הפואמה השירית מהמאה ה־14 של דנטה, שנחשבת עד היום לפואמה הטובה ביותר, הלוא היא "הקומדיה האלוהית" (תרגום: אריה סתיו), מתחילה בשורות הבאות:

"וַיְהִי בְּמַחֲצִית הַדֶּרֶךְ שֶׁל חַיֵּינוּ

מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בַּאֲפֵלַת הַיַּעַר

יַעַן כִּי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר סָטִיתִי."

הפילוסוף רנה דקארט מתחיל את הוכחת האלוהים ב"הגיונות" (תרגום: דורי מנור) כך: "[…] מאז שנות חיי הראשונות דעות מוטעות רבות התקבלו בעיניי כנכונות, […] עלי לגמור אומר לסלק פעם אחת בחיי את כל אותן דעות שהאמנתי בהן עד כה, ולהתחיל שוב הכל למן היסודות."

המשותף לשני המחברים הוא שיצירתם המכוננת נכתבה במה שאנחנו מכנים היום "משבר אמצע החיים". המשבר מגיע לשיאו ברגע בו ההכרה האנושית תופסת את עצמה כאינדיבידואלית ביחס לציר הזמן. פער זה בהכרה יוצר שבר אל מול גזר דין המוות המרחף מעל תוחלת חיי האדם. גזר הדין מעורר ביוצרים הכרח לשנס מותניים, ולהוציא תחת קולמוסם יצירות המבהירות משהו מן השרירותיות של החיים. כלומר, הם מבקשים למצוא נימוקים משכנעים לשרירותיות.

אולם, לא רק גאוני דור חווים משברים מן הסוג הזה, ולא כל פתרון למשבר מוליד יצירה. למעשה, רוב המשברים לא עוברים סובלימציה שכזאת, ולחלק גדול מהאוכלוסייה כלל אין את האפשרות להרהר בשבר עצמו. בתוכנית המציאות החדשה של קשת "היום בעוד שנה" נחשפים הצופים לאנשים שמציבים לעצמם יעד כלשהו, כשבהמשך הפרק – שצולם שנה לאחר מכן – יתברר אם עמדו בו או לא. אחד המשתתפים, צח חביב, איש משפחה ממודיעין שחצה את גיל הארבעים, חלם לסיים את תחרות "איש הברזל", מבלי שיש לו רקע ספורטיבי כלשהו. מדובר בתחרות הכוללת שחייה של 4 קילומטרים, לאחריה 180 קילומטרים של רכיבה על אופניים, שמסתיימים בריצת מרתון.

הכנות לתחרות בסדר גודל כזה דורשות שעות של אימונים בכל יום, ליווי מאמן ותזונאי, ובדיקות רפואיות תקופתיות. כל אלו אינם אפשריים ללא ביטחון כלכלי, שהרי מלבד הזמן והאנרגיה, הציוד הספורטיבי לבדו כרוך בעלויות שיכולות להגיע גם לכמה אלפי שקלים.

המשבר הפריבילגי

חביב, שהוא בעל עסקים בירושלים, מתגורר במודיעין עם משפחתו. מצב חייו הוא האידיאלי לקיום משבר אמצע החיים. אידיאל זה מתבטא בעיקר בכך שהוא מסוגל לקיים את עצמו מבלי לפגוע כלכלית במשפחתו. בעוד הוא משנה כליל את אורח חייו, סובביו נדרשים לקבל את היעדרו מחייהם. שעות העבודה שלו בהכרח משתנות או מתקצרות, אך הפריבילגיה של ניהול חייו במודיעין אינה נפגמת כלל. מצב כזה הוא אידיאלי להרהורים על הגיהינום או על אלוהים, ובמקרה של חביב – על היכולת המנטלית של הגוף האנושי. לאנשים שונים נוצרים משברים שונים, להם תוצאות שונות – אך האפשרות להישבר היא העומדת כאן לדין. האם רק גברים לבנים מסוגלים להרהר בחייהם?

