"בוקר, צהריים, ערב" | דב בהט | סלונט – בית הוצאה לאור, שירה, סדרה 2021, מספר 3.

זוהי שירה של מדען, שכותב בתבונת הלב במידות גדולות ממידות השמיים וממידתו של אלוהים. כל איברי  הרגישות פורשים כנף גדולה מעל הראש, שמיכת טלאים, שכולה רטוריקה של טבע, מדע, אהבה, גוף, נפש ורוח.

באבחנה דקה ומיומנת נוצרת איכות ולא כמות גדושה. הוויה חדשה בעלת נוכחות רגישה ומוארת. אצל בהט  המים שותקים, האבנים מדברות ומספרות אמת עירומה.

כל הפיזי מתגייס לומר ולשיר, שאין חסימה, והחיבורים עוברים…"מצורה לצורה – לפי  חוזקה של הסערה  האחרונה"… (עמוד  108).

בהט מצייר מסע שהוא געגוע עמוק להסיר את הכיסוי, להניח לו, שהרי בפיזי ובמדע עסקינן, וכפיצוי  מושח  משטחי צבע מדיטטיבים עם נגיעות ואי נגיעות, תחושות ואי תחושות, ספק דיבור ספק שתיקה…."עם  רדת  החשיכה  הגארנט  האדום—התכנס  פנימה  בשתיקה—ונשאר  לשמור  בינו  לבינו  על מבוכה"…(עמוד  106, 107)

לפנינו משורר יוצא דופן הכותב שירה שהיא הידהוד שאין לו סוף. כאיש מדע הוא מחליט להדהד, ומהדהד.

חוקיות הזמן, בוקר, צהריים, ערב מתמזג עם הטבע הנשלח לפתוח פה, כשמעבר לו מצוי אלם מתחבא בין עננים  ובכי. יפעה הנכתבת במידתיות שקולה מאירה על שורות שיר שבאופן פארדוכסלי מכווצת את החלל במשיחות  צבע עדינות לעשותו נתיב בריחה של הדמיון.

בעמוד 13, עלייה, טיפוס, צלילה וכניסה מתפרצים בו זמנית.

כך בורא המשורר מציאות: …"הביטה במראה עוד ועוד ועוד — שוב ושוב"…(עמוד  14)

כמו גלויית דואר הנפש והרוח מופיעה …"בעלת האוב מעין דור"… (עמוד  15)

למראית עין השירים נקיים, בפנימיותם הכמוסה מתגוששים בסדקים בסולם צבעי הקשת אצבעות שבורות, שמנסות להימצא במשטחים רכים שלוש פעמים ביממה: בוקר, צהריים, ערב.

אצבעות שבורות הכותבות באבן, כדי ששום דבר לא יימחק.

בהט כותב שירה אחת גדולה בדיוק ובדקות, בשגרה קבועה לעומק העור, לעומק הנפש.

כביכול, מילמולי פיוט במתיקות קדומה ובאמת חשופה.