close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רשמים והגיגים בעקבות התערוכה “זמנים מודרניים”

    רפאל תמנה | מחשבות | התפרסם ב - 17.12.18

    רשמים והגיגים בעקבות התערוכה “זמנים מודרניים” (יצירות מופת ממוזיאון פילדלפיה לאמנות), עכשיו במוזיאון תל אביב

    (סגירה: 2 בפברואר 2019)

     

    א. כל גבעוליך ופרחיך

    ואן גוך, טבע דומם עם זר חינניות, 1885

    אתה ענו כל כך, ואן גוך… קוציך ודרדריך, פרחיך העדינים והמתגוננים כל כך, הם כמותך. העדינות, ההתבדלות והעניות הסדוקה והנאנקת הזו, שיש בהם, וגם בך.

    באגרטל הזה ישנו כתם שחור וגדול, שהוא כמו הכהות של יגונך, ומעליו מזדהרות, דוממות, הפריחות הלבנות והזכות של אהבתך לעולם, תמה כשל ילד, אבל יודעת את עצמה; מעל ייאוש זה.

    רק אתה תשרטט באורח אישי כל כך קווים וגבעולים, מעוקמים או שבורים, בוורוד שהמצאת. זו המוזיקה של השבר שבך, אבל במעין שמחה שעל עצם הקיום, ועל מלאותו של היגון – כי אין חמלה ואהבה עמוקות ללא יגון. וכל גבעוליך ופרחיך העניים משחרים לחיים, תרים אחריהם בחלל בפראות…

     

    ב. זהירות, תשוקה

    מונה, גשר יפני, 1895

    כמו חזון מיסטי של להבות ושלהבות עדן, המרשפות באיזה גן של תנועות ופרחי אל, מעבר לעולם הזה. או אולי… במעמקי נפש של פנימיות העולם.

    כמו אירועים חלליים, קוסמיים, פיצוצי סופר-נובות, וגלקסיות המשייטות להן בתוך האינסוף, כבירות ומלכותיות, אבל הן עשויות צמחי מים, שיבולים, פריחות, שיחים, השתקפויות…

    הירוקים כאן הם ירוקים עזים, מלחכים את האוויר סביב לגשר הטהור, לבן ואביר, אלגנטי כל כך. ובתוך הירוקים נחבאים כחולים עמוקים-עמוקים, מועצמים: כחולים כמו אש.

    והפריחות בעצים… איזו נועזות אל מול כחולים אלה… אדומות וורודות, כמו איזה אדאג’יו איטי ועצום של מאהלר, אשר נכתב בפסגות האלפים, אות אחרון וממושך למלכות הרומנטיקה, שיאה הבלתי האפשרי, וגוויעתה; קרשנדו כביר-רגש, המשתקף במימי הנחל שתחת לגשר, רושף באדומים ובוורודים, כמו מפשעתה של החושנית והרוחנית שבנשים…

    או יותר מזה – המקור והיסוד מהם עשה העולם את פרחי הערווה, ודברים שכמותם: מקורות הצבע המאכלס את היקום. מאין מגיח דבר זה, בעצם, המכונה “צבע”…

    זהירות, תשוקה.

     

    ג. מין אות שלעולם עצמו ישנו לב

    פיסארו, יריד באחר-צהריים שמשי, דייפ, 1901

    רק לעת זקנה ממש מפתיע אותי פיסארו, שראייתו נחלשת. זה עתה השיג באמת את אותו רטט אור אשר ביקש תמיד, ואינסוף המקצבים החופשיים (הם היו מרוסנים תמיד), המשתלבים אלה באלה מעשה קונטרפונקט.

    עם רב נאסף בשוק של דייפ, פשוט ואיכרי וגם אלגנטי, כיאות לצרפתים – הגוונים רציניים בדרך כלל, אבל האור הנופל על הדברים הוא כמו קדוש ומקודש, והוא מאיר את הרחש השוקק של הכל, השמחה, החיים – עליצות. (“להיות עליז אחר הצהריים”, זה דבר מה מרומם יותר מ”ליהנות אחר הצהריים”).

