קפה כזה… אהבה שכזאת!

 שיחה קלה עם אסתר קל – על ספרה "קפה כזה", הוצאת צבעונים, 58 עמודים, 2015.

כשהיינו ילדים זכינו להגיע למערכת "הארץ שלנו" והגשמנו חלום: נפגשנו עם אסתר קל, מזכירת המערכת. באותם ימים מזכירת המערכת היתה דמות של מלאך־על. קודם כל עורכת פינת הילדים "משלנו", ולא רק זאת, אסתר הנערצת עלינו ענתה לשאלות קוראים במדור מיוחד "אסתר על הקו". שאלות בכל נושא, גם בקשר בין הורים לילדים, גם ביחסים בינו לבינה.

החלום התגשם, וכשהגענו למערכת כעיתונאים קטנים של העיתון, ראינו לפנינו דמות קורנת ומלאה אור, וכשביקשנו משהו לשתות, קיבלנו כוס קפה. התואר שלנו היה אז: ע"ק (עיתונאי קטן). ממש ע"ק חקק.

והיום אנו עושים מחווה, ממש הומאז'. אסתר חלתה ואושפזה בבית־החולים בתל־השומר. זכרנו לה חסד נעורינו. זכרנו לה את העידוד שקיבלנו. לא שכחנו, היא חנכה אותנו כסופרים ומשוררים בילדותנו. היא זו שקראה את יצירותינו, ידעה לכוון אותנו ולתת מילה טובה כשצריך. היום כשאנו במעמד של סופרים ומשוררים וגם עסקנו בשליחות ציבורית כיושבי ראש אגודת הסופרים העברים, חשנו שזו העת לבוא לביתה ולומר לה מילה קטנה: תודה.

אסתר קל, עיצוב תמונה: תפארת חקק

צריך לדעת להודות לאדם בחייו, על הטוב שהוא עשה לך. אנו מודעים לכך שלא כולם ניחנו במידה זו של הכרת הטוב, ויש אף שפוגעים באלה שעשו להם טוב. אנו בחרנו בדרך הזהב שאותה למדנו מנעורינו. יצאנו לביתה להכיר לה טובה, עם הגיעה מבית החולים. היא נראתה קורנת ופניה מוארים, הציעה לנו להביט בשורת הספרים שכתבה במשך השנים, ולרגע נח מבטה על הספרים הראשונים, שכתבה בימים בהם היתה האמא של כולנו, מזכירת "הארץ שלנו". באווירה נינוחה שוחחנו על הימים שהיו ועל הימים שיהיו. ממש שיחה קלה עם אסתר קל.

ספרה האחרון "קפה כזה" התאים לאווירה, לכוס הקפה שהגישה לנו. ספר זה הוא אכן תזכורת לאותם ימים, והוא נשאר באוויר כל הזמן. קראנו קטעים. זה היה מתַאבן למפגש המחודש איתה.

ספרה החדש של אסתר קל "קפה כזה" הזכיר לנו נשכחות, השיב אלינו את הניחוחות של ילדותנו. השורות שלה, העולם בספרֶיה, המילים הטובות, כל אלה החזירו לפתע את אווירת הילדוּת בשכונה הישנה. קסם כזה, אהבה שכזאת לעולם שהיה, לילדותנו הבלתי נשכחת.

שבנו לרגע לאותו עולם, ל"הארץ שלנו" שחיבר אותנו בילדותנו לַמציאות, לספרות ולכתיבה. את אסתר קל הכירו כמעט כל ילדי ישראל בשנות החמישים ובשנות השישים. העיתון הכי אהוב בשכונה שלנו, באותם ימים, היה "הארץ שלנו" בעריכתו של בנימין תמוז, ולימים גם יעקב אשמן. המזכירה המיתולוגית של העיתון, אסתר קל, היתה מלכת אסתר שלנו.

