close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שמשון

    שריאל שמשיאן | סיפורים | התפרסם ב - 21.03.22

    סבי נפטר בדיוק בשלב שהייתי בין ילדות לבגרות. הוא היה מכין לי דג מטוגן בכל פעם שהייתי בא לצהריים, זכרתי את זה. זכרתי כשסבתא היתה מציקה לו, משגעת אותו, מפזרת לו מלח על הקרחת ומושכת לו שיערות מהידיים. זכרתי איך ברגע אחד, הם היו הילדים ואני הייתי המבוגר האחראי. לא הייתי בוגר מספיק לשיחות על החיים עם סבא שלי, אז היינו אוכלים דגים מטוגנים וצוחקים, ככה מאז שאני הייתי גור קטן והוא היה אריה צעיר.

    פקחתי את עיניי וראיתי שאני בהלוויה, הסתכלתי על אבא, הוא בכה בכי תמרורים. אבי תמיד היה בוכה ברגעים לא נכונים. כשהיה צריך להיות חזק, כשהיה צריך להיות רציני. גם עכשיו, הוא בכה ובכה במקום להסתכל עלי ולגרום לי להאמין שמוות זה לא דבר מפחיד כמו שדמיינתי בתוכי. לא יכולתי לסמוך עליו שיצליח להחזיק את עצמו על כתפיו, אז איך יאחז בי? לא יכולתי למחות את דמעותיו, פחדתי שהם יורידו ממני דמעות עצובות, פחדתי שהם יזכירו לי את הפחדים שבתוכי חיים.

    צעדתי לכיוון המטבח, דודה שלי הוציאה דגים מלוחים ופיזרה בצלחת, ביקשה ממני לשים צלחת על השולחן ולחזור לעוד סיבוב, "שלא יעוף לך מהידיים, עדיף אחד אחד". לפחות דודה שלי לא בכתה, היא רק המשיכה להוציא מקופסאות הפלסטיק דגים מלוחים. מעולם לא נחו במקרר של סבא וסבתא דגים כאלו; לא טריים או מבושלים. אבל עכשיו כשיש תחושה של מוות באוויר, כולם העדיפו את הדגים שלהם נאים. כולם העדיפו שכל דבר יהיה כמה שיותר בחיים.

    סבי נפטר והשאיר אחריו שובל של אנשים מדממים, הוא החזיק את כולם יותר מדי חזק, בלעדיו הם היו נראים אבודים.

    אני רק רציתי שוב דג מטוגן ואת סבתא מושכת לסבא בשיערות של הידיים, והוא חזק, לא מוותר על החיוך, לא נותן לה להרגיש שהיא יכולה להכאיב לו בחיים.

    אני רק רציתי דג מטוגן ושאבא יפסיק לבכות, כי לא יכולתי לסחוב אותו, הייתי צעיר מדי, הייתי קטן בשביל להבין איך מתמודדים עם האבל הזה, איך מתמודדים עם הזיכרון שבועט מבפנים.

    סבתא שכחה באותו יום את השם שלי, חצי שנה אחרי היא גם שכחה את השם שלה. הברז של אבא לא נכבה, הוא לא הבין למה הכל מתפרק. אני הבנתי את סבתא, היא העדיפה לא לזכור את החיים הקודמים, ככה היה לה פחות כואב. לפעמים אני חושב שהלוואי ויכולתי גם, לשכוח את כל מה שכואב.

    סבי היה מטגן לי דגים. כשבגרתי גיליתי שאלו היו דגי בקלה, דגים שתמיד הייתי בטוח שאני שונא. בגיל 12 היתה לי סבתא שלא זכרה איך הולכים ואבא שלא זוכר איך שמחים. שניהם שקעו, כמו ברגע בו סבי היה ממלא סיר בשמן ונותן לדגים לשקוע עמוק בפנים. אני זכרתי את הדגים, שכחתי שאלו היו בקלה, שכחתי את הטעם המתוק שהם העלו על שפתיי בזמנו, זכרתי מהדגים רק את הזיכרונות הנעימים. אני רק רציתי שוב דג מטוגן, ולא משנה באיזה דג השתמשתי, שום דבר את הטעם הקודם לחיים לא החזיר.

    שריאל שמשיאן

    שריאל שמשיאן, בת 25, בוגרת תואר בתקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. כותבת סיפורים קצרים (בעיקר למגירה) וכיום עובדת כיועצת תקשורת.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 1
    • 1
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בַּמָּקוֹם / אָמַר הַכְּאֵב

    מירב טלאור
    בַּמָּקוֹם בַּמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי אַהֲבָה שָׁתִיתִי מַיִם רַבִּים הֵם לֹא...

    נתניהו

    רן יגיל
    סבתא פרומה עוד היתה בחיים. למעלה מתשעים. זה היה בשנות התשעים....

    גַּעֲגוּעִים

    טובה אסנת לוטוגורסקי
    גַּעֲגוּעִים בַּחַלּוֹן, כְּמוֹ נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ רַק לִרְאוֹתָם...
    דילוג לתוכן