עידו לא מפסיק לצרוח. אני מנסה לתת לו מוצץ והוא יורק אותו, מנסה בקבוק והוא דוחף אותו באצבעות השמנמנות שלו. חצי שנה הוא חי ומדהים עד כמה לא אכפת ליצור הזה משום דבר חוץ מעצמו. אני רק רוצה שיירגע קצת, שילך לישון.
עידודו, אמא יצאה מהבית, אני אומר לו, ראית אותה איזו יפה עם חצאית שחורה קצרה ועקבים ושפתון אדום? שמעת מה היא אמרה לי? נמאס לה כבר להיות בבית איתך כל היום, "תישאר אתה איתו פעם אחת, לא יקרה כלום". ומאז אתה צורח, מה יש לך לצרוח כל כך? מאיפה הכוחות? אולי אספר לך על היום שלי במשרד, אולי זה יעזור, תתחיל להקשיב במקום לצרוח. אני אספר לך על הקטלוגים היפים שעיצבתי עם גורו החמוד, זוכר את גורו? הבחור הגבוה היפה שמתלבש מעולה שבא לכאן לפעמים? לא משנה. אתה ממשיך לצרוח? אז אני אספר לך שהיום נשפך דם במשרד. הדם של הפשוש הנגוע נשפך. או שאספר לך על טל קרוז שלוקח את ברלין מלכת הקרח למלון בפרנקפורט וחושב שיצליח לשבור את הקרח. דפוק. עידו אתה שומע, אני אספר לך על מה באמת שווה לצרוח. קודם כל רוב האנשים בעולם מטומטמים. תראה לדוגמא את הבוס שלי שחושב שהוא כמו אבא בשבילי, אתה מבין, הוא מת עלי ולא יודע שיט עלי. הוא מביע אהבה בכסף. בכלל כדאי שתדע כבר עכשיו, הכל בחיים נמדד בכסף עידודו. מעניין שאתה מתחיל להירגע. ככל שהסיפורים שלי יותר גועליים, ככה זה מרגיע אותך, או שאולי זה הקול שלי. אז אני אמשיך לספר על הפשוש הדביל הנגוע שחתך את עצמו על הקטלוגים היפים שלנו, והיה ברור שזהו, הכל הלך. הדם השפריץ לכל עבר והכתם נשאר על הקיר. ובעיקר על הקטלוגים שלנו. וכולם שם דחפו את האף שלהם ונתנו עצות מפגרות, אמא תרזה וביגפוט המחוצ'קן שלה, והחתול במגפיים שמאוהב בשלגיה שמאוהבת בגורו. הם ניסו לנגב את הדם במגבונים! די, תכירו בעובדות סתומים. מדהים איך אתה מחייך עידודו. חיוך תמים עם שן אחת קטנה וחדה. מצחיק שככל שאני מקלל יותר, ככה אתה מאושר יותר. ג'וקון מתוק של אבא. אני חושב שאתה די דומה לי, עידודו. רואים שיש לך את היכולת הזאת לשרוד באסון גרעיני.
אפשר לספר לך סוד? נראה לי שאפשר, בסך הכל אתה תינוק פצפון שלא מבין מהחיים שלו, ולא תוכל לספר לאמא כלום. הנה אתה מחייך שוב עם השן הזו שלך. בסדר, אספר לך. אני חושב שאני רוצה לעזוב הכל עידודו. את אמא, אותך, את המשרד, אני רוצה לעזוב הכל ולעוף רחוק מהכל. אתה מבין תינוקוש, לפעמים יש איזה רגע, שפתאום, באמצע השעמום הגדול, שאין בו בני אדם חיים, רק צללים אפורים, כשאין שום דבר שאפשר להקשיב לו חוץ מקלישאות שחוקות, כשאתה מוקף באנשים שיודעים רק לאכול, לשתות ולישון – דם פורץ פתאום, המסיכות נופלות על הרצפה בקול נקישה, ואתה מגלה שאתה לבד ושאתה ממש, אבל ממש לא חשוב לאף אחד עם ההערות המקצועיות החכמות שלך.
אני לא זוכר אם כבר סיפרתי לך את הסוד עידודו. אני מחזיק אותך בידיים, כזה קל אתה, ומסתובב הלוך ושוב בסלון מול החלון שמשקיף אל הים וכל מה שאני חושב עליו הוא אם הוא יסכים או לא. הצעתי לגורו לטוס אתי להודו, לסדנה בפונה. אתה עדיין לא יודע עידודו אבל אני שונא סדנאות, אני בז להן ולכל חלשי האופי שמנסים "להעצים את עצמם" או "לגלות את עצמם" או וואטאבר. אני מעדיף להרגיש רע עם עצמי, חריג ולא שייך ולא לקחת חלק בניסיונות לנחמה מזויפת שמתדלקים את העולם הקפיטליסטי המסריח שלנו. אבל לא על זה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על אהבה. ועל זיוף. על להיות בנאדם מחורבן כמו שאתה, או לנסות להתאים לנורמליות ולהיות כאילו נחמד ולנחם את עצמך במשכורת ענקית או בסדנאות.
הנה, נרדמת. אתה בהחלט בחור כלבבי. האם סיפרתי לך את כל הסוד עידודו? גורו עוד לא נתן לי תשובה אם יבוא. וגם אם יסכים אני בוודאי אתחרט ואצחק עליו ואומר שהכל היה בצחוק, איך עבדתי עליך גורו טיפשון עלובון! מה חשבת לעצמך!
אז לילה טוב עידודו וחלומות פז, ואל תנשוך חזק את השפתיים שלך עם השן שלך כי זה יכאב.