עיתונאים קטנים

מגיל עשר התחלנו לכתוב לעיתון "הארץ שלנו". הסוכן הנודד שלהם עבר מבית לבית, להחתים את ההורים על מנוי לילדיהם. התחלנו שולחים שירים ורשימות לעיתון הילדים. הפרסום בעיתון שיפר את מעמדנו בעיני ילדי השכונה. עד אז ידעו שאנו מפיקים עיתון שכונתי, שמודפס כולו על ידינו, ולא גילינו להם שהדפסנו אותו ממחָקים של בית ספר, שגילפנו בהם אותיות והטבענו בכרית לחותמות.

גיליון של "הארץ שלנו" מאותם ימים

לימים פנתה אלינו אסתר והציעה, שנתמודד בתחרות "העיתונאים הקטנים" של "הארץ שלנו". היא גם זו שידעה לבשר לנו בשמחה כי נבחרנו, ודי מהר קיבלנו הזמנה להגיע למערכת. ככתבים של העיתון – רוב הקשר שלנו עם המערכת היה באמצעות אסתר קל. היא היתה הרבה יותר ממזכירה. בעינינו היא היתה "מלכת הילדים", והגישה האימהית שלה לכותבים הצעירים היתה ברכה משמים. היטבנו לקבל ממנה עצות כיצד להגיש חומר, כיצד לתקן כתבה שלא התעלתה על עצמה והעיקר – זכינו בכתף תומכת ובעין אוהבת. הקשר שלה עם הילדים קוראי העיתון היה גם במדור שלה שהאזין לבעיות, מדור שענה בחן ובנועם, העניק רגעים של רוגע, "טיפים" אל האור בקצה המנהרה.

במשך השנים קראנו את ספריה, והרגשנו שכל שורה שנכתבת שם מכוונת לדור שלנו, לילדים של שנות החמישים. אהבנו את הספר שלה "דורון ואני" וחשנו הזדהות עם רגשותיה כלפי הילד שלה, האהבה לילד שהוא תמצית עולמה.

הכול כל כך קולח, תיאורי הווי מימים שכה אהבנו, הגיגים שיש בהם מוסר השכל. שתינו מהם בצמא פנינים של חכמת חיים שנאגרה במשך השנים. בכל סיפור היו צפונות תובנות מרטיטות, והפואנטות פשוט שבו את לבּנו. חשנו די מהר: האהבה מחברת בין כל החוטים, אהבת החיים, אהבה בין אם לילדיה, בין ילדים לחבריהם לכיתה, אהבה כמרכז העולם.

בכל ספריה תמצאו ניצוצות מיוחדים. בספרה האחרון "קפה כזה", שזורות תמונות שמזכירות לנו חוויות ילדוּת, סצנות שמעלות בפנינו פרקים מחיינו, אמהות משכונת ילדותנו. באחד מפרקי הספר, אסתר מניעה את עגלת התינוק ובה הבן האהוב דורון, והיא מנסה לדמיין מי הנערה שתתאים לו. היא חושבת: "העברתי בדמיוני את כל בנות ידידיי, קרובות ורחוקות, מבנות חודש ועד שנתיים, לא באמונה, אף אחת מהן אינה מתאימה לדורון. אף אחת אינה הולמת את אופיו הנדיר ואינה משתווה לתכונותיו המצוינות. אכן, יש בהן פעוטות אחדות חמודות, צחקניות, בהירות עיניים. אבל איפה הן ואיפה דורון… בכאב נורא קבעתי לעצמי שטרם נולדה הנערה בשביל דורון. ואני גם ידעתי בבטחה, אף אחת מהן לא תיטיב לגהץ את כותנותיו, כשם שאני מגהצת בשבילו…"

בספרה היא מנסה להנחיל לנו תובנות לגבי חינוך הילד, "כשאני צריכה להתיק את ידי מידו ברחוב, אני אומרת לו: 'אני לוקחת רגע את היד.' כשאני כועסת עליו, אני מתיקה ממנו באחת את היד והוא בוכה… הבנתי, כי אם מתירים דבר, ומעניקים רשות, צריך לעשות זאת בשמחה גלויה ובלב מלא, ואז, רק אז, יש תוקף לאיסור שיתפרש החלטי וחד־משמעי ויתקבל ברוח של סובלנות."

