רִשּׁוּמֵי הַסְּתָיו

חוֹרֶשֶׁת שׁוּרוֹת רֵיקוֹת
בַּמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי.
אַתָּה רוֹשֵׁם שַׁלֶּכֶת עַל כְּתִיב גּוּפִי.
אֲנִי וְהַדְּבוֹרִים כְּנוּעוֹת לָרוּחַ בַּשָּׂדוֹת,
יוֹדְעוֹת לָעוּף בְּגֹבַהּ דְּבַשׁ,
לִפֹּל עַד הֵעָלְמוּת.

כָּאֵלֶּה אֲנַחְנוּ
מוֹפִיעוֹת בְּרִשּׁוּמֵי הַסְּתָיו
לִפְנֵי רֶדֶת הַגַּעְגּוּעַ הָרִאשׁוֹן.

הִנְנִי

לוֹמְדִים יַחַד אֶת עוֹנוֹת הַגּוּף
סוֹפְרִים עָלֵי שַׁלֶּכֶת בְּמַבָּט אֶחָד.
אֵיךְ זֶה, אַתָּה שׁוֹאֵל.
וּבְכֵן, הַסְּתָיו הוּא אֵרוּעַ חַד פַּעֲמִי
בְּחַיָּיו שֶׁל הָאָדָם.
אַתָּה נִכְנָע לַטֶּבַע,
חוֹלֵץ נַעֲלַיִם,
נִשְׁכַּב עַל הַמַּחְצֶלֶת
וְלוֹחֵשׁ, “הִנְנִי.”