על ספרו של יהודה ויזן "ספר אמצעי"

ספרו של יהודה ויזן, ספר אמצעי (הוצאת בלימה 2025), מהווה מבחן עקרוני חשוב למי שהתיימר בשנים האחרונות לתפוס פוזיציה מרכזית בקריית הספר העברית בתור משורר, מתרגם, מבקר ועורך "דחק" – כתב עת והוצאת ספרים. אפשר להתחיל מהמסקנה: במבחן הקובע יהודה ויזן נכשל ואחיזת העיניים נחשפת. כי מי שהתחיל בהססנות חצי מבטיחה עם שירים סבירים על אלימות של ילדים בעקבות יונה וולך, לא הצליח לגבש לעצמו טון שירי אינדיווידואלי של ממש והוא נודד באדמות רחוקות וזרות. יש רגע חשוב בגיבושו של משורר שבו הוא משתחרר מהשפעות ראשוניות ונולד מחדש כיוצר בעל טון אישי משלו. אם הרגע הזה לא מתרחש אז מתחילה נוודוּת טראגית וכואבת וקשה ממחוז למחוז ללא תכלית וללא תוחלת. החיפוש הקדחתני ממשיך והדברים יכולים להגיע לידי ייאוש. אני עדיין מקווה שיהודה ויזן ימצא את הטון שלו. כפי שאמר משורר הנערץ על ויזן, יש לי סימפתיה כלפיו, עם הערכה מסויימת לפועלו כעורך, אולם הדברים מורכבים יותר ועקרוניים יותר.
השתלטותה של פואטיקה סינטתית מבית מדרשם של אהרן שבתאי וממשיכו האפיגוני חזי לסקלי ובחסותם של סדנאות לכתיבה יוצרת לא סייעה לכותבים בני דורו של ויזן לגבש לעצמם טון עצמאי. היא השחיתה אותם מראש ושכנעה אותם שהתחכמויות הם שירה (ראו, למשל, המקרים של שרון אס, רועי צ'יקי ארד ועודד כרמלי כחתך פרדיגמטי מייצג). נוסח מלאכותי זה אמור היה לשמש תחליף לשירה החווייתית אולם טפט על הקיר לא יכול לבוא במקומו של הבטון. יתרה מזאת, גם אצל שבתאי וגם אצל לסקלי יש משהו דוחה באישיות הפואטית, משהו נתעב ומגעיל, והאלמנט הדוחה הזה, הנתעב והמגעיל במסווה של וידוי כן ואמין, עבר לתלמידיהם ולממשיכי דרכם, ואנו נמצא אותו בשפע גם בספרו החדש של יהודה ויזן לצד השפעות אחרות.
יהודה ויזן הגיע לספרות עם כוונות טובות: הפנזין הרגעי "כתם" בעריכתו ובעריכת עודד כרמלי היה רגע של חסד קטנטן בתחום הפארודיה והסאטירה בעיקר, כי שטרות אמיתיים של כישרון ספרותי ממשי עדיין לא נפרעו שם. בשלושת ספרוני השירה הראשונים שפרסם (על ספרו השני הערתי בזמנו הערות מעודדות) ויזן עוד נותר חצי נאמן לכתיבה חווייתית, עדיין עם מאמצים גדולים, עם המון יומרה לחדש ועם תוצאות כאמור סבירות. שמחתי להדפיס שירים שלו ב"עמדה" ונעניתי בחיוב כשפנה אלי כדי שאשמש עורך לספרו השלישי פכורים (2012) כי האמנתי עדיין לצד החווייתי בכתיבתו. עקבתי אחרי פרסומיו הבאים באכזבה גדלה והולכת כי הבחנתי שהוא פונה יותר ויותר אל נוסח מתחכם וסינתטי וזונח לחלוטין את הצד החווייתי.