במשך השנים נקשרנו לכתיבתה. למדנו לדעת כי ספרֶיה שופעי חכמת חיים, ספרי הגיגים והרהורים, מלאי תובנות. בספרה "רסיסים"  משנת תש"ך היא כותבת: "יש דלת לבית, לַדלת מנעול. תיבת מכתבים על גדר. שולחן, מגירות, ואור בחלון, מחכים לי בפנים. יש מים בברז, חמים וזורמים, וסבון ומגבת, וכתונת נקייה. רק אני, בלילה, יחידה, עיניים פקוחות באפלה: זה יש, זה יש, וזה יש. מה עוד לבקש? שיקרה נס."

בספר חדש יותר שלה, "נגיעות ישירות" משנת 2001, היא כותבת: "עוד לא החלטתי מה אני אוהבת יותר: לחיות את החיים או להתבונן בהם, עוד לא החלטתי…"

באחד מספריה האחרונים, "מה על מה נפלא", היא כותבת:

"אי אפשר למחוק את מה שהיה

הכול נכתב בעט החיים לנצח נצחים.

אפשר רק להפוך את הדף."

בספרה החדש "קפה כזה" שוזרת אסתר קל שמחה ועצב, והרבה מוסר השכל על החיים: "המתים שלי הם איתי בכל מקום ובכל אשר אלך ומצויים בכל דבר שאעשה. הם לא עזבו. הם ישנם. אולי הם גם מתגעגעים. אולי הם מחפשים לומר דבר מה שלא הספיקו, אבל אוזניי קצרות מלשמוע," ובהמשך היא מסיימת במילים מרטיטות: "המתים שלי לא באמת מתים. המתים שלי שבגללם ובשבילם ובעדם אני אני" – שם, עמוד 14.

אסתר קל מבינה ללב הדור, והיא נדרשת לביטוי שסחף את הצעירים – "כזה כאילו". כך היא כותבת: "יש כמעט, יש בינתיים, יש מפעם לפעם. יש אולי, יש ככה ככה. יש לפעמים, יש על פי רוב, יש אפשר, יש בתקווה ש… או יכול להיות או קרוב לוודאי, כפי הנראה או במחשבה שנייה או מן הסתים, ייתכן מאוד או לכאורה. הכול כזה, כאילו וכאילו כזה. רק לא כן או לא, נכון או לא נכון, שחור או לבן" – עמוד 11.

נזכרנו במדורים שכתבה בעיתון כשהיינו ילדים, וניסינו ללכת בעקבות השיר בספרה החדש – קשה לאסתר קל לשכוח את הילדה שהיתה, והיא כותבת שיר מרגש מאד, שמוקדש לאותה ילדה, ונדמה שהיא חשה מחויבות לאותו עולם ישן שאבד.

"אני מסתכלת בך, ילדה קטנה שבתמונה.

לא בוכה,

לא בוכה. מבוהלת, נדהמת.

סליחה.

עזבתי אותך כדי להיות גדולה".

כעבור שני בתים של שיר היא מגיעה לרגע התובנה וההתפכחות:

"הכול נשאר כמעט כמו שהיה.

סליחה.

אבל ניסיתי, לפחות.

לא, אין לי עדיין תשובות.

עכשיו באתי לקחת אותך איתי,

ולא, לא ניפרד עוד."

כילדים השבים אל ילדותם, באנו לבקר אותה בביתה ברחוב הדקלים ברמת־גן. רצינו לשמוע ממנה את הסיפור שלה, כיצד החלה לכתוב, כיצד הרגישה כמזכירת מערכת ב"הארץ שלנו", עיתוננו הנשגב, כיצד הגשימה חלומות ילדות והפכה לסופרת.

סיפור חייה של אסתר קל

קצת השתוממנו שלא מצאנו חומר מקיף על סיפור חייה בויקיפדיה. אסתר קל ניאותה לספר לנו פכים קטנים: "נולדתי בליטא (בעיירה שאבלי)  ב־10 בינואר 1930, י' בטבת תר"ץ.  עליתי לארץ בגיל 5. אבי היה יהודה קליין ואמי לאה קליין לבית פולונסקי. נכנסתי לעבודה ב'הארץ' בשנת 1951. הייתי באותם ימים  בת 21. הרגשתי בשלה לעבוד בעיתון. התחלתי לכתוב בגיל 12 בעיתון בית הספר, בעיתון 'במעלה' וגם בעיתון של הצופים."

ניסינו להבין, אילו חוויות בילדותה גרמו לה להתקרב לעולם הספרות, לכתיבה. אסתר סיפרה לנו: "אני זוכרת משם, מעירי שבאפור, שַׁבְלִי, כבישי אבנים, לא אספלט. הגעתי לתל אביב בת 5 וחצי, נכנסתי לכיתה א', לא ידעתי עברית ומאחר ולא למדתי בגן בליטא, לא ידעתי להחזיק עפרון ביד. את החסר לי השלמתי ומוסיפה להשלים עד היום. אני עדות לכך שעולה חדשה יכולה ללמוד עברית, למרות שהיא 'קשה שפה.' גלידת ויטמן והצופים היו ילדותי המאושרת. בצופים פרחתי, כתבתי, ארגנתי, שרתי ויחד עם הצופים, בגיל 17 התגייסתי לפלמ"ח."

על החיים בתל אביב היא מספרת:

"הייתי הולכת תמיד לבית ביאליק לספרייה, חיפשתי ספרים לקריאה ופירושים לתנ"ך. שאלתי את הספרניות למה ביאליק נקרא משורר לאומי ומי נתן לו את התואר. חוויות הילדות היו עשירות. בחג פורים בילדותי ראיתי את ראש העיר דיזנגוף רוכב על הסוס בעדלאידע של העירייה. הוריי לא היו מחנכים קלאסיים, הם לא ניסו להדריך אותי בחיים, רק נתנו לי הוראות. אבא היה טכנאי שיניים. הוא הגיע לארץ לפנינו להתארגן כאן. הוא הצליח לקנות בית ברחוב ביאליק, ורק כעבור חצי שנה עלינו לארץ והיינו שוב ביחד. זו היתה דירת שני חדרים. אני ואחותי רות והוריי בחדר אחד, ואת החדר השני השכרנו לשתי בחורות רווקות.

"כעבור שנים כשהן עזבו, היה לי טוב, היה חדר נפרד לי ולאחותי. אבא הביא לנו לחדר ארגזי תפוזים ריקים, ועשה לנו מזה ארון ספרים. זה היה עבורי אושר גדול. כיסינו את הארגז בבד יפה, וגם הדבקנו לא פעם "פרסים" ו"זהבים" שכל הבנות אספו אז. שיחקנו באותם ימים קלאס, מחבואים, תופסת. וגם ג'ולות וחמש אבנים. אבא אמר לי ולאחותי רות: "אתן אסתר ורות, שתי מגילות בספר התנ"ך. אתן המגילות שלי."

במשך כל ילדותי ונעוריי כתבתי.

"איך התקבלת ל'הארץ'?" שאלנו. אסתר קל מספרת: "היה ב'הארץ' אדם שטיפל בכוח אדם בשם זימברג. הוא קיבל המלצה ממרדכי קשתן, שהיה בעבר עורך 'הארץ שלנו'. הוא שאל אותי, כשאזרתי אומץ והגעתי למערכת וביקשתי לכתוב עבור העיתון: את יודעת לתרגם? עניתי, לא. את יודעת לנקד? עניתי, לא. את יודעת להקליד על מכונת כתיבה? עניתי: קצת. פשוט היה לי מזל. הוא הסתכל ואמר: התקבלת."

אסתר קל. ספרים

איך הפכתי למזכירת מערכת

"אחד העורכים הספרותיים בעיתון, ד"ר הורוביץ, ביקש שאקבל עליי להיות מזכירת מערכת של 'הארץ שלנו'. הסכמתי ואז ראיתי אותו מהסס. לרגע הוא התלבט בקול: מה נעשה עם קליין? נשאיר את ה'קל' ונוציא החוצה את ה'יין'. וכך קבע את שם משפחתי: קל".

סיפרנו לה כמה אהבנו בילדותנו לקרוא את סיפורי פנחס שדה בעיתון הילדים האהוב. את המדור לילדים, את הסיפורים על הצגות תיאטרון, ילדים גיבורים שתרמו לחברה ואסתר קל סיפרה על אותם ימים: "העורך היה בנימין תמוז, יעקב אשמן סגן עורך. פנחס שדה כתב סיפורים, ואפילו היה תקופה מסוימת סגן עורך ב'הארץ שלנו'. פנחס שדה אהב לכתוב בעיתון בשמות שונים, וכל פעם חיפש זהות בדויה אחרת. הוא כתב סיפורים בהמשכים בשם ש' פנחס ויריב אמציה ודן אורן. וגם סיפורי קומיקס הוא חיבר, ולפעמים חיבר כתבות בשם יוכבד זריזי ועוד שמות. אני קיבלתי לערוך את 'משלנו', המדור לילדים. היה לי סיפוק רב לקבל יצירות של ילדים ולפרסם אותן."

על עבודתה היא מספרת: "ב'הארץ שלנו' קראו לי מזכירת מערכת, אך היתה לי יד חופשית. כל מה שרציתי כתבתי, וזה התקבל.

"את התפקיד אני בניתי, כל עולם הילדים היה לרשותי. ערכתי מבצעים, תחרויות, ויצרתי את העיתונאים הקטנים, לפי בקשת ילד מראשון לציון, אוריאל שטראוס, שכתב 'למה לא יהיו עיתונאים קטנים?' לקחתי את ההצעה והפכתי אותה למוסד. אהבתי כל יום עבודה, כי כולו היה מלא הפתעות, תגליות, חידושים ומפגשים מעניינים. אתם אומרים שהייתי 'יקירת הילדים', מה שאני יודעת – שהם היו יקיריי." ברק נוצץ בעיניה כשהיא נזכרת באותן שנים.

"גם בנימין תמוז וגם יעקב אשמן פרסמו את כל דבריי. היה שלב, שהמערכת הבחינה שמגיעות הרבה שאלות למערכת. היתה ישיבת מערכת, ואז נתן דונביץ אמר: 'אני מציע שאסתר תענה לשאלות בטלפון וגם בכתב.' נקבע יום בשבוע שאני עונה על שאלות ילדים. וכך נפתח המדור: 'אסתר על הקו' אהבתי להעניק מהניסיון שלי לילדים, יעצתי להם בסוגיות שונות, ולימים קיבצתי טורים שונים של עצות בספר."

"מה היתה ההכשרה שלך לענות על שאלות ילדים?" שאלנו.

אסתר ממהרת להשיב: "ילדים פנו לעזרה ומישהו היה צריך להדריך אותם בבעיות שיש להם בחיי היומיום. היתה לי חכמת חיים טבעית, וראיתי עצמי מדריכה. עם הזמן למדתי גם קורס ביחסי אנוש בשיטת אדלר."

היא לרגע נזכרת באחת השיחות ומספרת: "ילד בן שמונה שאל אותי בטלפון – 'מי את בכלל, את מורה? לא. 'את פסיכולוגית? לא. את מחנכת?' לא. אז מי את?' עניתי: 'אני אם, יש לי בן, ויש לי ניסיון חיים. לכן אני מדריכה, לא מורה!'"

אסתר הושיטה יד גם למערכת התרבות והספרות של "הארץ". "סייעתי גם לאברהם רימון, שהיה העורך הספרותי. לא פעם ביקשו שאסייע לו בעבודתו. תמיד שאלתי אותו מדוע אינו כותב יצירות ספרות. הוא אמר לי: 'יום אחד אני אכתוב את הספר של חיי.' אמר שהוא אוסף חומרים לכתוב. חיכיתי מאוד לספר שלו, אך בסופו של דבר הוא לא כתב את הספר של חייו."

שאלנו על העבודה במערכת, כיצד הרגישה במערכת, שבה רוב חברי המערכת היו גברים, האם היה קשה להתמודד מולם, לקנות לה מעמד. ענתה לנו אסתר בגילוי לב: "יום אחד כשעבדתי במערכת עם אברהם רימון, הגיע בנימין תמוז, והם שוחחו ביניהם. רציתי בקטע מסוים לשאול שאלה. ואז בנימין תמוז אמר: 'גברת קל, תצאי. את לא תביני על מה אנו מדברים'. יום אחד שאלתי את תמוז מה דעתו על סיפור שכתבתי, והוא אמר: 'את מבינה מה שאת כותבת?' הם לא ידעו איך לאכול אותי."

פגישה עם גרשום שוקן

ביקשנו שתנסה לדלות זיכרונות שקשורים באיש החזק מכולם באותם ימים במערכת, בעורך גרשום שוקן:

"היית במערכת 'הארץ' בימים שבהם ניהל את הכול."

אסתר מחייכת: "גרשום שוקן היה העורך שהיה מעל כולם, היה קשה להגיע אליו ולשוחח איתו. הוא היה אדם סגור מאוד וכל פעם שרצה לצאת למסדרון, היה פותח סדק בדלת לבדוק שאין אף אדם במסדרון. היתה לי הרגשה שהוא חושש לשוחח עם אנשים, חושש שיאמרו לו שלום. חיכיתי למשוב שלו. והנה קרה מקרה, הוא ביקש להעיר לי על סיפור שכתבתי. זו היתה תחילת שנה. פרסמתי סיפור לראש השנה וגיבור הסיפור היה הבן שלי גיא. בסיפורים קראתי לו דורון. לסיפור קראו "הולכים לבית הכנסת," ובו סופר שאני הולכת עם בני בן השלוש לבית הכנסת בערב ראש השנה. תיארתי בצורה ציורית כמה יפה החג, שכולו מלא אור ונוגה, והירח בשמַים הוא ירח מלא, מאיר בצורה מושלמת, הבתים זוהרים.

"הסיפור פורסם במדור הספרותי של הארץ. יומיים לאחר פרסום הסיפור שלי הגיע המשוב שלו. גרשום שוקן ראה אותי, הוא עצר אותי במדרגות. קפאתי לרגע. הוא אמר: 'גברת אסתר קל.' נשימתי נעצרה. לא ידעתי, שהוא מזהה אותי ויודע את שמי. הוא הישיר אלי מבט והסביר לי שזו טעות לתאר בסיפור שיש אור מלא בראשית החודש. הוא אמר בתקיפות: 'באלף בתשרי הירח הוא במיעוט אור ואינו מלא.' ואת דבריו סיים כך: 'גברת קל, בראש השנה הירח הוא הכי קטן, רק באמצע החודש הוא מלא.' הודיתי לו, וכאשר פרסמתי את הסיפור הזה בספר, תיקנתי זאת."

היא שותקת לרגע ומתמלאת אור: "אהבתי את העבודה ב'הארץ שלנו', הלכתי ברינה לעבודה! למדתי לעשות הכול בתוך המערכת." ניכר עליה שזו שמחה בשבילה לארח בביתה שניים שהיו ילדים באותה תקופה, שזוכרים אותה לטובה. אנו זוכים שוב לכוס קפה והפעם בביתה של אסתר קל, לא במערכת. היא מוסיפה משפט שמאיר את אהבתה ואת הסיפוק שיש לה מכתיבה.

"יום אחד צלצלה אליי אישה שלא הכרתי וסיפרה לי כיצד דברים שכתבתי עזרו לה להתמודד עם אובדן בנה. היו לי שיחות דומות עם קוראים שנטעו בי תחושה שהכתיבה שלנו אינה בחלל ריק."

ספריה של אסתר קל מלאֵי קסם, שובים את הלב. אותו קפה כזה גולש על גדותיו, וגם האהבה שלה גולשת על גדותיה. שאלנו אותה כיצד היא רואה את החיים, האם באור אופטימי, האם כוונתה לעודד, והיא  ענתה:

"אינני רואה את עצמי אופטימית בכל מחיר, אבל יש בי תקווה שתמיד אפשר לשפר. אני מתרכזת בחצי הכוס המלאה, וממנה אפשר לצמוח. היצירה ממלאת אותי תוכן ומעשירה את חיי."

אסתר קל, הרצל חקק ובלפור חקק מציגים את ספריה