בניגוד לחביב, האפשרות של נשים או מדוכאים אחרים – מצוינים ככל שיהיו – לחוות משבר אמצע חיים, הוא כמעט בלתי אפשרי. האם תוכל כל אישה להרשות לעצמה להחסיר שעות עבודה רבות כאשר מלכתחילה היא משתכרת כ־30% פחות ממקבילה הגברי? אני בספק. כמובן שאם מדובר באישה ערביה או אתיופית, הפער מתרחב אף יותר. כיצד ניתן לעסוק בהגות בתום תשע שעות עבודה מתישות לאחריהן היא משועבדת ל"עבודות השקופות" במשק ביתה?

לא רק הפער בשכר מונע מנשים את ההתמסרות למשבר אמצע החיים, אלא גם סנקציות חברתיות. חביב יכול להיעלם מחיי ילדיו לחודשים רבים, מבלי שמקומו הסימבולי כְּאָב יתערער ולו במעט במרחב הציבורי או הפרטי –  ואיני מתייחס אפילו לערעור בתפיסתו העצמית אם קיים. בניגוד לו, אֵם שתחליט להרהר בשבר ולהעניק לו משאבים מנטליים משמעותיים, תישפט במרחב הציבורי, התעסקותי והאישי, על היותה אֵם "פגומה". לא בכדי מצב עניינים כזה לאורך ההיסטוריה מונע מנשים, ומאוכלוסיות מדוכאות בכלל, להעלות על דעתן את האפשרות לעסוק בשבר הקיומי. חוסר ההכרה בפסיכולוגיה זו מגבירה את התסכול המקצועי, המשפחתי והאישי.

כמה יצירות נשגבות נבצרות מהאנושות בשל כך? כמה ספורטאיות, כמה הוגות? רק ההיסטוריה תעיד.

האפשרות לחשוב

כאשר המאבק הקיומי עולה בכוחו על האפשרות להרהר בשאלת המאבק הקיומי, אנחנו פוגמים בזכות הבסיסית לחירות, ובמקרה זה – בחירות לדעת שאני יכול לדעת. אין דבר על־אנושי בפתרון המשבר – בין אם הוא מתבטא ביצירת אומנות ובין אם הוא מתבטא בספורט – אך כל עוד החברה ממשיכה להעמיק את הפער בין אלה שמסוגלים להגות בו ולבין אלה שלא – אנו יוצרים חברה שהצמיתות המנטלית בה כה חזקה עד שהיא כמעט בלתי נראית.

כיצד בכל זאת יכולים המוסדות המדיניים לאפשר חירות זו לכלל האזרחים? צעד הכרחי ראשון הוא בהעלאת שכר המדוכאים, כך שהתנאים הסוציאליים המינימליים המאפשרים הרהור על סף משבר, יהיו נגישים לכולם. מעבר לכך, ישנה חשיבות קריטית לכך שהתהליך המדובר יתאפשר שלא רק כנהוג היום, בגמלאות, אלא גם כשאדם בשיא כוחו האינטלקטואלי. גברים כמו חביב הם יוצאי הדופן, והתכנית המציגה אותו מבלי להתייחס לפריבילגיה שלו ככזאת – משמרת את אי־השוויון.

כפי שאמר דקארט, אדם צריך לערער על כל הדברים שנראו לו כעובדות לפחות פעם בחיים, לנתץ אותן מיסודן ולבחון את אמתותן. את הפריבילגיה של דקארט יש לאפשר לכולם, למען חברה בעלת חירות. רק כאשר בעלי הכוח ישוו את התנאים לכלל החברה, תוכל האנושות לצאת מן הצמיתות המנטלית בה היא שרויה. חברה שכזו תצמיח אנשים שלמים יותר עם עצמם, שימצו את יכולותיהם לאורך זמן – באופן שיהא יעיל יותר גם לחברה.