ספר אמצעי יצא לאור כאמור בהוצאת בלימה. העיצוב נאה והקרדיט מגיע לטל גרגיר. ואולם מתחת ללוגו של ההוצאה (מעט מיופייף מדי ברוח הוצאת אבן חושן; ואכן בעמוד האחרון בספר מצוייה הערה ברוח ספרי אבן חושן, איזה קשקוש על מהדורה מצומצמת של כך וכך טפסים וכו') מצויינים שני מקומות: ירושלים וברלין. אחחח… סופק כפיו ומגרגר בקנאה הישראלי המצוי: עוד פעם ברלין. מה יש לבורגנות הישראלית של העשירון העליון עם ברלין? שהרי בהתרגשות מהולה בשאט נפש קלה למד לאחרונה הקורא העברי המיומן על מיזם חדש: הקמתה של הוצאת הספרים "אלטנוילנד" בברלין, שם כידוע היאוש נעשה יותר נוח, שם הבורגנות הישראלית המדושנת והשבעה יכולה למצוא מרגוע לעצמה וגם נחמה בפעילות ספרותית נטולת ערך שמובילים שני עסקנים מוכרים: האחד גרפומן חרוף, דורי מנור, ד"ר דורי, שלא פעם כבר הוכח בעליל שהוא גרפומן. מכאן משתמע שגרפומן מוחלט כדורי לא יכול להוביל שום קו ספרותי משמעותי כעורך כתב עת או הוצאת ספרים. העובדה שמר מנור הוא בעיקר רב-מאג תקשורתי ממולח מאז ימיו בגלי צה"ל מבטיחה שכל גחמה שלו תזכה להידהוד תקשורתי. השני, משה סקאל, דמות נטולת ערך, צלליתו של דורי ושותפו למהלך הקשקשני והמתנשא, שמעל לכל מנותק מכל הוויית חיים של ממש שהרי במה דברים אמורים? הוצאות ספרים עבריות פעלו באירופה בתקופה הקשה שבה לא היתה מדינה שאחת משפותיה הרשמיות היא עברית, תקופה שבה החתירה ליצירת ספרות מודרנית בעברית היתה כמעט בגדר נס והיהודים היו מיעוט נרדף. אולם ברגע שהוקמה מדינה ובה אוכלוסיה דוברת עברית, ברגע שתחיית השפה העברית כשפה מדוברת וחיה התחוללה, הרי שמרכז הכובד הועתק מייד לישראל בבחינת כור היתוך היולי של העברית שנולדה מחדש כשפה מדוברת וחיה, ושל ספרות עברית שמתחילה את מסעה כספרות נורמלית שבה מתקיים רצף טבעי, המוכר לכל סופר אנגלי, גרמני, איטלקי, צרפתי או ספרדי, בין הלשון לבין המקום והדברים ידועים. על כן ה"מוצר הגלובלי" המתכנה הוצאת "אלטנוילנד" הוא בסה"כ מוצר מסחרי שנועד להילחם במכון לתרגום ספרות עברית בניסיון למכור יותר ספרות עברית בתרגום. אז מה משמעות הציון "ברלין" לגבי הוצאת בלימה? האם גם להם יש סניף בברלין? נחזור לספר שלפנינו.
