עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

הִזְדַּמֵּן לִי לְהַאֲזִין לִצְלִילָהּ הַמְּדֻיָּק שֶׁל מוּעָקַת הַקִּיוּם:

“אֵיךְ זֶה שֶׁכֻּלָּם מוֹצְאִים עֲבוֹדָה,

וְאַתָּה לֹא?” נָזְפָה בּוֹ,

“מָה אֶתֵּן לְשָׁרוֹן לֶאֱכֹל הָעֶרֶב… אַה?

בְּכָל מַהֲדוּרַת חֲדָשׁוֹת מְדַבְּרִים

עַל מַחְסוֹר בְּיָדַיִם עוֹבְדוֹת

וְאַתָּה לֹא מוֹצֵא?

אֵיפֹה אַתָּה קוֹנֶה עִתּוֹן? בְּקִּיוֹסְק אוֹ בַּשָּׁמַיִם?”

אוּלַי כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ,

שָׁלֵו, לְאִטּוֹ, לִשְׁאֵלָה זוֹ, דַּוְקָא, הֵשִׁיב:

“חֲדָשׁוֹת זֶהוּ נִסָּיוֹן שֶׁל כַּמָּה רוֹדְפֵי בֶּצַע

לִיצוֹר מֶתַח מְיֻתָּר לִפְנֵי מוֹתֵנוּ הַוַּדָּאִי.”