    שמשיה אדומה וגדולה פתאום נדלקת מעל לאחד מדוכני השוק…

    זה כמו: לראות אדום בפעם הראשונה, הולדת האדום באחר צהריים שמשי של סתיו. או אולי: מין אות שלעולם עצמו ישנו לב, כביכול… או שלא כביכול…

    אגב, באותה קרוסלה ששם בצד ממש, עולים ויורדים סוסונים וילדים, כמו גלים בים. לאט. והלאה מהם מרצדים בפראות מצחיקה וחסרת רסן כל החסות והכרובים, כרובים וחסות אינסוף.

    והגושים הגדולים: חטיבת אנשים המקובצים כמסה חומה ולבנה אחת, כמה בתים ענקיים ומרשימים, עננים אחדים. אחר צהריים עליז ומונומנטלי בשוק של דייפ.

     

    ד. האהבה העמוקה והמתמסרת לנשי

    בונאר, מחווה למאיול, 1917

    כמה שוקק וחי הוא תמיד בונאר, ואיזו צבעוניות מסתורית וייחודית יש לו, אלוף המרקמים והאורנמנטים, כמה שאיננו “עוד אימפרסיוניסט סתם”, כפי שהעיר פעם בחוסר תבונה יהיר פיקאסו, אם אני זוכר נכון.

    תמיד הנשיות הזו בציוריו, והאהבה העמוקה והמתמסרת לנשי: כל החדרים השקטים שבהם חולפות או עושות דבר מה נשים, נשים ופרחים ושטיחים, לא כי אישה היא מוצג, אלא להיפך, מתוך שאיפה לשרטוט הצלם, פנימה-פנימה אל עומק האדם עצמו… “מניפסט פמיניסטי”.

    וכאן מצויר לאות מחווה פסל הנערה של מאיול, הניצב בסלון של בונאר, מאיול, שותף להערצתו של בונאר, והפסל הוא מין איקון ושיר הלל לאישה; לא אישה מושלמת, או פתיינית, אלא נערה צנועה, פשוטה, יפה. על ידו, זר פרחים יוקדים באדום, סגול וורוד, מונחים בתוך וזה כזו שרוטטים ורוקדים בה כחולים צלולים ומצטללים ואפורים צוננים, ופרגוד גדול מאחור ממשיך ורוטט ומהדהד באותן צורות ובאותם צבעים, עד עומקו של החלל…

    שמחה זו שבעדינותו של העולם, הדר מפואר וגם נאצל – הרי זו תרבות, שבמיטבה היא מילה נרדפת לאנושיות לשמה. ועוד חפצים על יד פסל הנערה: הנה המקטרת הלבנה והדקיקה של הצייר…

    הכל מונח יחדיו על כוננית מגולפת היטב, נמוכה, צרפתית כל כך, חומה כמו אדמת חמרה: פשוטה ומעודנת. ברקע מיטה וקיר, באוקרות, כמו הזמנה לביתיות, ליום ביתי, לנינוחות; למעשה אהבה, או לשינה עמוקה ורוויית חלומות, רגועים ונעימים, בלילה; או לרביצה עם ספר…

    במרכז כל זה, בדיוק מאחרי הפסל, וילון ירקרק: מתון, צונן, זהיר. הוא כמו עמוד שיש דורי ממש, מאזן בצבעוניתו ובאונו (מה עושה בונאר מוילון!) את כל התמונה, מייצב את כל הצבעים והמשטחים כולם, ונותן תוקף לענווה הרכה שבה ניצבת נערה זו, מנכיח את כל תנועות החיים שבחלל הבורגני השליו…

    מתון, צונן, זהיר: נהג בזהירות ובמתינות בתשוקות ובפרחים שאתה אוהב…

     

    ה. ידית עדינה ונרעדת שיוכלו לאחוז בה רק בני תרבות

    מאטיס, טבע דומם על שולחן, 1925

    כמה החיים עליזים ושיכורים אצל מאטיס, וכמה השיכרון שלו, כמו ששיכרון דיוניסי חייב להיות, הוא מאופק, מוצרן, משוייש, “אפוליני”.

    וכך, הכל מועמד במקומו כמו ב”משחק שחמט של באך”: אסטרטגיה מוסיקלית מושלמת.

    ציור גדול, רחב, מלכותי: הנה אגרטל ירקרק וגדול, במרכז, כמו שמלתה של בת אצילים יפה ובטוחה בעצמה, מציג את פרחיו השואפים למלא את כל חלל החדר הגדול.