בשער הראשון, "הצביר", ניכר כי השירים לא נכתבו מתוך איזה צורך קיומי בוער, כזה שהוביל למשל את אלי בכר לכתוב את השורה, "אני כותב עכשיו כי קשה לי לנשום". מדובר בשירים מעובדים, סינתטיים, מתחכמים, שנכתבו לשם שעשוע, שירים שנכתבו כמצוות אנשים מלומדה, לא מתוך איזו תשוקה וצורך קיומי. הנה ברלין נכנסה בעצמותיו של יהודה ויזן. השיר הפותח את הספר למשל מבטא מוות קליני מוחלט של כל רגש חי במסווה של איזה טון אירוני מתחכם: "הגענו אל השיא – /אני, אשה וכלב.//אנחנו יחסית/בריאים/וההורים עוד בחיים.//וחי הכלב.//וגם אם פה ושם/יש איזה מת מדרג ב',/הרי שהיומיום בסך הכל/גן-עדן://ישנה פשטות במעשים/ויש שגרה שנבחרה.//אין שום ספק, עכשיו השיא –/אך עוד מעט/כל מה שאחריו." (ע' 7). אם זה אות הפתיחה לספר אפשר לנחש את ההמשך. בשירים אחרים ממשיך ויזן את מאבקו, המוכר מספרים קודמים, עם מצלולים ועם חריזה מעיקה, צולעת, מלאכותית מאוד: "ההתעקשות צימחה לי הִוָקשות/ומאיסה גדולה מין טין-הִוָאשות…" (ע' 9); "מה לי מחגורת ומה לי השק כשהגוף נעשק/ואיפה חבוי בעפרה הגרגר –/שאל או אמר האיש החופר…" (ע' 10). ואי-אפשר בלי סתם אפיגוניה, חקיינות, במקרה הזה חיקוי בולט למדי של מאיר ויזלטיר: "לקרוא שירה בתל-אביב זה לא/לקרוא שירה בירושלים//לקרוא שירה בתל-אביב/מול אנשים יפים//מול אנשים ששואפים/לקרוא שירה בתל-אביב…" (ע' 14). שירים אחרים מביכים בראשוניותם הרגשית, בבוסריות הנודפת מהם, בשיטחיותם, ויזן מביע בהם עמדות שונות, לא מעניינות או מקוריות במיוחד, והטכסטים אינם מתגבשים לכדי שירים של ממש, הם נדיפים, מתנדפים וכלים מיידית. הסיבה העיקרית שזה קורה היא המקום החיצוני ממנו הם נכתבים, העדר המחוייבות והעדר אישיות עצמאית, יותר מדי מאיר ויזלטיר יש כאן בשירים של ויזן: "ראיתי אנשים מוכי-ירח,/ראיתי אנשים הלמום טללים,/שותים בתאווה את כל שקריה/של הזית-דימוי-עצמי לילית…" (ע' 32), חיקוי חלש לרטוריקה, החלשה כשלעצמה, של רבינו מאיר, כולל רגעי חולשה מקוריים כמו הצירוף "הלמום טללים". רגעי וידוי מביכים חושפים יותר את החולשה השירית הכללית: "עוד מעט את תחזרי,/תניחי ראש על הכרית/ואז ארד לך; ואחדור/רק כשתאמרי –/ואשתדל שלא לגמור/עד שתיגמרי." (ע' 23). במקרה הזה ויזן חובש את כובע שבתאי אבל לא מסוגל להתחרות עם רמת הוידוי הפורנוגרפי, שלא לומר כישרונו, של רבי אהרן.
שירי השערים האחרים בספר גרועים יותר כי ויזן ממשיך בנדודיו ומתרחק מעצמו והתוצאה היא צירוף של אמורפיות, עקרות, סתמיות, אובדן דרך מוחלט עבור מי שפעם עוד האיר לו פנסון בקצה המינהרה. ישנם עשרה אפיגרמים מביכים למשל (עע' 52-49), ומה אמור הקורא לעשות עם השורות: "כל פיפי –/שיר.//כל קקי –/סיפור." (ע' 65)? האם ויזן חושב שהכותרת המתחכמת, "צרכים לקראת גיל ארבעים או מדף ספרים בשירותים" יכולה להכשיר את השרץ שמתחתיה? ניסיונו של ויזן להגיב בשיר לאירועים פוליטיים – שיר ארכני בשם "צידוק הדין" – איננו תורם דבר לשירה וחבל שבמקרה זה לא למד ויזן מויזלטיר שטען ובצדק שמה שניתן להאמר כמאמר לא צריך להאמר בשיר. בכל מקרה ויזן מקפיד לפרסם בסוף ספרו את פרשת צינזורו של השיר המדובר שהרי הוא הרבה יותר עירני לרעשי הרקע החיצוניים (התכתבותו עם בני ציפר ועם אלוף בן) והרבה פחות קשוב לעצמו.
דמותו של יהודה ויזן כפי שהיא עולה מספר אמצעי היא דמות של גְרוּפִּי, מעריצם של ויזלטיר ושבתאי, דיקמן ואחרים. צריך להזכיר לו את רבי זושא שהזכיר לכולנו כמה חשוב וקשה להיות אנחנו עצמנו. אבל בלי זה אין שירה.