אושרת יגיל, 'ציר זמן פנימי'. עמדה, תשפ"ה 2024. 51 עמ'

תמונת מציאות ותמונה פיגורטיבית

טקסט ספרותי לעולם איננו מתאר רק את "מה שהוא מתאר", אלא יש לו משמעויות נוספות לאמירה הישירה. שירה בכללותה, על כל צורותיה המגוונות, היסטורית ובזמננו, מאופיינת בכך שהמשמעויות הנוספות – המשלים, הסמלים, הרגשות, ההרהורים – בולטות מייד; וגם אם יש בשיר תיאור ישיר כביכול, הרי כבר מתחילת הליך הקריאה, חוויית הקריאה של הקורא, מייד אינו עומד בפני עצמו. יש שירים בהם התיאור הישיר נוכח יותר, ויש שירים, ששפתם פיגורטיבית, סמלית ועמוסה, כבר מהמשפט הפותח.

שיריה של אושרת הם שירים פיגורטיביים עמוסים. במרבית השירים, המשפטים הפותחים, משפט ראשון או שני נראים כמשפטי חיווי המתייחס ל"משהו" מציאותי, לחלל-זמן מוגדר. אבל מייד לאחר מכן אתה, הקורא, נכנס אל תוך מערכת של מטאפורות, שהן גם סמלים, והן תיאורים מופלגים, שאינם מתחברים לחלל-זמן פשוט.

זה המאפיין העיקרי כמעט של שיריה – הדמיון המופלג של חלומות, של הזיות, של הפלגות רגשיות מורכבות. אני קורא ונדהם – איך כותבת צעירה כל כך, בראשית שנות העשרים של חייה, נמצאת כבר בתוך עושר צבעוני כזה של עולם; עושר שנזרק לעיני הקורא ללא הסברים פשוטים שיאפשרו לקורא לעגן את השיר בתמונה מציאותית שלה מסגרת ברורה של אורך, רוחב, גובה וזמן. כמו, למשל, תמונת מציאות תלת ממדית, כמו רצף זמן ברור. גם הסברים פסיכולוגיים עשויים להיות רצף מסביר של חלומות, של הזיות, של דמיונות. אבל הסברים פסיכולוגיים אינם מסבירים לקורא הרבה, שכן שיריה הם מעבר להסברים כאלה.

הפיגורות הציוריות עצמן, הן המכתיבות את מבני השירים. והפיגורות אינן מציאות. הפיגורות הן עיבוד מטאפורי, סמלי, של מושגים מציאותיים, ללא רצף מציאותי. זו הנוכחות העיקרית של שיריה. במילים אחרות: אכן יש כאן שפע חלומות, שפע הפלגות דמיוניות, אבל יחד עם זאת, יש בכל אחד מהם מוטיבים חוזרים של הדמיון, של החלומות.

עלילה ברורה אין. חלל זמן אחיד אין. אבל יש מוטיבים חוזרים, סמלים חוזרים, פיגורות לשוניות חוזרות. משמע, המשוררת מודעת למה שהיא כותבת. היא לא מפליגה בהזיה, אלא מציגה מערכת סמלים מודעת. זו יכולת מרשימה כל כך של משוררת צעירה כל כך.

הדבר בולט, מוצהר, כבר בשיר "ארבעה, ארבעה ירחים, שחשיבותו מודגשת בכך שהוא גם שיר הפתיחה, וגם בהיותו מודפס על העטיפה האחורית. משמע בשני האופנים הוא הדלת אל מכלול השירה שבספר. הנה ארבע השורות הראשונות של שיר קצר זה, בן שמונה שורות: "אֲוִיר, אֲוִיר, לָקַחְתִּי לְרֵאוֹתַי. / חָשַׁבְתִּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי מוּלִי אַרְבָּעָה, / אַרְבָּעָה יְרֵחִים. / אַרְבָּעָה עִגּוּלִים בּוֹעֲרִים." הדוברת, המשוררת, רואה מולה ארבעה ירחים, מבלי שמצוין באיזה מרחב, באיזה חלל, היא נמצאת כשמולה ארבעה ירחים אלה. מה הם? איפה הם.

והנה, מחציתו השנייה של השיר, ארבע השורות האחרונות: " שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים סְבִיבִי, / שֶׁיּוֹצְרִים, שֶׁעוֹצְרִים אֶת נְשִׁימָתִי. / עוֹצְרִים וּמַרְפִּים, עוֹצְרִים וּמַרְפִּים עַד שֶׁהֵם / לֹא יְכוֹלִים, עַד שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים." ירחים, מטבע הדברים מסתובבים סביב גוף גדול, שהוא, על פי הסבירות של פיגורות אלה, הכותבת עצמה. מה הם יוצרים? במה נוגעת יצירה זו המשוררת, הכותבת? והתיאור מקבל אופי אחר, אופי של עימות, בשתי השורות האחרונות – האם הם עוצרים את נשימתה או עוצרים את תנועתם כירחים? האם הם מרפים את נשימתה. או מרפים מפעולה אחר שלהם? ואם זה עימות, הרי בשורה האחרונה מתגלה חולשתם מולה, שכן זה מסתיים בכך שהם, ארבעה הירחים, ארבעה העיגולים הבוערים, אינם יכולים יותר – עובדה המודגשת בכך שקביעה זו היא סיום השיר, ועליה המשוררת חוזרת שוב, מדגישה אותם שוב.

היסודות הדמיוניים בשירים טעונים, כאמור, רגשות. הם אינם כתובים כקרים, כרחוקים. הם כתובים קרובים לכותבת. המוטיבים הדמיוניים מתחברים פיגורטיבית אצל הכותבת, ויוצרים תמונות  סערת רגשות, של כוח ועוצמה. אבל אלה, הרגשות, הם עיקר השיר, ללא חלל וללא זמן שיכולים לתת לרגשות אלה אופי קונקרטי ו/או אופי עלילתי. הרגש נשאר. כוח הרגש הוא היוצר את השיר והוא הצומח בשיר בסמלים ברורים. את זה הקורא חש כבר בשיר הראשון, כפי שהצגתי כאן עכשיו, אבל תחושותיו של הקורא, ובעיקר, יכולתו להזדהות, רגשית, עם חלק מהנאמר, עוד יותר מתעצמות, כשהוא, הקורא, מגלה כי הסמלים – אור, חום, עיגול, תנועה מעגלית בשיר של המשוררת החווה עצמה או תנועה מעגלית סביבה – חוזרים ושבים בשירים רבים. מתגלה לקורא, העובר משיר לשיר, כי בשירים יש גם התפרקות של הכותבת, משמע, התמכרות רגשית, אבל יש בהם גם מחשבה וסדר של הכותבת הבונה סדר של מוטיבים. משמע, המשוררת לא רק נשלטת בשיר אלא גם שולטת בו.

תנועות מעגליות, תמונות מחזוריות

המבנים הפיגורטיביים בשיר באים במקום תמונת מציאות בו. קורא, שמחפש את הסדר בשיר, מוצא עצמו מובך, כשהוא רואה כי השימוש במושגים של מרחב, שאמור להיות תחום, מוגדר, הוא דווקא כדי לתאר רגש חסר התחומים, חסר הגדרה. וכך נשברים תחומי המרחב הפיזי לטובת המרחב הרגשי. כשהוא מגלה כי מוטיבים חוזרים ויוצרים איזשהו סדר רגשי, הוא יכול להזדהות, רגשית, עם מה שהוא חווה.

דוגמא נחמדה כזו נמצאת בשיר "צוק ודמות לבנה" (עמ' 36), בו הבית הראשון נפתח כך: "מְחַכָּה עַל הַצּוּק. / שׁוֹלַחַת צְרוֹר שֶׁיְּסַנְוֵר אוֹתְךָ בְּקַלּוּת / יַלְדָּה קְטַנָּה מְסַדֶּרֶת אֶת שְׁבִיל הָאֲבָנִים שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְאִבּוּד". הבית השלישי נפתח כך: "יוֹשֶׁבֶת לִי עַל קְצֵה מִדְבָּר. / מְחַכָּה שֶׁכְּבָר יָבוֹא מָחָר. / כְּבָר לֹא חוֹשֶׁשֶׁת לָלֶכֶת סְבִיב הַכַּדּוּר." ובין שלושת בתי "העלילה", מופיע פעמיים בית של "פזמון חוזר", הפותח כך: "דְּמוּת עִם גְּלִימָה שֶׁל רְגָשׁוֹת / עוֹמֶדֶת תָּמִיד וּמַרְכִּיבָה אֶת מִשְׁקְפֵי הַלְּבָנָה". הנה אין כאן מרחב אחד תחום, אבל רגש אחד קיים בהחלט, בין אם זו מחכה על קצה הצוק או מחכה על קצה מדבר. הרגש עצמו לובש צורה של גלימה, שעוטה דמות. אני קורא, ותוהה אם דמות זו היא המשוררת עצמה, היא זו המחכה על הצוק, היושבת במדבר; זאת, הגם שהמשוררת יושבת בשיר, ואילו בשיר מוצהר כי הדמות בגלימת הרגשות עומדת תמיד. משמע, תמונת מרחב אחידה, תמונת חלל ברור אין, אבל מבנה רגשי יש גם יש, והוא עשיר מאוד, וממלא את מקומו של החלל – התמונה היא תמונת רגש.

מוטיב העיגול או – מוטיב התנועה המחזורית, הוא דרך מהותית לעשיית סדר בהתפרצות הרגשית החזקה שבשירים אלה. בראשית השיר "צוק ודמות לבנה", השיר שעכשיו נדון כאן, הרי בשורה השלישית הילדה הקטנה מסדרת שביל אבנים כסמל לסדר שמבטיח "שלא תלך לאיבוד". אבל ההליכה שלה היא הליכה מעגלית, אולי מחזורית. הנה  בבית השלישי של השיר היא מצהירה כי היא כבר לא חוששת ללכת בעיגול, בתנועה מחזורית סביב הכדור. שיר אחר נושא את הכותרת "קרוסלה של מילים" (עמ' 33). ובשיר שאחריו, קווי החיים "חוזרים לעיגולים," (עמ' 34). ועוד, ועוד חזרות של תנועות מעגליות בשירים.

חלק מהתנועה המחזורית היא במרחק העולם, שהוא ביטוי למרחב הקיום. חלק מהתנועה הוא של תנועת משחק שיכול להיות תיאטרון, או משחק תנועת בובות, תנועת "סוסי הנדנדה הכחולים" (עמ' 49). ובין מרחב היקום שהוא מרחב הקיום לבין מרחב המשחק אין שום חציצה. שכן, גם בעולם וגם בתיאטרון, רגש חזק מבקש לבוא לביטוי. ובכך אושרת יגיל חוזרת אל השורשים המהותיים של שירה לירית – תיאור הבלתי ניתן להגדרה. זה שיכול לבוא לביטוי בפיגורה בלבד, במטאפורה וסביבה. זה עיסוק במטפורה, בפיגורה הלשונית, שהולך ונעלם בעשורים האחרונים בשירה הישראלית.

פתוח סגור

ההתפרצויות הרגשיות בשירים אינן בהכרח מגלות את הכותבת לקורא, אינן בהכרח פותחות את סיפור חייה לקורא. מעניין לראות בשירים כיצד היא סוגרת את עצמה, לעיתים דווקא בעצם ההתפרצות הרגשית. מעניין לראות בשירה זו את העירוב של הפתוח בסגור.

נושא אחד, שיכול לפתוח שיר לירי בפני קוראו, הוא הנושא הביוגרפי. לאושרת יש חבר; יש הורים. הנושא הביוגרפי אכן קיים. קודם כל, הוא קיים בעצם המבנה של הקובץ, המחולק לשלושה חלקים, שלושה שערים, ונושא שלוש כותרות שלהן היבט ביוגרפי: שער ראשון, "גיל ההתבגרות מלא בשריטות חיוביות"; שער שני, "שני ילדים בעולם של געגועים"; שער שלישי, "אמא ועצמי." ההורים, החבר, נסיבות חיים מסוימות, קיימים בחלק מהשירים, וכאילו מעגנים אותם באיזו שהיא אוטוביוגרפיה. ובאלה המשוררת פותחת את עצמה בזווית הראייה האישית שבעצם כתיבת השיר. אבל אלה בהחלט נבלמים בצורה הפיגורטיבית בה נבנה השטף הרגשי. אני קורא, ושואל האם התפרצות הכותבת אינה גם דרך מודעת לסגור, לא לחשוף את עצמה בעצם. אתה קורא את הצעקה בעוצמה שמטשטשת את מה שנצעק.  

השער השלישי, "אמא ואני", נראה הישיר יותר מבין שלושה השערים. ההתייחסות לאימא נראית הישירה יותר במכלול השירים היותר אישיים. ועדיין, גם כאן, השצף הפיגורטיבי הוא הקובע את אופי שירתה. משמע, התמונה כל כך עשירה בגוונים ובקולות, עד שהאמירה מאבדת אופי של ווידוי אישי. השיר הפותוח נסגר. ואני חושב שזו לא פעולה תמימה של התפרצות שירית. אולי יש בה משהו של פעולה פסיכולוגית להגנה עצמית, אבל עיקרה היא החלטה של משוררת לצעוק ולסגור. נראה לי כי הסגור הוא חלק מהפואטיקה של בחורה צעירה זו, שכבר הגיעה לעמדה עצמית ועצמאית של משוררת.

השיר "אישה על המים" (עמ' 41) נושא הקדשה לאימא – "לאימא שלי, תודה על הכול." ומי זו אימא? בארבע השורות הראשונות, בשיר זה בן שמונה השורות, אימא היא: "אִשָּׁה עַל הַמַּיִם. / בְּלִי מַעֲצוֹרִים. / הִיא תָּמִיד מְרַחֶפֶת עַל גַּחֲלֵי מַרְצִיפָן מָתוֹק. הִיא בַּעֲלַת גַּרְעִינֵי צִיּוּרֵי הַפָּסִיפְלוֹרָה הַטְּרִיָּה." הכול רק ברגשות שהפכו פיגורות ציוריות עשירות. שום אירוע אוטוביוגרפי. שום אמירה אישית שתסגיר. הנה הפתוח הסגור. ובשתי השורות האחרונות של השיר: "הִיא לוֹפֶתֶת בִּידֵי הַמֶּשִׁי שָׁלוֹשׁ מִשְׁאָלוֹת מַבְרִיקוֹת מוּל כַּדּוּר עִם כַּנְפֵי / הַזְּכוּכִית מְלַטְּפוֹת לְאוֹר הַחַמָּה הַיְּחִידָה." ושוב, תמונת אימא שלקוחה מספרות עממית, אגדית, ולא מן המטבח שבדירה בתל אביב או מחדר השינה שבו. ובתווך רק שורה אחת, שרומזת, רק רומזת, לאירוניה שבה מוצגת האם ביומיום המשותף לבתה ולה: "פִּיהָ מָלֵא בְּקֻבִּיּוֹת דְּבַשׁ עוֹקְצָנִי". אולי בניגוד שבין דבש לבין עוקצני או בניגוד שבין פה מלא לבין הקוביות שבפה, אולי בניגודיות זו יש אירוניה לדמות האם. אולי.

סיכום

משמעות עושר שירי זה היא קודם כל כי לקורא מוצגת שירה ששפת היצירה שלה בשלה, ובעיקר – ייחודית. וזאת, של משוררת כל כך צעירה, שזה קובץ ביכוריה. בקובץ זה האחידות של שפת יצירה ייחודית. השירים כולם כתובים בשפה מיוחדת לה. זה ניכר בדמיון שבין השירים. אבל כל שיר  גם שונה מהאחרים ועומד, עצמאי, בפני עצמו. אני חושב כי, במעט המילים שכתבתי כאן, הצלחתי להציג את עיקרה של שירה זו והוא ייחודה ובשלותה. מרשימה העובדה כי כוח כתיבה מיוחד ומגובש יש לבחורה צעירה כבת עשרים ושתים. היא משוררת בעלת קול שירי שלה. ויש למה לחכות בשיריה הבאים.

ולסיכום גם כמה מילים של ביקורת את הספר – ראשית, הצורה, בה מוצגים השירים, בהדפסה של כאילו כתב יד באותיות קטנות, צורה המתבטאת גם בכריכת הספר כאילו הוא מחברת, כאילו כאן בפנינו יומן, כאילו הוא מחברת אישית ולא ספר שירים לא מקילה על הקורא לקרוא את השירים. כאילו העיקר, הניסוח השירי המקסים שבספר, מוסט אל הצורה הגראפית בה הוא מוצג. זו מפריעה לו, לקורא. תשומת לבו של הקורא מוסטת משירים עצמם אל הופעתם הגראפית. זאת, למרות שציור של הכותבת על הכריכה – מרשים. כך, למשל, הדפסת כתב יד זעיר מפריעה לקרוא את הניקוד, בו מודפסים השירים. וניקוד הוא חלק מהותי משירה.

בסך הכול, ספר ביכורים זה הוא ספר כובש. הוא כובש כמו שהוא עכשיו, יצירה שחוויה לקרוא בה. והוא כובש גם בהיותו הבטחה לשירה ייחודית בעתיד, שירה בעלת מקום משלה במכלול השירה העברית, הישראלית, היום.