    וסביב העלמה – נושאי כליה ומלוויה: סלסלת קש, שהיא כמו כלבלב חיוני, נמרץ וטפשי, חומה-צהובה, מהורהרת ומצחיקה, שבתוכה אננס כתום ובשל, פתייני.

    ועוד: על המפה הוורדרדה הדהויה מסתחררים גם הזקיף הלימון בצהוב העז, שמאטיס בוודאי עירבב שעות; עטוי בבגדי השרד החמורים והמהודרים שלו – עליו הירוקים. כמה שזיפים שובבים, כמו ילדות צחקניות; וכוס תה מעודנת, ביישנית יותר, ניצבת קצת בצד, בידיתה העדינה והנרעדת יוכלו לאחוז בה רק בני תרבות.

    וסביב – האדומים והחומים של מנשאי הפרגוד שברקע, ארוכים ורוטטים, יציבים, מחזיקים את התמונה כולה וסחרורה, יחדיו עם חומיו של השטיח שבחדר. ועל הפרגוד עצמו דוגמאות: פריחות פריחות, באפרפרים שונים, תמירים, המלבלבים יחדיו עם כל לבלובו של הציור כולו.

    והרחק מאחור: חלקת קיר מרובעת, ורודה עזה, מסתוריותו של הרגש החם.

    הכל אישי בתכלית; דבר לא נותר כאן שאינו מאטיס עצמו, ושאינו שמחתו האריסטוקרטית של איש זה. והכל מאוזן וממשי כאן.

     

    ו. מי היה איש אחד שצעד על יד איזה חורש מיליוני פעמים מאז היות האדם, בשקט ובהרהור?

    מונה, השביל המוגן, 1873

    מי הוא האיש הצעיר הזה, המהלך בשביל נטוש שלא תדע אפילו מדוע נכבש, והיכן הוא מסתתר בינות לעצים הממלאים את כל חבלי הארץ הכבירים של צרפת? יותר ציור של קורו מאשר של מונה. וקדמוניות שקטה ודוממה נסוכה עליו, שמים רחבים ומתונים, מסתוריים מלובן, וסודות מאופקים ומאושרים, הלוחשים סביב…

    סודות של רגש עמוק מני חקר, המפעם אולי בלבו של הלך מאוהב בשעת צהריים, לבדו במרחבי אינסוף, ועל ידו חורש אחד בעולם המלא בחורשים, עתיק, עתיק…

    מי היה איש אחד שצעד על יד איזה חורש מיליוני פעמים מאז היות האדם, בשקט ובהרהור?

    מה רוצים הצהובים המהבהבים שנדלקו עם חדירתה של קרן שמש מבעד לענן?

    וכל כך הרבה פריחות ניחוחיות, שהן כמו אביב בתוך לבי.

    אולי כל המטרה כולה היא להביא כמה ביצים לארוחת הצהריים מהמשק השכן, כדי לסעוד לפני החזרה לעבודה, בכרם, או במרצעה… כמו בצהרי יום אחד, בישראל רחוקה ודלילה, צלולה, כשהיית ילד…

     

     

    רפאל תמנה

    רפאל תמנה גדל בהרצליה ולמד בתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון. היה פעיל פוליטי ועסק במוזיקה, בציור ובהגות. למד רפואה משלימה במכללת ברושים, והיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. עובד כמבקר קולנוע וכתסריטאי. סופר ומתרגל מדיטציה, שמאמין בעבודה קשה ובדיוק ענייני, כאמצעי לפיתוח יכולת אמיתית לביטוי עצמי ולטיפוח של איכויות הלב והנשמה; רואה עצמו כשייך לתנועת ההתעוררות ולתנועת ההאטה, מבלי לוותר על התרבות ועל ההומאניזם, ומתעקש על הבנת האדם את עצמו כלא אחר מהאלוהי.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 4
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אֵיךְ מְזִיזִים, בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת, גּוּף שֶׁנִּתְקַע בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית

    מולי קופל
    אֵיךְ מְזִיזִים, בִּשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת, גּוּף שֶׁנִּתְקַע בְּלוּלָאָה אֵינְסוֹפִית   מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה...

    פרסי טוני

    שי מרקוביץ'
    היא היתה הסופרת השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל, החזירה לתודעה את...

    נעים להכיר, רינה ברוש

    מערכת סלונט
    מתי כתבת את הספר הראשון? שירים אני כותבת למגירה, אבל ספריי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית