשר ישירות למושג הקבלי של "שְׁעַת הַנְהָרָה" – שעת האור הראשון בבוקר חג השבועות, שבה מידת הרחמים מנצחת את מידת הדין. האור הנכנס "לָגַעַת נִחוּמִים" בפני הסב מסמל את תחילת תהליך הריפוי של המשפחה.

3. "סֻכָּרִיּוֹת הַדִּין": הפיצוי והנחמה

היסוד המרכזי בשיר – הסוכריות הנזרקות בעזרת הנשים – זה  מסמל את המעבר מדין לרחמים ומאבל לשמחה: הבכי של הסבתא: בעוד הסב אומר "טוֹב לְהוֹדוֹת", הוא שומע את בכיָה החנוק של הסבתא, תופחה. בכי זה מייצג את הכאב החי שלא נעלם.

הסוכריות הן סמל  מתוק ללידה: זריקת הסוכריות בבית הכנסת בעת הדרשה על "הדין" מרמזת ללידת התאומים (הרצל ובלפור) שבע שנים לאחר הפרעות. הסוכריות הופכות מ"סוכריות של דין" לסוכריות של נחמה, הממתיקות את המרירות של האובדן.

4. הזיקה לתיקון ליל שבועות (ה"מִשְׁמָרָה")

השיר מתרחש בתוך "מקדש מעט" (בית הכנסת), והוא מתכתב עם סדר ה"מִשְׁמָרָה" המשפחתי. הלימוד בלילה זה, הכולל את ה"אִדרא רּבא" נועד להמשיך שפע לעולם. השיר מתאר רגע שבו התפילה והלימוד המאומץ הופכים למציאות פיזית – ה"נהרה" הופכת לאור מנחם, והדין המופשט הופך לסוכריות מתוקות הנזרקות על ראשי הגברים.

לסיכום, השיר "סוכריות הדין" הוא השלמה פואטית לזיכרון שלנו על התיקון המשפחתי; הוא מראה כיצד צידוק הדין אינו רק פעולה דתית, אלא תהליך רגשי עמוק שבו המשפחה בחרה בחיים ובנחמת ה"שניים תמורת שניים" על פני הייאוש מהחורבן בבגדד.

אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים/ הרצל חקק

רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.

מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם

הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים

הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.

אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה

לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.

שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א

גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם

הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:

לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.

אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל

מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת

בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.

כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.

אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.

אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט

בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה

כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.

יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.

הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.

יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא .

מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת

לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.

הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ

עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.

וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים  לֹא נִשְׁכַּחַת.

מֵי וְרָדִים.

השיר "אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים" מאת הרצל חקק מוסיף רובד חושי ורגשי עמוק לסיפור המשפחתי של ה"מִשְׁמָרָה" בליל שבועות, כשהוא מתמקד בדמותה של האם, סעידה, ובמעשה הכנת הלוזינא הלבנה – המאפה המסורתי המלווה את התיקון המשפחתי.

הלוזינא הלבנה: טעם של נחמה וזיכרון

בעוד הגברים עסוקים בלימוד ה"אִדרא רּבא", ובקריאת התיקונים מתוך ספר "קריאי מועד", הנשים היו עמלות במטבח על הכנת ה"ברכות". השיר מתאר את רגע הכנת הלוזינא – מתיקת שקדים וסוכר בניחוח מי ורדים. עבור האם, הלוזינא היא "הַנֹּעַם הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם" את זיכרונותיה. הלבן של הלוזינא עומד בניגוד לחושך של פרעות ה"פרהוד" בבגדד (שבועות 1941), שבהן נרצחו שני אחיה הבכורים, נורי ואברהם חבשה הי"ד.

החכם באשי וסוד השמות

השיר חושף פרט משמעותי על הקשר עם ה"חכם" (הרב ששון כדורי), שהיה דמות מרכזית בחיי המשפחה.  לפי השיר, החכם הורה לאם לא לקרוא לתאומים (הרצל ובלפור) בשמות האחים שנרצחו. הוראתו – "אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים" – מבטאת את הניסיון להשאיר פתח לתקווה בתוך השכול הנורא, ומחזקת את התפיסה שהתאומים הם ישות חדשה של נחמה, בבחינת "שניים תמורת שניים".

הטראומה המסתתרת בנחמה

השיר מתאר את המאבק הפנימי של האם סעידה, שחזתה בזוועות הפרהוד כשנשלחה לזהות את גופות אחיה. גם כשהיא מביטה בתאומיה ה"רכים", עולה בקרבה החרדה המצמררת: "הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ / הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים".

המעשה של חיתוך הלוזינא ב"שני אלכסונים" הופך למעין טקס זיכרון – "כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה". האש הלוחשת מתחת לסיר השקדים נמהלת ב"הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ", מה שממחיש שתיקון ליל השבועות במשפחת חקק/ חבּשה אינו רק תיקון קבלי לעולמות עליונים, אלא תיקון נפשי לאם ולמשפחה כולה

סיכום: הנהרה שבעיניים

התאומים נולדו שבע שנים לאחר הפרעות, ובעיניהם, כך לפי השיר, נשקפים ה"סֻכָּר וּשְׁקֵדים" של הלוזינא. הולדתם סימלה את צידוק הדין ואת המעבר לשעת הנהרה, שבה מידת הרחמים מנצחת את הדין. הלוזינא הלבנה שהאם מכינה היא הביטוי המוחשי לאותה נהרה: אור מתוק המבקש לכסות על "נרות כבויים" ולחבר בין הכאב של בגדד לבין החיים החדשים שצמחו ממנו.

המאפה המסורתי, הכָּאִהִי, מילא תפקיד מרכזי וסמלי בתוך סדר ה"מִשְׁמָרָה" (תיקון ליל שבועות) של משפחתנו: הוא אינו רק מאכל, אלא נקודת מפנה טקסית בין הלילה לבוקר. זה היה המעבר מצער לשמחה ומדין לרחמים. הכאהי המתוק סימל את המעבר מלימוד שיש בו כאב וצער אל שמחת מתן תורה וצידוק הדין. הלילה הגיע לסיומו ברגעים של מתיקות ונהרה, לאחר תפילת סוד שביקשה לייחד בין העולמות. הכאהי בישר על בוא האור והנחמה לאחר ליל המשמרה.

במסורת המשפחתית שלנו, ליל חג השבועות – ה"מִשְׁמָרָה" -היה לילה של טרנספורמציה רוחנית ורגשית עמוקה, המבטא את המעבר המוחשי מן המר אל המתוק, מן הכאב אל ההשלמה וצידוק הדין. אכילת הקינוחים הללו בבוקר שבו נשלם צידוק הדין האלוהי מסמלת את הניצחון של המשכיות החיים על פני החורבן. היה זה מעבר פיזי ורוחני מן התענית והצער של הלילה אל אווירה של שמחה, אור ותמורה.