1.
אידיוטים הולכים באמצע הכביש.
צאנם וּמִקְנָם,
זִקְנֵיהֶם וטפם.
לאט הם הולכים. על הקו הלבן.
אין כמו שלוותם להכעיס והשטן,
כְּגוֹנְדּוֹלְיֶר על חצי קליפת גרעין שחור,
משקיף מתעלת המדרכה
(חושבים לא רוֹאֶה), ואין הם מריחים
כדבר בלי עוררין
את מיץ הקודש העפיץ
בְּאָנִיסוֹ על הגברים אקדח פִּלְפּוּל דַּל-הֶדֶק
(תֵּיקוּ מונוליתי, לא-נמנע),
את חוטי העירוב הרְשׁוּלים, המזמינים להציץ
מבעד שיפולי כרסם,
ומשהו אשר מנץ.

2.
סביבם,
היקום הַנִּרְאֶה. כנראה.
עוד דרושה הוכחה מתמטית נמרצת.
עוד צריך לו נמשל לַמָּשָׁל. לְמָשָׁל:
דע לך שכל עשב ועשב (ומדוע
בצמד? "כל עשב" – כָּלוּם בו כְּלוּמוֹ; "ועשב" –
הרי זה הכלום הנישא. הנורא.
ערוות עולמו.) לא מִקּוֹף
הם הולכים. רָחֲקוּ עד מאוד. אולי אפילו
ארבעים. שני תריסרים
מִסְפָּר נעים
הוא להולכים. נגיד שני תריסרים,
ארבעים שנה במעגלים
וּמָן-פטפוטים.

3.
ואני את ליבי אפתח לאהב"ה!
אפתח, חֵי-ראשי, את הגוש המכוער שלי וְאַכְנִיסֵם
כולם, אָהֳלֵיהֶם וּבַהֲמוֹתָם! חַיַּי לוּ הייתי כמותם
אולי הייתי נזהר בִּכְבֵדִי, שוטף לבסוף את גֵּוִי וְגַפַּי,
הוֹרֶה יותר את ילדיי (הוי אֻמְלָלִים אֻמְלָלַי!). אפתח
ולא אשוב אחור. ביניהם, על אופניי, אני כְּסַבָּא
אליעזר בין גזריו, כה פרחוני בְּסֹב-שמיים,
מתמרן ומחושב, סולח לכתום הטוב
שהוא חבוי כל כך, כל ראש-קיפוד צוֹחֵק נוֹצֵר לי בסתריו
זקפת-אלוה הפוכה.

4.
ואיך רואים אותי מתחת עץ התות,
בְּמִנְהֶרֶת האור הדחוס של בית הערבה, נוֹתֵב כְּמַתְכּוֹנִים
בין עֲלָמוֹת, הרחוב פרי בשל למרמס גלגליי
ואני מתעטף בו, חַיַּי, כל כְּחָלוֹ וּשֹרָקוֹ קישוטים ללחיי,
קַו-קַווֹ מחטב לי מותניים. והשטן?
הוא גמר לעשן, מעך בדלו ונתן גז לבינתיים…
9.

בוואדי בין חוסאן לנחאלין
עץ האגוז יצא למאבק
בדליות הגפן העדין
השעונות על תיל מהודק

פירות שחורים כבדו על ענפיו
כמו שלטים בהפגנת אבלות
(שנה כזאת, שלא נודע בה סתיו
היא מוות נשיקה לחקלאות)

ואֵי-גבוה, מִסִּתְרֵי עבים
ראשים אדמוניים, יפי-גזוזטרה
מחיק בית"ר של מעלה, לא בלי נַחַשׁ–

ישחקו לרגליהם אִבִּים
אשר מעץ תובעים את הליטרה
יערוג להם אסון רחוק בלחש…

10.

ממה אני מבין שֶׁהַסּוֹפֵר
המקראי היה בשר ודם
עם דחף, כיסופים וגם עולם
פנימי עשיר שבו היה חופר

בעצבנות תמיד כשלא הָלַךְ?
ובכן, זו האובססיה עם המים
שמסגירה אותו, המהומה עם
שרצים ודשא ותפוח לח…

עולם עשוי מכלום ואש, והוא
על מים מקשקש! כל כך נלהב
בבורותו, עולץ לו בנוזליו
על שפיץ של להבה, מטיף: "הֱיוּ

בנחת! לא ככלב מאונן!
הן דבש-הדם סמיך הוא וצונן!"